אהוב אותי בשקרים 1 - תחמנית
1
הווה
אני אוליביה קספן, ואם אני אוהבת משהו, אני קורעת אותו מחיי. בלי כוונה... אך גם לא בלי כוונה.
אני רואה אחד מהם עכשיו, ניצול האהבה המסואבת והרעילה שלי. הוא עומד כמאה מטר מהמקום שבו אני עומדת, מרפרף בין אלבומים ישנים.
כיילב.
שמו מתגלגל לי בראש כמו כדור דוקרני; בוצע רגשות שכבר מזמן הפכו לרקמה מצולקת. הלב שלי מנסה לחבוט את דרכו אל מחוץ לחזה, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לעמוד ולבהות. שלוש שנים עברו מאז הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו. במילות הפרידה שלו הזהיר אותי שאשמור מרחק.
אני שואבת אוויר דביק לריאות ומנסה לרסן את רגשותיי הדביקים. אני רוצה לגשת אליו. רוצה לצפות בשנאה העולה בעיניו. טוב, זה דבילי. אני מתחילה ללכת לכיוון היציאה, כמעט חוצה את הכביש ומגיעה למכונית, כשרגליי עוצרות אותי. קפוצת אגרופים אני צועדת בחזרה לחלון הראווה. זה החלק שלי בעיר. איך הוא מעז להראות פה את פניו?
הוא רכון מעל קופסת קרטון מלאה בדיסקים, וכשהוא פונה להסתכל על משהו מאחורי גבו, אני קולטת את האף המוזר שלו. הלב שלי נמעך — אני עדיין אוהבת את הילד הזה. וההבנה הזו מפחידה אותי. חשבתי שהתגברתי עליו. חשבתי שאני מסוגלת להתמודד עם משהו כמו היתקלות אקראית. עברתי טיפול; היו לי שלוש שנים ל...
להתגבר עליו
להירקב ברגשות אשם.
אני מתחרבשת עם הרגשות שלי כמה שניות נוספות לפני שאני מפנה את גבי לחנות המוסיקה, ולכיילב. לא יכולה לחזור למקום האפל. הרגל שלי כבר מורמת לכיוון היציאה, כשהעננים שהסתובבו בשמי מיאמי במשך כל השבוע הומים לפתע כמו אינסטלציה ישנה. לפני שהספקתי לצעוד שני צעדים, הגשם תוקף את המדרכה, מרטיב לחלוטין את החולצה הלבנה שלי. אני נסוגה מהר אל מתחת לגגון חנות התקליטים. בוהה בחיפושית שלי נשטפת. ריצה קצרה בלבד, וכבר אהיה בדרכי הביתה. קול זר פורץ לרגע המנוסה שלי. אני נרתעת, לא בטוחה שהוא מדבר איתי.
"שמיים אדומים — זה מבשר צרות."
אני סבה על עקביי ומגלה שמישהו עומד מאחוריי. הוא קרוב אליי מעבר לראוי. ציוץ מופתע בוקע מגרוני ואני לוקחת צעד אחורה. הוא גבוה ממני לפחות בשלושים סנטימטר, כולו שרירים, אבל הוא לא מושך. הוא מחזיק את ידיו בזווית יוצאת דופן, אצבעותיו פרושות ומתוחות. העיניים שלי נמשכות לשומה היושבת כמו מטרה במרכז המצח שלו.
"מה?" אני מנידה בראשי מבולבלת. מנסה להציץ מעבר לכתף שלו, לחטוף מבט נוסף בכיילב. הוא עדיין שם? שאכנס?
"זו אמונה תפלה של מלחים," הוא מושך בכתפו.
אני מסתכלת על פניו. הוא נראה קצת מוכר, ובעודי חושבת אם להגיד לו שיסתלק, אני מנסה להיזכר איפה ראיתי אותו בעבר.
"יש לי מטרייה." הוא מחזיק חפץ כלשהו עם פרחים, שיש לו ידית בצורה של פרח החיננית. "אני יכול ללוות אותך לאוטו שלך."
אני מביטה בשמיים. הם באמת נראים אדומים, כמו בשקיעה. עוברת בי צמרמורת. אני רוצה שיעזוב אותי בשקט, ואני עומדת להגיד לו, אבל תוהה — מה אם זה סימן? השמיים אדומים. תעופי מפה — לעזאזל!
אני בוחנת את הלק האכול בציפורן האגודל שלי ושוקלת את הצעתו. אני לא מחסידי האותות והמופתים, אבל יש לו דרך לשמור עליי יבשה.
"לא תודה," אני אומרת, מסיטה את ראשי לכיוון החנות מאחוריי, מבינה שכבר החלטתי.
"או.קיי. הוריקן מגיע, אבל מה שאת רוצה." הוא מושך שוב בכתפו ויוצא לגשם, בלי לפתוח את המטרייה שלו.
אני מסתכלת עליו הולך. גבו רחב והוא מתכופף כנגד הגשם השוטף, כמו מסוכך על שאר חלקי גופו, ואני לא יכולה לראות עוד את דמותו. אני מכירה אותו מאפשהו, אבל אילו פגשתי אותו בעבר — הייתי זוכרת כזה בחור גדול. אני חוזרת לחנות. השלט מעל לדלת אומר 'מיוזיק מאשרום' באותיות בהירות ומסולסלות. אני מציצה מעבר לזכוכית ומחפשת את כיילב במעברים. הוא בדיוק במקום שבו עזבתי אותו. הראש שלו עדיין רכון מעל מה שנראה כמו השורה של הרגאיי. אפילו מהמקום שבו אני עומדת, אני מזהה קמט קל מעל גבותיו.
הוא לא מצליח להחליט.
אני שמה לב למה שאני עושה ומתכווצת. אני כבר לא מכירה אותו. אני לא יכולה לנחש מהן מחשבותיו.
אני רוצה שירים מבט ויראה אותי, אבל הוא לא. מאחר שאיני מעוניינת עוד לארוב מתחת לגגון, כמו יצור מזדחל אני אוספת את עצמי ונכנסת פנימה. מיזוג האוויר מקפיא את פניי הלחים ומעביר בי צמרמורת. משמאלי מדף גבוה ועליו באנגים ארוכים. אני מסתתרת מאחוריהם ומוציאה את המראה המתקפלת מהתיק, לבדוק אם האיפור מסודר.
בעודי מרגלת מבין המדפים, אני מנקה מעט את המסקרה מתחת לעיניי. אני חייבת שהפגישה איתו תיראה מקרית לחלוטין.
מולי יש באנג בצורת הראש של בוב מארלי. אני מסתכלת לתוך עיני הזכוכית של בוב ומתרגלת הבעה מופתעת. איכס. מגעיל אותי עד לאן אני יורדת. צובטת את לחיי כדי שיהיה בהן צבע ויוצאת מהמחבוא.
על החיים ועל המוות.
העקבים שלי ננעצים בלינוליאום, רועשים בדרכי אליו. הייתי צריכה לשכור חצוצרן שיכריז על בואי...
להפתעתי, הוא אינו מרים מבט. האוויר הקר מהמזגן מתחזק בעודי מתקרבת. מישהו קשר לוונטות סרטים בצבע ירוק ליים. כשהם מתחילים לרקוד, אני מריחה משהו.
זה הריח של כיילב: נענע ותפוזים.
אני קרובה מספיק כדי לראות את הצלקת סביב עינו הימנית ואת החריצים לידה — שאחריהם הייתי עוקבת באצבעותיי. לנוכחות שלו השפעה דומה לזו של גלי הדף. ולראייה — אני רואה נשים, מבוגרות וצעירות, יורות בו מבטים ומתחנחנות אליו. כל העולם מתחנחן לכיילב. והוא, בקסם שלו, אינו מודע לכך כלל. באמת דוחה לצפות בזה.
אני מחליקה לידו ומושיטה יד לכיוון דיסק. כיילב, שאינו מודע לנוכחותי, עוקב אחרי שם האומן לפי סדר האותיות בשורה. אני עוקבת אחר צעדיו, ובדיוק כשאני מספר סנטימטרים מאחוריו, הוא פונה ומסתובב לעברי.
אני קופאת במקום, ולמאית השנייה עולה בי הצורך לרוץ. אני מדביקה את עקביי לרצפה ומביטה בעיניו סוקרות את פניי, כאילו מעולם לא ראה אותם קודם. הן ננעלות על הריבוע מפלסטיק שבידי.
ואז, אחרי שלוש שנים ארוכות, אני שומעת את קולו.
"הם טובים?"
אני מרגישה את ההלם שוקע מליבי אל צלעותיי ומתיישב כמו סימן חזק בבטן שלי.
הוא עדיין מדבר במבטא הבריטי ההזוי שזכרתי, אבל הקשיחות שציפיתי לשמוע איננה שם. משהו לא בסדר.
"אהההה..."
הוא מביט שוב בפניי, ועיניו נוגעות בכל אחד ממאפייניהם, כאילו ראה אותם לראשונה.
"סליחה? לא שמעתי..."
שיט, שיט, שיט.
"אררר, הם בסדר," אני אומרת, דוחפת את הדיסק בחזרה למקום.
שניות של דממה עוברות להן. אני מחליטה שהוא מחכה שאדבר.
"הם לא באמת הסגנון שלך."
הוא נראה מבולבל.
"הם לא הסגנון שלי?"
אני מנידה בראשי לשלילה.
"מה בדיוק את חושבת שהוא הסגנון שלי?" עיניו צוחקות עליי וישנו רמז לחיוך על שפתיו.
אני מעבירה את עיניי על פניו, מחפשת סימן למשחק שהוא משחק. הוא תמיד הצטיין בהבעות פנים, ותמיד דייק בהבעה ובעיתוי. הוא נראה רגוע ולא לגמרי מעוניין בתשובה שלי.
אני מרגישה בטוחה לומר,
"אה, אתה טיפוס של רוק קלאסי... אבל יכול להיות שאני טועה." אנשים משתנים.
"רוק קלאסי?" הוא חוזר אחריי ומסתכל על שפתיי. אני נזכרת בו פתאום מסתכל על שפתיי בצורה הזאת; הכול התחיל במבט הזה, לא?
"אני מצטער," הוא אומר, מסיט מבט לרצפה. "זה מוזר, אבל אני... אווהה... לא יודע מה הסגנון שלי. אני לא זוכר."
אני בוהה בו. זה סוג של בדיחה חולנית, או איזו דרך להתנקם בי?
"אתה לא זוכר? איך אתה יכול לא לזכור?"
כיילב מעביר את ידו על עורפו. השרירים בזרועו מתכווצים. "איבדתי את הזיכרון בתאונה. נשמע נדוש, אני יודע. אבל האמת היא — אין לי מושג מה אני אוהב או מה אהבתי. אני כנראה צריך להגיד. אני מצטער. אני לא יודע למה אני מספר לך את זה."
הוא פונה ללכת, כנראה מפני שהפנים שלי מביעים הלם מוחלט, והוא לא מרגיש נוח. אני מרגישה כאילו מישהו השתמש במרסק תפוחי אדמה וריסק לי את המוח. שום דבר פה לא הגיוני. לא מסתדר. כיילב אינו יודע מי אני. כיילב לא יודע מי אני! בכל צעד שהוא לוקח לכיוון הדלת, אני הופכת נואשת יותר. איפשהו בראש שלי אני שומעת קול צועק, 'עצרי אותו!'
"חכה," אני אומרת. קולי בקושי נשמע. "חכה... חכה!" הפעם אני צועקת ואנשים מסתובבים כדי להסתכל. אני חוסמת אותם בראשי ומתמקדת בגב של כיילב. הוא כמעט מגיע לדלת, כשהוא מסתובב ועומד מולי. חשבי מהר. חשבי מהר! אני מרימה אצבע שמבקשת ממנו לחכות רגע, רצה מהר למחלקת הרוק הקלאסי. לוקח לי רק דקה למצוא את הדיסק שהיה הכי אהוב עליו. אני חוזרת עם העטיפה מוחזקת היטב בידי, עוצרת מטר ממנו.
"אתה תאהב את זה," אני אומרת, זורקת לו את הדיסק. אני ממש לא מכוונת כמו שצריך, אבל הוא תופס בחינניות ומחייך מעט בעצב.
אני מסתכלת עליו ניגש לקופה, חותם על כרטיס האשראי שלו ונעלם שוב מחיי.
היי — ביי.
למה לא אמרתי לו מי אני? עכשיו כבר מאוחר מדיי, והרגע כבר עבר. אני נשארת במקום. רגליי נטועות ברצפה, מרגישה עדיין את שובל ריחו באוויר. הלב שלי פועם בעצלתיים כשאני מנסה לעכל את שקרה.
הוא שכח אותי.
אהוב אותי בשקרים 2 - אדמונית
1
הווה
אני מתבוננת מטה בייצור הוורוד הצרחני שבידיי, ואני נכנסת לפאניקה.
בהלה היא חתיכת תסבוכת. היא מתעוררת לחיים במוח שלך כמו מערבולת, צוברת תאוצה, בעודה מתפשטת בכל חלקי הגוף. היא מסתובבת סביב סביב, מעלה את קצב הלב, מסתובבת עוד ועוד ומסובבת את הבטן, קושרת ומטביעה אותה. מסתובבת סביב סביב, מכה בברכייך, מחלישה אותן ויוצרת בור שופכין באצבעות כפות רגלייך. את מכופפת אותן, לוקחת כמה נשימות עמוקות ואוחזת חזק במעגל משמר החיים של השפיות, לפני שהבהלה שואבת אותך פנימה.
אלה הן עשר השניות הראשונות של האימהות שלי.
אני מעבירה אותה בחזרה לאביה. "אנחנו צריכים להשיג מטפלת."
אני מאווררת את פניי בעזרת עותק חדש של המגזין ווג, עד שהוא נהיה כבד מדיי. אז אני משחררת את מפרק כף ידי ומפילה אותו על הרצפה.
"אני יכולה לקבל את הפלגרינו שלי?" אני מנענעת את אצבעותיי לכיוון בקבוק המים, הנמצא רחוק ממני, ומשעינה את גבי על הכרית השטוחה של בית החולים.
ואלה הן העובדות: בן אדם נפלט הרגע מגופי, אחרי ששהה בו תשעה חודשים. זה דומה לטפיל, מספיק דומה כדי לדרוש מהרופא שלי לקשור לי חזק את החצוצרות, בקשר יפה. הבטן שלי, שאותה כבר הספקתי לבחון, נראית כמו בלון בצבע העור, שהוציאו ממנו את כל האוויר. אני עייפה וכאובה. אני רוצה ללכת הביתה. כשאני לא מקבלת את המים, אני פוקחת עין. אנשים לא אמורים לכרכר סביבי עכשיו, אחרי מה שעשיתי?
התינוקת והאבא עומדים מול החלון, עטופים באור המעומעם של אחר הצהריים ונראים כמו פרסומת מלוקקת לבית החולים. כל מה שהם צריכים הוא איזה משפט קלישאתי וקליט כדי לתפוס את הרגע: התחל את חיי המשפחה שלך עם המשפחה שלך.
אני טורחת להסתכל עליהם — הוא מערסל אותה בזרועותיו, ראשו כפוף, עד שהאפים שלהם כמעט נוגעים זה בזה. זה אמור להיות רגע רגיש, רגע יקר, הוא בוהה בה באהבה כל כך גדולה, ואני מרגישה את הקנאה מסובבת לי את הלב. לקנאה יש יד חזקה בטירוף. אני מתכווצת תחת מגעה, לא נוח לי עם נוכחותה.
למה זה לא בן? זה... הילד שלי. מרוב אכזבה אני מכסה את פניי בכרית כדי לא לראות את המחזה הנגלה מול עיניי.
שעתיים קודם לכן הרופא אמר את המילה הזאת — בת — וזרק את הגוף הכחול והקטן על חזי. לא ידעתי מה לעשות. בעלי הסתכל עליי, אז הושטתי יד לגעת בה, בעוד המילה בת מתרסקת לי בחזה כמו פיל השוקל אלף טון.
בת
בת
בת
אני אאלץ לחלוק את בעלי עם אישה נוספת... שוב.
"איך נקרא לה?" הוא אפילו לא מסתכל עליי כשהוא מדבר. ונראה לי כי הרווחתי ביושר קשר עין. שככה יהיה לי טוב, הנה הגעתי לרגע — הפכתי לזיכרון רחוק.
לא חשבתי על שם לבת. הייתי בטוחה שזה בן. צ'ארלס אוסטן. על שם אבא שלי.
"לא יודעת. יש לך הצעות?" אני מחליקה את הסדין ובוחנת את ציפורניי. שם הוא רק שם, לא? אני אפילו לא קוראת לעצמי בשם שהוריי בחרו לי.
הוא מסתכל עליה כבר הרבה זמן, היד שלו עוטפת את ראשה. היא הפסיקה להשתולל עם אגרופיה ועכשיו היא שקטה ומרוצה בזרועותיו. אני מכירה את ההרגשה.
"אסטלה." השם מתגלגל מלשונו כאילו חיכה כל חייו להגות אותו.
ראשי קופץ. ציפיתי למשהו פחות... עתיק. אני מעקמת את אפי.
"זה נשמע כמו שם של זקנה."
"זה לקוח מתוך ספר."
כיילב והספרים שלו.
"איזה ספר?" אני לא קוראת... אלא אם כן מגזינים נחשבים כחומר קריאה, אבל אם יצא סרט שמבוסס על הספר, אז רוב הסיכויים שראיתי אותו.
"תקוות גדולות."
אני מצמצמת את עיניי ובבטני מתעוררת שוב המערבולת, התחושה שאני טובעת... זה קשור אליה. ברור.
אני לא מבטאת בקול את מחשבותיי. אני חכמה מכדי להחצין את כל החולשות ואת חוסר הביטחון שלי, אז אני מרימה את כתפיי באגביות ומחייכת לעברו.
"יש לך סיבה מסוימת לבחירת השם הזה?" אני שואלת במתיקות.
לרגע נדמה כי אני רואה משהו חולף בפניו, צל שיורד על עיניו כאילו הוא צופה בסרט המוקרן בתוכן. אני בולעת את רוקי בחוזקה. אני מכירה את הפרצוף הזה.
"בייבי — ?"
הסרט נגמר, והוא חוזר אליי. "תמיד אהבתי את השם הזה. היא נראית כמו אסטלה."
אני קולטת שמשהו מסתתר בנימת קולו.
לדעתי, היא נראית כמו איש זקן וקירח, אבל אני מנידה בראשי. אני לא מסוגלת להגיד 'לא' לבעלי, אז כנראה שהילדה נדפקה.
כשהוא יוצא הביתה להתקלח, אני מוציאה את הטלפון שלי מהכרית ועושה חיפוש בגוגל — אסטלה מ'תקוות גדולות'.
אתר אחד קורא לה יופי קסום ואומר שיש לה לב קר ותסביך עם סמכות. אתר אחר אומר שהיא היתה ההתגלמות הפיזית של כל מה שפיפ רצה ולא יכול היה לקבל. אני מניחה את הטלפון ומציצה בעריסה שלצידי. לכל מה שכיילב עושה יש סיבה. מעניין כמה זמן כבר רצה בת. מעניין אם בתשעת החודשים שחלמתי על בן, כיילב חלם על בת.
אני לא מרגישה כלום — שום דבר מכל התיאורים הדביקים ששמעתי מהחברות שלי, אחרי שילדו את ילדיהן.
הן השתמשו במילים, כמו ללא תנאי, אהבת חיי. חייכתי והנדתי בראשי, מתייקת את המילים כדי שאוכל להשתמש בהן כשאלד בעצמי. ועכשיו אני פה, חסרת רגשות. למילים האלה אין כל משמעות בשבילי. מעניין אם הייתי מרגישה אחרת לו היה זה בן. התינוקת מתחילה להתבכיין, ואני לוחצת על כפתור שקורא לאחות.
"צריכה עזרה?" אחות באמצע שנות החמישים לחייה, לובשת מדים עם דובוני 'אכפת לי', נכנסת מהר לחדר. אני בוחנת את חיוכה הקופצני ומהנהנת.
"את יכולה לקחת אותה לתינוקייה? אני צריכה לישון קצת."
אסטלה מתגלגלת אל מחוץ לחדר, ואני נושמת לרווחה.
לא אהיה טובה בזה. מה עבר לי בראש? אני נושמת דרך האף ונושפת אוויר מהפה, כמו ביוגה.
אני רוצה סיגריה. אני רוצה סיגריה. אני רוצה להרוג את האישה שבעלי אוהב. זה הכול באשמתה. אני נכנסתי להיריון כדי לשמור על הגבר שכבר התחתן איתי. אף אישה לא אמורה לעשות את זה. לאישה אמור להיות ביטחון בנישואים שלה. זו הסיבה שבשבילה מתחתנים — כדי להרגיש בטוחים מפני כל הגברים שניסו לרוקן לך את הנשמה. אני הענקתי את נשמתי לכיילב ברצון. הצעתי לו אותה כמו צאן לטבח. ועכשיו לא רק שאני צריכה להתחרות בזיכרון של אישה אחרת, אלא גם ילדתי תינוקת. הוא כבר בהה לתוך עיניה כאילו ראה את הגרנד קניון בין הקרניות שלה.
אני נאנחת ומשתבללת במיטה, מכניסה את ברכיי תחת סנטרי ואוחזת בקרסוליים.
עשיתי מספר דברים כדי לשמור על הגבר הזה, אבל אני אף פעם לא מספיקה לו. אני מרגישה את זה — אני רואה איך הוא מסתכל עליי. העיניים שלו תמיד חולמניות, מחפשות משהו. אני לא יודעת מה הוא מחפש. הלוואי שידעתי. אני לא יכולה להתחרות עם תינוקת — התינוקת שלי.
אני מי שאני.
קוראים לי ליאה, ואני מוכנה לעשות הכול כדי שבעלי יישאר שלי.
אהוב אותי בשקרים 3 - גנב
1
הווה
אוליביה. שלוש פעמים הפסדתי אותה. בפעם הראשונה בגלל חוסר סבלנות. בפעם השנייה בגלל שקר כל כך גס, שלא הצלחנו לפלס את דרכנו ממנו, ובפעם השלישית — הפעם הנוכחית — הפסדתי אותה לנואה.
נואה. בחור טוב. ביררתי עליו. לעומק. אבל, הוא יכול גם להיות יורש העצר האנגלי, ועדיין לא מספיק טוב בשבילה. אוליביה היא יצירת אמנות. צריך לדעת איך לפרש אותה, איך לראות את היופי מתחת לקווים הנוקשים של האישיות שלה. כשאני חושב על העובדה שהוא מקבל ממנה דברים שאני לא יכול לקבל, אני רוצה להטיח את אגרופי בפרצופו עד שלא יישאר שם כלום.
היא שלי. תמיד היתה; תמיד תהיה. אנחנו נוהרים לכיוונים שונים בעשר השנים האחרונות, ואנחנו מתנגשים בכל פניה. לפעמים זה מפני שאנחנו מחפשים זה את זו, ובפעמים אחרות זו יד הגורל.
האהבה שלה היא כזו שמקשה לך על הנשמה, שאתה מתחנן שלא תהיה לך אהבה בכלל, כדי להימלט מהכישוף שהיא הטילה עליך. ניסיתי שוב ושוב לנתק את עצמי ממנה, אבל זה חסר טעם. היא זורמת בעורקיי, יותר מדם.
אני רואה אותה עכשיו. היא בטלוויזיה. כל שבעים ושניים האינצ'ים של המסך מלאים באוליביה: שיער שחור, עיניים מרחפות, ציפורניים אדומות מתופפות, מתופפות, מתופפות, על השולחן שלפניה. חדשות ערוץ שש מסקרות את הסיפור. דובסון סקוט אורצ'רד, אנס ידוע־לשמצה שבמשך שתים עשרה שנה חטף שמונה נערות, עומד למשפט... ואוליביה היא עורכת הדין שלו. זה הופך לי את הבטן. אפילו אני לא מצליח להבין למה היא מטפלת במקרה של האיש הזה. אולי הבוז שהיא רוחשת לעצמה דוחף אותה להגן על עבריינים חסרי־ערך. פעם היא הגנה על אשתי וניצחה בתביעה שהיתה עלולה לשלוח אותה לעשרים שנה בכלא. עכשיו היא יושבת, רגועה, ליד הלקוח שלה, ומדי פעם רוכנת כדי ללחוש לו משהו באוזן, כשהם ממתינים שהמושבעים ייכנסו לבית המשפט וישמיעו את גזר הדין. אני כבר בכוס הוויסקי השנייה שלי. אני לא יודע אם אני לחוץ בשבילה או בגללה. אני מעביר את עיניי אל כפות ידיה — אפשר תמיד לדעת מה אוליביה מרגישה, לפי הידיים שלה. הן פסקו מלתופף ועכשיו הן קפוצות. פרקי כף־ידה הזעירים נחים על קצה השולחן, כאילו כבולים אליו. אני רואה מלמעלה את טבעת הנישואין שלה, מוזג לעצמי עוד כוס ויסקי, שותה, ומזיז את הבקבוק הצידה. המסך עובר אל חדר תקשורת שבו כתב חדשות מדבר על הדיונים של חבר המושבעים, הם נמשכו שש שעות — ומה המשמעות של זה לגבי פסק הדין. פתאום הוא מזנק מכיסאו כאילו מישהו הימם אותו. חבר המושבעים נכנס אל אולם בית המשפט, שם, בעוד דקות אחדות, השופט יקרא את פסק הדין. נעבור לשם עכשיו.
אני יושב בקצה הכיסא שלי, מרפקיי נשענים על ברכיי. רגליי קופצות — הרגל נוירוטי — אני מצטער שאין לי עוד קצת ויסקי. דובסון מתנשא מעל אוליביה, שנראית לידו כמו בובת חרסינה זעירה. היא לובשת חולצת משי כחולה — הגוון האהוב עליי. שיערה משוך לאחור בסיכות, אך הגלים חומקים מהסיכות ונופלים סביב פניה. היא כל כך יפה; אני שומט את ראשי, כדי להימנע מהזיכרונות. אבל הם בכל זאת מגיעים. השיער שלה דומיננטי בכל אחד מהם, פרוע וארוך. אני רואה אותו על הכרית שלי. אני רואה אותו בתוך ידיי, אני רואה אותו בבריכה, שם נישקתי אותה לראשונה. זה הדבר הראשון שקולטים אצלה: בחורה קטנה, מוקפת בשפע שיער שחור, גלי. אחרי שנפרדנו, היא גזרה אותו. כמעט שלא זיהיתי אותה בחנות התקליטים שבה נתקלנו זה בזו. ההלם מהשינוי שעשתה עזר לי לשקר. ואוליביה אוהבת אותך בשקריה. היא משקרת לגבי הרגשות שלה, לגבי הכאב שהיא חשה. ברצון שלה בך, כשהיא אומרת שהיא רוצה אותך.
אני צופה בה כשהיא מסיטה בחוסר סבלנות קווצת שיער ותוחבת אותה מאחורי אוזנה. לעין בלתי מיומנת, זו נראית מחווה נשית רגילה, אבל אני רואה כיצד פרק כף ידה נמשך לאחור. היא מתוחה.
אני מחייך. החיוך נמחק מפניי ברגע שהשופט מכריז: לא אשם, מחמת אי שפיות. אל אלוהים — היא עשתה את זה. אני מעביר את כל עשר אצבעותיי בשערי. אני לא יודע אם אני רוצה לנער אותה או לברך אותה. היא מתמוטטת בכיסאה, כשההלם ניכר בגבותיה. כולם מתחבקים, טופחים לה על גבה. עוד קווצות שיער שלה משתחררות כשהיא מקבלת את האיחולים. דובסון יישלח למוסד לחולי נפש, במקום לכלא פדרלי. אני ממתין לראות אם היא תחבק אותו, אבל היא שומרת מרחק, ורק שולחת אליו חיוך מאופק. המצלמה מתמקדת בפניו של התובע; הוא נראה זועם. כולם נראים זועמים. היא צוברת לעצמה אויבים — זו ההתמחות שלה. אני רוצה להגן עליה, אבל היא לא שלי.
אני מקווה שנואה מסוגל לעמוד במשימה.
*
אני לוקח את המפתחות שלי ויוצא לריצה. האוויר כבד מרוב לחות; הוא פועם סביב, מסיח את דעתי ממחשבותיי. ספוג־זיעה ברגע שאני יוצא מהדירה, אני פונה שמאלה לכיוון החוף. זאת שעת השיא של התנועה. אני חותך דרך הפגושים של המכוניות, מתעלם מהמבטים הכעוסים שמלווים אותי לאורך הרחוב. מרצדסים, ב.מ.וו, אאודי — לאנשים בשכונה שלי לא חסר כסף. זו הרגשה טובה לרוץ. הדירה שלי נמצאת קילומטר וחצי מהחוף. צריך לחצות שני נתיבי־מים כדי להגיע לשם. אני מעיף מבט אל היאכטות, חומק מכמה טיולונים, וחושב על הספינה שלי. כבר מזמן לא עבדתי עליה. אולי זה מה שאני צריך — יום בספינה. עבר זמן מאז שעבדתי עליה. אני מגיע אל המים, פונה פניה חדה שמאלה ורץ לאורך החוף. זה המקום בו אני מתמודד עם הכעס שלי.
אני רץ עד שאני כבר לא מסוגל יותר. ואז אני מתיישב על החול, נושם בכבדות. אני חייב לקחת את עצמי בידיים. אם אמשיך לשקוע בתוך בריכת הביוב הרגשית הזאת, ייתכן שלא אצליח לצאת אף פעם. אני שולף את הטלפון מהכיס ולוחץ על מקש הבית. אמא שלי עונה, חסרת נשימה, כאילו התאמנה על האליפטיקל שלה. אנחנו עוברים את שלב מילות הנחמדות. לא משנה מה המצב, ולא חשוב עד כמה קולי יישמע נואש, אמא שלי תמיד תשאל בנימוס מה שלומי ולאחר מכן תיתן לי עדכון קצר על מצב הוורדים שלה. אני מחכה שהיא תסיים, ואז אומר בקול יותר חנוק משהתכוונתי, "אני מתכוון לקחת את העבודה שהציעו לי בלונדון."
עובר רגע של שתיקה המומה לפני שהיא עונה. קולה נשמע שמח מדיי: "כיילב, זה הדבר הנכון. תודה לאל שזה שוב צץ. ויתרת על זה בפעם הראשונה בגלל הבחורה ההיא; איזו טעות זו היי —"
אני קוטע את דבריה, אומר לה שאתקשר אליה מחר, אחרי שאדבר עם המשרד בלונדון. אני נותן עוד מבט אחד באוקיינוס ואז פונה לחזור הביתה. מחר אני נוסע ללונדון.
*
אבל, אני לא נוסע.
רעש דפיקות חזקות מעיר אותי. בהתחלה אני מניח שהרעש מגיע מעבודות השיפוץ שמתנהלות בבניין שלי. הדיירים בדירה 760 מעצבים מחדש את המטבח. אני שם את הכרית על הראש. זה בכלל לא מעמעם את הרעש. מזיע, אני משליך את הכרית הצידה. הדפיקות נשמעות קרובות יותר. אני נשכב על הגב ומקשיב. החדר מסתובב על צירו. יותר מדיי ויסקי — שוב. הדפיקות מגיעות מהדלת הקדמית שלי. אני מניף את רגליי מעבר למיטה ולובש מכנסי פיג'מה אפורים שהרמתי מהרצפה. אני חוצה את הסלון, מעיף הצידה נעליים וערימות בגדים שהתאספו שם בשבועות החולפים. אני פותח בתנופה את הדלת, והכל קופא.
נשימה... פעימות לב... מחשבות.
אף אחד מאיתנו אינו אומר מילה כשאנחנו בוחנים זה את זו. היא נדחקת פנימה ומתחילה לצעוד הלוך ושוב בסלון, כאילו העובדה שהופיעה כאן היא הדבר הטבעי ביותר בעולם.
אני עדיין עומד על סף הדלת הפתוחה, צופה בה, מבולבל, כשהיא מפנה אליי את עיניה. לוקח לי דקה עד שאני מצליח לדבר, להבין שזה באמת קורה. מישהו משתמש במקדחה בקומה למעלה. ציפור חולפת בשמיים, ממש מחוץ לחלוני, אבל אני אומר לעצמי שהחושים שלי מוליכים אותי שולל בנוגע אליה. היא לא באמת כאן אחרי כל כך הרבה שנים.
"מה את עושה כאן, דוכסית?"
אני קולט אותה, סופג אותה. היא נראית מוטרפת; השיער שלה קלוע בצמות על גבה, אבל כמה קווצות ממנו מפוזרות על פניה.
עיניה מאופרות באייליינר כחול, מוצפות ברגש. אף פעם לא ראיתי אותה מאופרת ככה בעבר. היא פורשת את זרועותיה לרווחה; זו מחווה של כעס. אני מכין את עצמי לצרור הקללות שמתלווה בדרך כלל אל הכעס שלה.
"מה? אתה לא מנקה יותר?"
לא לזה ציפיתי. אני סוגר את הדלת עם הרגל, ומעביר יד על העורף. לא התגלחתי כבר שלושה ימים, ואני לובש מכנסי פיג'מה. הבית שלי נראה כמו חדר במעונות סטודנטים.
אני מתקדם לאט אל הספה, כאילו זה לא הסלון שלי, ומתיישב, באי־נוחות, צופה בה פוסעת הלוך ושוב.
פתאום היא נעצרת.
"שחררתי אותו. החזרתי אותו לרחוב. הוא פאקינג פסיכופט!" כשהיא אומרת את המילה האחרונה, היא הולמת באגרופה בתוך כף ידה הפתוחה. כף רגלה נוגעת בבקבוק ויסקי ריק, והוא מתגלגל על רצפת הפרקט. שנינו עוקבים אחריו במבטנו, עד שהוא נעלם מתחת לשולחן.
"מה לעזאזל לא בסדר איתך?" היא שואלת, ומסתכלת מסביב.
אני נשען לאחור ומשלב את ידיי מאחורי העורף. אני עוקב אחרי מבטה, לכיוון הזוועה שהיא הדירה שלי.
"היית צריכה לחשוב על כל זה לפני שלקחת על עצמך את התיק."
היא נראית כאילו היא מוכנה להעיף לי אגרוף. עיניה מתמקדות תחילה בשערי, יורדות לזקן שלי, משתהות על החזה, ואז חוזרות אל הפנים. בבת אחת, היא מתפכחת. אני רואה את ההתפכחות בעיניה, היא קלטה שהיא באה הנה ושהיא לא היתה צריכה לבוא.. שנינו זזים בו־זמנית. היא מסתערת אל הדלת, אני קופץ וחוסם אותה.
היא שומרת מרחק, שיניה מכסות את השפה התחתונה שלה, העיניים עם הפס הכחול כבר נראות פחות בטוחות בעצמן.
"תורך," אני אומר.
אני רואה את הגרון שלה מתכווץ כשהיא בולעת את מחשבותיה, בולעת עשר שנים שהם אנחנו.
"בסדר... בסדר!" היא אומרת לבסוף. היא עוברת ליד הספה ומתיישבת על הכורסה המתכווננת. התחלנו את משחק החתול־והעכבר הרגיל שלנו. עם זה אני מרגיש בנוח.
אני מתיישב על הספה הדו־מושבית ולוטש בה עיניים בציפייה. היא מסובבת את טבעת הנישואין שלה בעזרת האגודל. כשהיא רואה שאני מסתכל, היא מפסיקה. אני כמעט צוחק כשהיא מרימה את החלק התחתון של הכורסה המתכווננת ומשתרעת לה בנוחות, כאילו היא שייכת לכאן.
"יש לך קולה?"
אני קם ומביא לה בקבוק מהמקרר. אני לא שותה קולה, אבל תמיד יש לי במקרר. אולי זה בשבילה. אני לא יודע. היא מסירה את הפקק, מצמידה את הבקבוק אל שפתיה ושותה בקול. היא אוהבת את הצריבה.
כשהיא מסיימת, היא מנגבת את פיה בכף ידה ומסתכלת עליי כאילו אני הנחש. היא הנחש.
"שננסה להיות חברים?"
אני פותח את כפות ידיי ומטה את ראשי כאילו אני לא מבין על מה היא מדברת. אני כן מבין. אנחנו לא מסוגלים להתרחק זה מזו, אז איזו אלטרנטיבה יש? היא מגהקת בגלל הקולה.
"אתה יודע, אף פעם לא פגשתי מישהו שמסוגל לומר כל כך הרבה בלי להוציא מלה אחת מהפה, כמוך" היא מטיחה בי. אני מחייך. בדרך כלל, אם אני נותן לה לדבר בלי לקטוע אותה, היא מספרת לי יותר ממה שהתכוונה לספר. "אני שונאת את עצמי. יכולתי כבר להיות זאת שמחזירה את קייסי פאקינג אנתוני לרחוב."
"איפה נואה?"
"בגרמניה."
אני מרים גבות. "הוא היה בחו"ל בזמן שניתן גזר הדין?"
"שתוק. לא ידענו כמה זמן ייקח להם להידיין."
"את אמורה לחגוג." אני נשען אחורה ושם את שתי הידיים מאחורי הספה.
היא מתחילה לבכות, פנים קפואות, הדמעות זורמות כמו ברז פתוח.
אני נשאר במקומי. אני רוצה לנחם אותה, אבל אני יודע שברגע שאני נוגע בה, קשה לי לעצור.
"את זוכרת את הפעם ההיא בקולג' כשהתחלת לבכות, כי חשבת שניכשלת במבחן ההוא, והמרצה חשב שיש לך התקף?"
היא מתפקעת מצחוק. אני נרגע.
"עשית את העבודה שלך, דוכסית," אני אומר ברכות. "עשית אותה היטב."
היא מהנהנת, וקמה. הזמן שלנו נגמר.
"כיילב... אני —"
אני מנענע בראשי. אני לא רוצה שהיא תגיד שהיא מצטערת שבאה, או שזה לא יקרה שוב.
אני מלווה אותה אל הדלת.
"אני אמורה להגיד שאני מצטערת על מה שקרה עם ליאה?" היא מסתכלת עליי דרך הריסים. הדמעות שלה מרחו עליה את המסקרה. על אישה אחרת זה נראה מרושל; על אוליביה זה נראה כמו סקס.
"לא הייתי מאמין לך אילו היית אומרת את זה."
היא מחייכת; זה מתחיל בעיניה ומתפשט לאט אל שפתיה.
"בוא לארוחת ערב. נואה תמיד רצה לפגוש אותך." היא בטח רואה את הספקנות על פניי, כי היא צוחקת. "הוא נהדר. באמת. תביא איתך מישהי?"
אני מעביר את ידי על פניי ומניד בראשי לשלילה.
"ארוחת ערב עם בעלך היא לא משהו שמופיע ברשימת הדברים שאני רוצה להספיק לעשות לפני שאני מת."
"גם להגן על אשתך־לשעבר בתביעה משפטית לא היה לי ברשימה."
אני נרתע. "אאוץ'."
"אז נתראה ביום שלישי הבא בשבע?" היא קורצת לי וממש מדלגת החוצה מהדירה.
אני לא מאשר, אבל היא יודעת שאהיה שם.
לעזאזל. אני שפוט.
