פתח דבר


הוא שנא אותה. הוא שנא את כל מה שהיה קשור בה; את החפצים שלה בבית, את הדיבורים שעסקו בה, ובייחוד את המחמאות שהורעפו עליה בקצב שעורר בו בחילה. ולמה היא צריכה להיות יפה כל כך? בשערה השחור הארוך ובעיניה הירוקות, במותניה הצרים ובתנועותיה החינניות היא הופיעה בחלומותיו. למה היא חייבת להיות אחותו?


לפעמים, במבטים הקצרים שהביטה בו היא ראתה את שנאתו אליה והשתדלה להתרחק ממנו בעקבות כך. היא סלדה ממנו. היא גם לא חיבבה במיוחד את חברו הטוב, זה שהיה שותף מלא לשנאתו אליה.


תן לי אותה, היה אומר החבר שלו ברוגע. איהנה ממנה ואז אביים איזו... 'תאונה' קלה. הוא עצמו היה צוחק. אז להיפטר ממנה היה משאת נפשם העילאית של שני החברים. המראה שלה בדמיונם, שרועה באיזו סמטה חשוכה, מחוללת ומדממת וקרועה, עוררה אותו יותר מכל דמיון אחר.


הם נפגשו כבר מזמן, והפכו לחברים טובים מהרגע הראשון. יחד הם היו מסכסכים בין אנשים, מתעללים בילדים קטנים שעברו ברחוב ונטפלים לאנשים זקנים. אם נתפסו ידעו להכחיש היטב את המעשים, ופרצופם לבש הבעה תמימה ומלאת צער ונימוס. בדרך כלשהי אחותו תמיד הייתה מגלה את מעלליהם הסודיים ומטיפה לו שיחדל מכך. בכל פעם שהם דיברו עליה, היו עיניו מצטמצמות באופן בלתי רצוני, ושרירי פניו מתעוותים בכוח. היא כזו ילדה טובה, המתועבת הזו, חושבת תמיד איך לרצות את הוריהם בהפגנתיות מעצבנת של האופי הארור שלה. המקוללת הזו החליטה שהיא טובה יותר ממנו, ועל כך מגיע לה לסבול והרבה.


כשנודע לו שהיא תירש את רוב נכסיהם של הוריהם לא ידע את נפשו מרוב זעם. אתה יודע מה? אמר חברו הטוב. אני אנשא לה. בשבילך אני מוכן לעשות זאת. כדי שאתה תקבל את חלקך והיא תבוא על עונשה. מה תעשה לה? הוא שאל אותו בחיוך מלא סיפוק. מה שתרצה, הוא השיב בארשת פנים ערמומית ואדישה בעת ובעונה אחת. אני אספר לך הכול. אתה תהיה מוכן להרוג אותה בשבילי? הוא הוסיף לנסותו. חברו צחק. אני מאמין שאעשה זאת גם בשבילי, אבל עליך להבטיח לתת לי מחצית מהנכסים. לרגע אחד היסס. חברו יזכה בבתוליה, בזכות ליטול את חייה, ואף יקבל את כספו? אילו רק הייתה לו ברירה אחרת. אחוז עונג הוא כבר יכול היה לדמיין אותה כאשתו של חברו הטוב, כלואה תחת עיניו, הצלפותיו ושנאתו. דמעה אחת הוא לא יזיל עליה, וגם טיפת צער לא יחוש כשיקרא את מכתביה האומללים וישנה את תוכנם לפני שימסרם להוריו.


הוא ענה לו שיש די והותר כסף בשביל שניהם, כתגובה הנהן חברו והלך להרשים את הוריו בצורה יוצאת דופן כדי שיואילו להפקידה בידיו. הוא ידע להתנהג בצורה חסרת דופי כשעלה הצורך בכך, והם אכן התרשמו ממנו, יותר מהמוני הבחורים האחרים שביקשו את ידה. הם נפלו שבויים בקסמיו של הבחור המנומס, השאפתן ובעל הלב הרגיש שהציג עצמו לפניהם.


היא ישבה בשקט כשהם הודיעו לה שהיא תינשא לחברו, פיה חתום ומכווץ בכוח. מי תיאר לעצמו שהציות להורים הוא המסוכן שבמעשים? אתה עשית את זה, נכון? היא שאלה אותו אחר כך בחשד גואה, ובעיניה מנצנצות דמעות חסרות תועלת. למה אתה עושה לי את זה? מה עשיתי לך? הוא פנה ממנה בתיעוב והפנה אליה את גבו, פניו מועדות לחדרו. השתדלי לא להרגיז אותו, הפטיר לכיוונה מעבר לכתפו והלך משם, חיוך רגוע היה מתוח על שפתיו.


פרק ראשון


1867, העיירה ברוקפילד, קונטיקט


כאשר התפשטה בעיירה הידיעה על מותו של ג'ון האריס, אף לא אחד הופתע. האיש, שהיה נמרץ ובעל לב טוב אך שקט ומופנם, שכב כבר שנתיים תמימות במיטתו, לא היה מסוגל אפילו לקום לצרכיו ובוודאי לא ללכת לכנסייה, היה מזיע, משתעל ויורק דם. השמועות הרבות על המחלה שכילתה את גופו הביאה רבים מבני העיירה לשאול לשלומו, לבקרו ולסייע למשפחתו בהבאת תבשילים ערבים לחיך.


באותו יום צעדה הגברת אסתר רובין אל ביתה של אימה הזקנה, האנה מילר. בעודה הולכת חשבה איך תבשר לה על מותו של מר האריס, האדם הטוב שהיה בין היחידים שהקפידו לבקר את הגברת הזקנה והבודדה באופן קבוע. שבילי העיירה הבנויים מאבנים גדולות ולבנות התפתלו מתחת לרגליה לאורך שורות מסודרות של בתי עץ ואבן מרשימים. היה עליה לעבור די הרבה מהם בדרכה, ולחצות גם את הגינה הציבורית הענקית שהקיפה את הכנסייה - שעמדה בדיוק במרכז העיירה ושימשה עמוד תווך בחיי הקהילה. הייתה זו עיירה קטנה, משופעת בשטחי מרעה, בשדות ובאסמים. בצידה האחד היה יער עבות וחשוך ובצידה השני צוק נמוך למדי, שאִפשר תצפית מרשימה לנוף ההרים המוריקים. האנשים שחיו בה ידעו הכול על כולם, בייחוד מר פיטר רוג'רס, הכומר, שתפקידו היה לשבת הרבה מזמנו בתא הווידויים הקטן שבכנסייה ולהקשיב לחטאים שונים ומשונים.


גברת רובין, אישה מלאה בגיל העמידה, ששערה האסוף במעין פקעת החל להאפיר זה מכבר, קרבה לבית אימה, דפקה על הדלת בחשש, ואז פתחה אותה לרווחה מבלי לחכות לתשובה. "אימא?" קראה אל תוך חלל הבית החשוך. כל שיכלה לראות היה המבואה הארוכה והצרה שאינה נותנת לקרני שמש לחדור את אפלוליתה. לאחריה היה הסלון הקטן ומשמאלו המטבח הצנוע. אימה בוודאי יושבת במטבח הטוב שלה.


"אסתר?" השיבה לה גברת מילר בקול מופתע מתוך הבית החשוך. "מה את עושה כאן בשעה מאוחרת זו של יום ראשון?" גברת רובין נכנסה פנימה ומצאה את אימה כפי שציפתה, על יד השולחן הקטן במטבח, מעיינת בספר ישן, משקפיה הגדולים מונחים על חוטמה. היא לא ידעה מה להגיד, אך לא עברה דקה קלה ואימה הבינה על פי המבט המר בעיניה. "זה נגמר, נכון?" ספק שאלה ספק אמרה. "הוא נפטר, הלא כן?"


אסתר משכה בכתפיה בצער, "אני חוששת שכן. ההלוויה מתחילה עכשיו."


גברת מילר דפקה ביד רועדת על שולחנה. רגליה כבר היו חלשות מאוד, היא תזדקק לעזרה כדי ללכת לכל מקום שהוא. "אם כן, קחי אותי אליה!"


"לא, אימא. הדרך לבית הקברות תלולה מדי! תוכלי ללכת רק לטקס האשכבה, בביתו."


"האם אינך חושבת שזוהי חובתי, אחרי מה שעשה בשבילי?"


"אינך יכולה ללכת!" חזרה אסתר בגערה. "אקח אותך לביתו."


גברת מילר נאנחה. "בסדר. עזרי לי לקום, בבקשה." אסתר החזיקה בזרועות אימה, וגברת מילר נעזרה בידיה באחיזה איתנה כדי להתרומם מכיסאה בכבדות. "תודה, אסתר. אני מקווה מאוד שגם אהרון, אחיך, יגיע. וגם דיוויד, בנך."


"אהרון יגיע, אימא, יחד עם ננסי ואדם; כולם יבואו, אל תדאגי," הרגיעה אותה אסתר וליוותה את אימה לבית משפחת האריס.


בדרכן בירכו אותן לשלום כמעט כל העוברים ושבים. ליבה של הזקנה התכווץ בכל פעם שחשבה על כך שמר האריס לעולם לא יזכה לעשות זאת שוב בעצמו; כשהיה מהלך בשבילי העיירה או עובד בגינה, תמיד היה מברך לשלום במבט מחויך כל אדם שחלף על פניו. מעולם, בכל ימי חייו, לא עורר מהומות או נהג שלא כהלכה. הוא היה האדם בעל המזג הנינוח ביותר, ובכך בלט. מר ג'ון האריס היה ממכובדי הקהילה. לא עשיר, אך התפרנס היטב מהירקות שגידל בגינתו ומכרם בשוק. הלווייתו, כמו האיש עצמו, הייתה אף היא שקטה וצנועה והדבר היחיד שהוכיח כי היה אדם בעל ערך רב היה המספר המכובד של אלו שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. לאחר שהונח באדמה פנו כולם אל ביתו כדי לנחם את הרעיה, גברת תלמה האריס, ושתי בנותיה הצעירות, אדל ודיאן.


גברת מילר, עקב בריאותה הרופפת, ישבה לה כל העת על הספה בבית משפחת האריס, על יד האח המבוערת, והביטה בנעשה בבית. אנשים רבים היו שם, וכולם שוחחו וסיפרו בשבחו של מר האריס המנוח, בעומדם על יד אשתו ושתי בנותיהם האבלות או על שביל הכניסה לבית המטופח בערוגות פרחים. היא הסתכלה סביבה כאילו חיפשה מישהו; היא זכרה שהיה לו בן, לג'ון, אך לא ראתה אותו בסביבה ולא שמעה איש דורש בשלומו. אומנם, ידעה שיצר לעצמו שם של בן בלייעל, שוטה וגס רוח עד שזכה לתואר 'ליצן'; ג'ון סיפר לה על כך הכול כשישב על ידה ושעשע אותה בספרו לה על מעשיו הטיפשיים. אך לא הייתה זו סיבה מספקת כדי להתעלם ממנו בשעה קשה זו, כך חשבה. היא לא הבינה מדוע הוא לא היה שם, ומדוע איש לא חשב לרגע לנחם גם אותו או לפחות להתעניין בשלומו.


"סלחי לי, גברת פארל," קראה לגברת תמירה ומגונדרת שעברה לידה.


אן פארל נעצרה ושלחה מבט קר למטה, אליה. "כן, גברת מילר."


"תוכלי להגיד לי, אולי, היכן בנו של ג'ון?"


היא הניפה יד בביטול. "הו, הוא בטח בחוץ, מנסה לשבור משהו," אמרה והלכה.


גברת מילר הביטה בה מתרחקת משם בשאט נפש סמויה. משפחת פארל היו מלאי גאווה מתנשאת, שלעניות דעתה של גברת מילר כיסתה על הרבה מאוד קנאה, אומללות ורדיפה אחר כבוד.


"גברת מילר, להביא לך משהו? שתייה, אולי?"


גברת מילר הסתכלה אל מקור הקול וסידרה את משקפיה. הייתה זו נערה צעירה ויפהפייה, בעלת שיער חום כהה מתולתל ועיניים חומות כהות. "כן, יהיה זה נחמד מאוד, תודה רבה לך! מה שמך, חביבתי? סלחי לי, הזיכרון שלי כבר אינו כפי שהיה בעבר."


"העלמה פייג', גברתי. אליזבת' פייג'. אלך להביא לך את השתייה." הנערה מיהרה ובתוך זמן קצר ביותר חזרה ובידה כוס קרירה. "הנה, גברת מילר. הוספתי לימון וסוכר, כמו שאת אוהבת," היא חייכה אליה מפה לאוזן והגישה לה את הכוס הצוננת.


גברת מילר מייד הרגישה טוב יותר. הנערה הפיחה סביבה רעננות וחיות.


"איזו נערה מקסימה," התפעלה גברת מילר. "אני באמת אוהבת כך את השתייה שלי, איך ידעת?" היא שאלה בסקרנות.


הנערה צחקה ותלתליה קפצו בכל תזוזה שלה. "כולם יודעים את זה כאן, גברת מילר. שתי, לימונדה זו המומחיות שלי."


גברת מילר לגמה מעט מן הכוס. "אוי, זה באמת טעים. איזו מוכשרת את! הגידי לי, את נראית כמו נערה לעניין. האם אוכל לבקש ממך בקשה קטנה?"


"בוודאי, גברת מילר," הנערה השיבה באותו חיוך מלא חיים.


"חפשי למעני את בנו של ג'ון, אינני זוכרת את שמו..."


"וולטר?" אמרה הנערה בטון מופתע ומעט פחות עליז.


"כן, כן, זהו בדיוק. תוכלי לחפש אותו בשבילי, לנחם אותו או לפחות להתעניין בשלומו? הייתי עושה זאת בעצמי, אך רגליי המסכנות..."


"בוודאי, גברת מילר," ענתה הנערה בקול יבש בהרבה. "אעשה זאת מייד." היא קמה ופנתה לצאת מהבית.


וולטר האריס הידוע לשמצה היה ראוי למוניטין הרע שיצא לו; הוא היה כמעט בן שלושים ובני העיירה קיוו וייחלו כבר זמן רב שיכניס בו האל מעט מהלך הרוח הנינוח של אביו. אבל התנהגותו לא השתנתה, ואמונתם של האנשים בו הלכה ופחתה עם כל סקנדל שנקשר בשמו. מה שהכריע את הכף היה כאשר ענף מעץ האלון הגדול, שעמד שנים רבות ליד הכנסייה והיה לגאוות התושבים, נפל בעוצמה אדירה על גג הכנסייה ושבר אותו לגמרי, בעיצומה של דרשתו של הכומר רוג'רס, האדם שנחשב לשמרן ביותר עלי אדמות. וולטר, שהיה אז בן חמש עשרה, נחת היישר על המעבר הראשי בין הספסלים, על פניו חיוך מנצח ומלא חוצפה על שהצליח ליצור את המהומה הגדולה. וולטר נחרט אז בלב כולם באופן בלתי הפיך כסמל לטיפשות ולקלות ראש, ואבוי לו לאדם שיעז להתקרב לבן בלייעל שכמותו. כשהיה מבריח תרנגולים מלולם, קופץ מגגות הבתים או חוטף בובות מילדות קטנות היו כולם מגלגלים עיניים, גוערים בו, ומנסים להבריח אותו כאילו היה כלב מסוכן שיש להתרחק ממנו.


"תראו כמה זמן הוא עומד שם, לבד," אמרה אליזבת' פייג' לשלוש חברותיה, בעודה שולחת מבטים מלאי רחמים לעברו. הן נסחבו אחריה בכוח אל המרפסת האחורית של משפחת האריס, הפונה אל שטח אדמה גדול ושטוח, ונעמדו סביבה בצייתנות מאולצת.


אליזבת' וחברותיה שרה קלי, אמילי מור ומרי פיטרסון נחשבו לחבורה מגובשת של בנות בעלות ייחוס טוב, נימוסים מעולים ומראה מנקר עיניים. הן אומנם היו מתראות הרבה בחברה, יושבות בדיונים הכיתתיים של הכנסייה ומפלרטטות עם אלו שבעיניהן היו ראויים לכך, אך מעולם לא נענו לחיזורים רציניים, פשוט מפני שרצו לשמור על שמן המבוקש מאוד. הן היו יושבות בחדרה של אליזבת', צוחקות ולועגות לכל אלו שניסו את מזלם הדל עימן. בשיחות אלה, שמו של וולטר האריס הוזכר אך ורק כאשר נושא השיחה היה המראה האידיאלי שצריך להיות לגבר שלו יינשאו. הוא היה גבר מרשים ויפה תואר, גבר שהשאיר רושם עז בצורה יוצאת דופן. הוא היה גבוה כמו נסיך מספר אגדות, שרירי כאילו אין תנועה בעולם או משקל כלשהו שיוכלו לעצור אותו, שיער שחור חלק ועיניים שחורות, שפתיו ועצמות לחייו משורטטות בשלמות. מתוך כל בחורי העיירה, אילו שאלו את הנערות הרווקות, היה וולטר האריס היפה מכולם, כך כולן היו אומרות. כל אחת מהן בלי יוצא מן הכלל ייחלה בליבה ללא הרף שינהג כיאות ויחליט לחזר אחריה בצורה מנומסת, כדי שתוכל ליפול היישר אל בין זרועותיו. התקווה השכיחה לזכות בבעל יפה תואר בצורה נדירה כמוהו הביאה לעיתים קרובות לעימותים חסרי טעם, מפני שלרוע המזל, כך ידעו כולם, 'נסיך האגדות' עשה רושם של אדם חסר כל כבוד או עומק.


הוא עמד כעת בגבו אליהן על שפת הצוק הקטן, הרחק מהן ומשורת הבתים המוקפים שטחי מרעה ושדות מוריקים, צופה אל השקיעה עטורת העננים האדמדמים. צלליתו התמירה על רקע השמיים הצבעוניים הייתה מראה עוצר נשימה. ארבע הגבירות הצעירות עמדו והתבוננו בו בשקט. מאחוריהן הייתה ההמולה הקודרת סביב בנות משפחתו. ההפגנתיות שבהתעלמות החברתית ממנו בלטה כמו כתם שחור על גבי שמלה צחורה. "שרה, גשי אליו ודברי איתו," פסקה אז אליזבת' באחת.


שרה עיוותה את פניה בחוסר הבנה. היא לא הייתה בעלת יופי מהפנט או יוצא דופן; עיניה היו חומות בהירות, שערה חום כהה וארוך ותווי פניה פשוטים למדי. השתייכותה לחבורת הבנות הנערצות הושגה בעקבות חריצות, התמדה והרבה שנינות. עם כל הכבוד לדמות האבן הרחוקה, חשבה, היו לה דברים הרבה יותר חשובים לעשות, כמו לשמור על המוניטין הגבוה שלה, למשל. שיחות פומביות עם הבחור יביאו לה רק צרות. העניין הוא, שאין לערער על סמכותה של אליזבת׳, וכולם ידעו זאת.


"מדוע?" שאלה בתגובה.


"כך גברת מילר הזקנה ציוותה עליי לעשות, משום מה," ענתה אליזבת'.


"אם כן, גשי אליו את. מדוע דווקא אני צריכה לעשות זאת?"


"את היחידה שיכולה לדעת מה להגיד לו."


"באמת!" מחתה שרה. היא הרימה את ידה בכוונה לנגב את הזיעה מעל מצחה, רק שמצחה היה במקרה יבש באותו רגע. באותו יום היא לבשה שמלה כחולה כהה כל כך עד שנראתה שחורה כאות להזדהות עם האבל על ג׳ון האריס. בקשירות אכזריות של שרוך המחוך חנקה את מותניה להיקף הצר ביותר שהצליחה, ואת שערה אספה למעלה בגלגול מבריק שהרשה לקווצות סוררות לצאת ממנו ולהתנופף ברוח הקלילה. הכול נעשה, כמובן, כדי להידמות ליפהפיות שהיא מסתובבת איתן, עד כמה שאפשר. היא אהבה את חברותיה בכל ליבה, ועם זאת, לעיתים לא יכלה לסבול אותן. הבסיס לבקשה נבע אומנם מתוך היגיון מסוים. אליזבת׳ חשבה בפשטות כי מאחר ששרה יתומה מאם יש לה מכנה משותף מסוים עם... ובכן, וולטר האריס. ואולי, יכול להיות, שרק ניסתה להציל את עצמה מהעניין - מה שנראה סביר יותר.


"אינך חייבת לפתח איתו שיחה מעמיקה; בין כה וכה הדבר בלתי אפשרי. עם זאת, ייתכן כי לפתע יש לו רגשות שעליו לבטא. הראי התעניינות ותלכי," השיבה אליזבת' ודחפה קלות את שרה לכיוונו.


שרה רטנה, כמצופה, והחלה ללכת בהכנעה. "טוב, בסדר, אבל הישארו כאן והשגיחו עליי, למקרה שיבעט בי או משהו כזה," אמרה להן מעבר לכתפה. היא לא הבינה למה הסכימה לזה, וגם לא ידעה על מה תדבר איתו. אף אחד לא מדבר עם האריס הצעיר. גוער, כן. צועק, לפעמים. מצקצק בלשונו ומתרחק. לא מדברים איתו. בטח הוא מרגיש בודד ועזוב, הפתיעה אותה המחשבה, וקצהָ של אהדה מצא את מקומו בליבה. בשנה האחרונה, מהמעט שהרשתה לעצמה לראות, מצאה בעיקר אדישות בפניו, קדרות, רצינות. הגבר השרירי והמושך, שבשבילו כל אישה תהיה מוכנה למכור את נשמתה לשטן, הסתובב בשתיקה מופגנת, בעיניים כבויות ובפה קפוץ בזעם. צקצוק בלשון לעומתו או גערה קרה ששוגרה לעברו נתקלה בקיר חזהו ועפה הלאה, עם הרוח. תגובה לא הגיעה, למעשה אפשר היה לתהות איך בכלל הוא נשמע לו היה מדבר. והיא, אישה של פטפוטים, אירועים וחברה, צעדה אליו לאט, בהיסוס, ביראה אפילו. איכשהו, הרגשתה הייתה שלא ידה של אליזבת׳ היא שדחפה אותה לעברו, אלא יד הגורל.


היא נעמדה לצידו ללא בקשת רשות אך באלגנטיות, וניסתה להעריך את רמת המוזרות של המחווה. גובהו היתמר למטר תשעים וחמישה סנטימטרים לעומת מטר ושבעים הסנטימטרים העלובים שלה, והיקף גופו החסון היה פי שלושה משלה. לידו הרגישה זעירה כנמלה. הוא נראה מרוכז בצבעי השקיעה העזים, בהבעה רצינית וקודרת. קלות ראש נראתה כמו תכונה הרחוקה מאוד מלתאר אותו. לא היה לה כל ספק שימי ההוללות שלו נגמרו, אם כי יידרש הרבה זמן ואומץ על מנת לשכנע את תושבי העיירה בכך. אליזבת׳, למשל, בטח חששה ליפול קורבן לכל רעיון משוגע העלול לעלות בדעתו. קולות פטפוט עמומים נעו קלושות על גבי משב הרוח ועימם תזכורת מתמשכת לשתיקה המדאיגה שלהם. שום דבר מסוכן או טיפשי לא התרחש. שרה הנבוכה התבוננה גם היא בשמיים וניסתה להבין על מה הוא חושב בכזה ריכוז ובהתעלמות גמורה ממנה. אחרי אובדן גדול כאובדן אב אינך מפתח שיחה קלילה עם אדם שמעולם לא דיברת איתו קודם. דקות ארוכות הם נשארו אפוא בשתיקה טעונה, משונה. כפות רגליה, הנתונות בתוך נעלי עקב לא ידידותיות במיוחד, החלו להתאבן ולכאוב לאחר זמן מה. חברותיה הצופות מאחור בוודאי מאבדות את סבלנותן. השמש נעלמה לאיטה מאחורי הגבעות והצבע האדום־עז שצבע את העננים לפני רגע, כעת הפך לאדום דהוי. שרה מעולם לא הסתכלה על השקיעה בריכוז כה גדול. זה היה מחזה יפהפה. אלוהי.


"את יכולה ללכת עכשיו," אמר לפתע, מפר את הדממה הקדושה. היה לו קול עמוק, מרשים כמו גובהו ויפה כמו תווי פניו. הוא חלחל ישר לתוך מקום קבור כלשהו וטלטל שם משהו בעוצמה. "קיימת את חובתך. תגידי להן שסיימת איתה."


לגון קולו נוסף רובד אחר, היא ידעה לזהות אותו; כאב. היא נשארה לעמוד לצידו בעקשנות, בעודה הודפת ממנה והלאה את האמירה הברורה והפוגעת שלו נגד החברות שלה. כמה בלתי צפוי מצידו, להבין שהיא נשלחה אליו מתוך מחוות נימוס של אנשים אחרים.


"להגיד למי?" הכחישה ברעד קל.


"בבקשה, אינך משטה באף אחד. לכי מפה!"


בדרך כלל, אם היא פחדה ממישהו, אף אחד לא ידע זאת עליה. היא ידעה להיראות שלווה, מאושרת אפילו, הייתה לה שליטה עצמית מושלמת שהסתירה היטב את רגשותיה ואת מחשבותיה בתוך הצללים. מעולם לא חשדו בה שהיא חשה אי אלו רגשות שהחביאה, ובוודאי לא אמרו לה משפט כמו זה שעתה נאמר. יותר מכך, מעולם לא חשדו בה שהיא משטה במישהו. האמת הייתה שהיא שיטתה בכולם בכל רגע נתון. בכל רגע נתון. היא הציגה חזות בדויה אמיתית כל כך שפשוט האמינו לה מייד. וולטר האריס, הטיפש, הכסיל, האוויל, חסר השכל וחסר הכבוד, שלא יודע שום דבר חוץ מהרס, הוא הראשון עלי אדמות שאמר לה שהיא אינה משטה בו. שרה קלי אינה בחורה טיפשה; היא הייתה מצליחה להתנער מהרושם העז שהשאיר עליה אילו נתן סימן שהוא מתלוצץ או לא מרוכז דיו. אלא שהאמירה הזו נאמרה בצורה המכוונת, הרצינית והמאיימת ביותר ששמעה מעודה. היא נותרה משותקת ומפוחדת, וגרוע מכול, חשופה כמו גבעה קירחת ושוממה. המצב הזה לא היה מוכר לה ולכן גם לא ידעה איך להכיל אותו, ולא כל שכן להתמודד עימו. בתוך דקה אחת, אדם שאיתו מעולם לא באה במגע, ידע עליה יותר מכל אדם אחר. למחשבה על הזלזול הרב המופנה כלפיו תדיר, כלפי גבר פיקח וחזק כל כך, היא כמעט צחקה רק שהמחנק הִקשה מעט על שחרור צחוק שכזה.


היא צללה אחורה בזמן ונזכרה ביום שבו הפיל את עץ האלון הגדול על גג הכנסייה; עברו מאז שתים עשרה שנים ארוכות להחריד. אף שהייתה רק ילדה אז, זכרה אותו היטב. היא ישבה ליד אביה במקומה הרגיל הצמוד לקיר המזרחי והקשיבה לקולו הרועם של הכומר מתגלגל מפינה לפינה בשצף, והחלה לצרוח בכל כוחה כשנפלה פתאום התקרה וקרשיה שלחו חתיכות עץ חדות לכל עבר. היא מיהרה החוצה עם זרם האנשים המתכופפים לרצפה כדי להגן על ראשם, מנסה להדביק את אביה. הוא לא בדק אם היא בסדר, הוא לא הביט לעברה אפילו. באותו יום לא נפל עליה רק הגג, נפלו עליה השמיים. חיצי העץ המתעופפים לכיוונה סימלו את האמת ששיפדה אותה ללא רחמים. אבא שלה לא עצר לבדוק אם הבת שלו נפצעה, הוא רק שלח מבטי שנאה לעבר הנער המגורש, הדחוי. בעקבות המאורע הזה היה לה קשה להירדם באותו לילה. הוא עורר את געגועיה לאימה. ארבע שנים אחר כך פרצה המלחמה הגדולה.1 וולטר נשלח למלחמה ובמהלך שש שנים סבלה העיירה לא מהטרדותיו העקביות כי אם מפושעי מלחמה מזדמנים. שרה תהתה כעת היכן היה וולטר כחייל, לאן שלחו אותו, מה עשו איתו ואם בכלל הביא תועלת. כשחזר לעיירה פניו היו מושחרות, בגדיו קרועים ומוכתמים וכל חזותו אומרת קרב. הוא התוודע לכך שאביו חולה תקופה ממושכת ושסיכוייו להחלים קלושים. הוא טיפל בו יום ולילה, יותר משנה. כל אותו זמן התעלמו ממנו אנשי העיירה, במקרה הטוב, ובזו לו במקרה הפחות טוב. היא הבינה שמה שקרה לו נשאר בתוכו והעלה ריקבון. איש לא פנה אליו ואל איש הוא לא דיבר, ועכשיו אשת חברה מתנשאת צצה לידו ועליו לשוחח עימה בניחותא. מה היא יכולה להגיד? שהוא יכול לספר לה הכול? זה ממש יומרני ומגוחך. הוא מצידו לא חיכה שתתחיל לדבר. עמידתו נשארה איתנה כפי שהייתה, יציבה ושקטה, עיניו קבועות באופק וידיו משוכלות על חזהו האדיר, אם כי לא שקט של רוגע היה זה. סערה השתוללה סביבו, בלתי נראית לעין בלתי מזוינת.


"צר לי מאוד על מות אביך," אמרה בשקט. "אני בטוחה שהוא במקום הרבה יותר טוב עכשיו."


"אמרי לי היכן, שאדע לאן ללכת."


מעט הביטחון שנותר לה החל גם הוא לעשות את דרכו מטה במורד תלול, והיא התחילה לגמגם. הייתה לה תחושה שהוא פותח בפניה שער לעולם פנימי, עמוק ואפל, ולה אין שום דבר ראוי להגיד בתגובה, פרט לכל המשפטים הטקסיים והמשעממים שהכירה. "אומ... אומרים שאלוהים לוקח אליו את... את הטובים."


בוז חריף נשמע מכיוונו. "אלוהים?" לעג לה בקול חסר בושה. "איזה אלוהים, בדיוק? אין שום 'אלוהים', אולי איזה יצור קטן ופתטי שחושב שאנחנו כולנו צעצועים שלו."


היא ניגבה את כפות ידיה המיוזעות בחצאית שמלתה, וניסתה להבין שמץ ממשמעות דבריו. מי שמתפללים אליו בדבקות, מי שאוחז בתקווה של כל בני האנוש, מי שמרעיף רחמים בכל יום על מיליוני יצורים חיים, אותו אלוהים לא יכול להיות קטן ופתטי. זה פשוט לא הגיוני. זה פשוט... מטורף. מה עשה לו אלוהים שמצדיק את האמירה הבוטה שלו? ואם כבר, אז היכן האמונה או ההכלה שלו כילד שגדל בעיירה קתולית?


"בוודאי אינך מאמין בזה," היא לא הצליחה לבלום את פיה. כמה משונה; שרה קלי נצרה את לשונה יום יום, במשך שנים, ולא נכשלה בכך... עד עכשיו.


הוא הנהן לעצמו בכעס, מזלזל בבוטות בכל דבריה, כאילו ראה שמאחוריהם ישנה אמונה עדינה, כמעט שבירה. ושוב, הרגישה שקופה כמו זכוכית דקה. "תני לי לנחש. את חושבת שזה נכון, ואולי זה מנחם אותך שאלוהים רק רצה לידו את האימא החמודה והעדינה שלך."


"אל תדבר עליה!" סיננה אז מבין שפתיה, כמעט בצעקה.


"מדוע לא? מה כבר יקרה, את עלולה להבין שאלוהים האהוב שלך לא נקף אצבע לעזרתך?"


"אינך יודע על מה אתה מדבר!"


"אוה, אבל את ככל הנראה כן," השיב בתוקפנות, ובתוך כך שלח לעברה עיניים רושפות, שחורות כשחור הליל, עמוקות כמעמקי הים. העיניים שלו, אף שננעצו בה רק לרגע קצר, הפשיטו אותה באכזריות ובמהירות מכל המסכות, מכל הכיסויים, והסתכלו ישר על מה שמתחת; אישה רועדת, מבוישת וחסרת ביטחון.


שרה הסיטה את פניה ממנו, מלאת פחד, והביטה בשמיים המתכהים לאיטם. מה קורה פה... מה הוא עושה לה? היא הקשיבה לעצמה, מלאת זעזוע ובתוכה סערת רגשות מבהילה. שרה קלי אף פעם לא צועקת, ואף פעם לא כועסת. כשמתחילים לדבר על אימה היא מסיטה בעדינות את הנושא ואף אחד לא תוהה על כך, מפני שהיא מתנהגת בצורה תרבותית ומכובדת להפליא. מדוע שהליצן הזה יגזול ממנה את כל השליטה העצמית שלה? באיזו זכות?


"אני רק... אני רציתי להגיד לך שאני יודעת מה ההרגשה, שהורה... נלקח ממך." ניסתה, בפעם האחרונה, וקולה רעד כמו סירה רעועה על פני גל שוצף וגועש.


עוד בוז קולני הגיע מצידו. "הרחקת לכת, העלמה קלי! אני בטוח שאת זה הן לא אמרו לך לעשות, רק להיראות כאילו אכפת לך."


זהו, אם הוא חושב שהיא הרחיקה לכת, הוא טועה טעות מרה; זה הוא שהרחיק לכת ויש להעמידו על טעותו. אלא שכשפרצו ממנה המילים, הרגישה שלא הטפת מוסר שקולה היא זו אלא השתפכות עזה של כעס כלפיו, כלפי מה שהוא עולל לה וכלפי כל מה שהוא הבין עליה.


"אתה יודע מה? אני מקווה בכל הכנות שהזלזול הבוטה הזה שלך מחמם אותך בלילות!" היא פנתה ללכת, אך נזכרה בדבר נוסף. "אוה, ודרך אגב, לא החברות שלי שלחו אותי לכאן אלא גברת מילר הזקנה, שחושבת שאתה חשוב, משום מה." קולה נדם בחדות. כל זה לא קורה באמת; היא תתעורר מחר בבוקר ותגלה שהוא היה בסך הכול חלום בלהות והיא עודנה מכוסה במיליון השכבות שמכסות אותה ושומרות עליה.


וולטר לא עמד לשתף פעולה עם התקווה הגלויה שלה, הוא פלט עוד גיחוך ושלח לעברה מבט מלא לעג. "לא אמרתי דבר על חברותייך, אבל תודה שאישרת זאת."


"אתה..." החלה לסנן כתרעומת.


"אל תדאגי, אמסור לגברת מילר את תודתי בהזדמנות."


"הו, אני בטוחה שתעשה זאת," היא ענתה בחוסר אמון מופגן. "רק אל תלעג לה בזמן שאתה עושה את זה." היא פנתה ממנו כדי לחזור לחברותיה, משאירה אותו מאחוריה אבל חושבת ללא הרף על מה שאמר לה. שרה קלי לא מפנה גב לבן שיחתה, חשבה בבעתה. שרה קלי אף פעם לא נסערת או נרגשת או נלהבת. כולם מכירים אותה כבחורה יציבה, שקטה ומתורבתת, גם החברות הטובות שלה שעימן בילתה כמעט בכל יום כל חייה. מה היו הן אומרות אילו נחשפו לכזו חוות דעת ההופכת אותן לרדודות וחסרות לב? למרבה האירוניה, בדיוק כך חשבו הן עליו.


"נו, איך היה?" שאלה אמילי בהרמת גבה סקרנית. "אני שמחה לראות שהוא לא נגע בך לרעה."


"כן, באופן מפתיע היא שרדה," הוסיפה מרי בהערכה כנה.


שרה, עדיין מתפתלת ברצון לכסות חזרה את מה שנחשף בברוטליות רעה, לא ידעה איך להגיב לזה. למעשה היא כלל לא שרדה, היא רצתה ליפול ארצה ולבכות לנצח לתוך האדמה המשתרעת מאחורי בית משפחת האריס. אבל שרה קלי לא בוכה על מר גורלה, אף פעם לא. היא נשארת רגועה ומלבישה חיוך על פניה ומפטפטת עם אנשים כאילו היא אוהבת את חייה.


"בואו נחזור פנימה, בנות," פקדה אליזבת' בראש מורם. היא הביטה בשרה כאילו הייתה מישהי אחרת, כאילו שרה שהלכה אליו רק כדי להראות נוכחות נעלמה אל הלא נודע. "אדווח לגברת מילר שוולטר האריס היקר שלה בסדר גמור. שרה, כדאי שאת תישארי כאן כדי להסדיר את נשימותייך ולהתבייש קצת בעצמך."


היא עמדה לה בפינה קטנה חבויה, והקשיבה בחצי אוזן לשיחות הנחמה המתנגנות בקצב חסר ייחוד. הטלטלה שאחזה בה קודם סירבה להיעלם וחיזקה את התחושה שמשהו לא טוב מתרחש, בלשון המעטה. הפינה השקטה הייתה בעצם נקודת המפגש בין קיר הבית לבין הדלת הפתוחה, מצידה החיצוני. שרה התחבאה מאחוריה מעיני האנשים, היא חששה שכעת יהיו מסוגלים לקרוא אותה כמו ספר שדפיו פתוחים לרווחה. יותר מכולם, אי אפשר היה להכחיש, היא ניסתה להסתתר גם מעצמה. היא לא רצתה להישאר שם יותר, וגם חזרה הביתה נדמתה גרועה במידה שווה. אין לה מקום מפלט, מעולם לא היה לה. בכל מקום היו עיניים שצפו בה ומוחות שדרשו את התמרון ואת יכולת ההישרדות שלה. בכל מקום.


"שרה, לא חשבתי למצוא אותך כאן!" קראה־לחשה מישהי שהופיעה לפתע בפינתה החבויה.


שרה ניסתה, כרגיל, ללבוש את המסכה האגבית והקלילה שתסיר מעליה כל תשומת לב חריגה. "אדל! אני רק מחכה פה לאבי כדי ללוות אותו הביתה. האם אותי חיפשת?"


לבכירה בבנות האריס היה אותו יופי שקיבל הבן היחיד, אותם תווי פנים שאם לא נזהרת היית יכול להביט בהן עד צאת נשמתך, ואותו מבנה גוף מושלם שיגרום לך לגנוח כמו חתול אם לא תשלוט בעצמך. היה לה שיער שחור מבריק, אף מעוצב להפליא ושפתיים מלאות, כל כולה נשיות שופעת ויופי שמימי. אדל לא זקפה לזכותה את יופייה, ונוסף על מראיה הייתה גם רגישה וחכמה, אישיות למופת של נימוסים ונחמדות. כשתגיע לפרקה לא מעט שערוריות ילוו אותה, ובחורים יריבו עליה כמו משוגעים. היא ניחנה בתבונה וידעה שבת שיחתה עומדת באותה פינה לא בטעות. היא הסתכלה לצדדים כדי לבדוק שלא רואים אותן. או אז, משנתרצתה, דממה והרצינה. "ראיתי שדיברת עם אחי."


"כן, הוא..." המילים נתקעו ונעלמו. שרה נשפה החוצה מעט מהמתח. המצב המפחיד והלא מוכר, ששלח את ידיו החוצפניות אל הגרעין השביר והסודי שלה, כנראה יפגוש בה הרבה, אלוהים יודע כמה, מתי ואיך. היא לא ידעה מה לומר. לראשונה בחייה לא ידעה מה לומר, איך לומר או אם בכלל מותר לומר, והיא שנאה את זה. אלוהים, התפללה, תחלץ אותי מהמצב הזה ואל תחזיר אותי אליו שוב, בבקשה!


"האם הוא סיפר לך משהו?" שאלה אדל לבסוף, הבעת פניה רצוצה ומודאגת ועיניה מוצללות בחשכה היורדת.


"לא," השיבה שרה, אף שדי הרבה נאמר בין השורות. בכל זאת, עיניה התכווצו בסקרנות, "מה הוא צריך לספר?"


התלבטות קצרה ומלאת היסוס הסתיימה בסופו של דבר בניד ראש מאוכזב. "לא משנה." אדל המתוקה והחייכנית נראתה עכשיו מוטרדת. היא הפטירה התנצלות מנומסת ועזבה את שרה לבדה בתהיות כבדות ובכמיהה, שברור היה שתכניס אותה עמוק מאוד לתוך הבוץ.


1 מלחמת האזרחים האמריקנית (1861–1865).