פיתויים מתוקים 1 - פיתויים ונשנושים


הסדרה 'פיתויים מתוקים' יצאה במקור בשפה האנגלית. התרגום התמודד עם הפער בין שפת המקור שהיא ישירה, משוחררת ונטולת רסן, וזה גם הקסם שלה, לבין השפה והתרבות העברית שהן צנועות ותמימות יותר.


במהלך התרגום ניסינו לשמור על נאמנות למקור בתוך הצניעות והשמרנות של השפה העברית.


ראו הוזהרתם, לא הצלחנו.


תיהנו.


1


ארבי'ז1 מישהו?


שלום, קוראים לי קלייר מורגן ואני בחיים לא רוצה ללדת.


לאלו מכן ששותפות להרגשה שלי, האם זו רק אני או שזה מרגיש גם לכן כמו פגישה מחרידה של אלכוהוליסטים אנונימיים בכל פעם שמישהו מגלה שאת לא רוצה ילדים? האם אני צריכה לקום, לפנות אל כל יושבי החדר ולהתוודות על מה שמביא אותי למעגל הגיהינום שבו אני תמיד מוצאת את עצמי? מין בית זוועות שבו אני מוקפת בנשים הרות שמבקשות ממני לגעת בבטן הבולטת שלהן ולנהל דיונים מעמיקים על הנרתיק שלהן. הן לא מבינות למה המילה שליה לא אמורה כלל להופיע במשפט. לעולם. במיוחד לא תוך כדי שתיית קפה באמצע היום.


אתם יודעים מה הביא אותי להחלטה הזאת? הווידיאו שצפינו בו בשיעור חינוך מיני בכיתה ו'. זה שצולם בשנות השבעים ומציג אישה צורחת כמו משוגעת כשזיעה זולגת על פניה בזמן שבעלה טופח באהבה על מצחה במגבת ואומר לה שהיא עושה עבודה נהדרת. ואז המצלמה התמקדה בזירת הפשע שבין רגליה: הדם, הגועל, ההפרשות ותלולית השיער הענקית שבאותו רגע בצבץ מתוכה ראש זעיר שניסה להגיח. בזמן שרוב הבנות סביבי אמרו, "יאההה!" כשהתינוק התחיל לבכות, אני הבטתי בהן בסלידה ומלמלתי, "מה יש לכן? זה לא נורמלי." מאותו רגע ואילך המוטו שלי היה: בחיים לא יהיו לי ילדים.


"תגידי, קלייר, מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?"


"בחיים לא יהיו לי ילדים."


"קלייר, בחרת כבר מקצוע ראשי?"


"בחיים לא יהיו לי ילדים."


"תרצי עם זה צ'יפס?"


"בחיים לא יהיו לי ילדים."


כמובן תמיד יש כאלה שחושבות שהן יכולות לשנות את דעתך. הן מתחתנות, יולדות תינוק, מזמינות אותך אליהן ומצפות שתוצפי ברגשות כשתעיפי מבט בנס הקטן החדש שלהן. לאמיתו של דבר, כל שאת יכולה לעשות זה להעיף מבט בבית שלא הזדמן להן לנקות כבר שישה שבועות, להריח את הגוף שלא הזדמן להן לרחוץ כבר שבועיים, ולהביט בעיניהן המזדגגות קצת כשאת שואלת אותן מתי בפעם האחרונה זכו לשנת לילה טובה. את רואה אותן צוחקות מכל גרפס ומחייכות מכל פלוץ. הן מצליחות להכניס את המילה קקי לכל שיחה ושיחה, כך שלא נותר לך אלא לתהות מי המטורפת האמיתית כאן.


חוץ מזה יש אנשים שמאמינים שחוסר הרצינות שלך נובע מאיזו בעיה סודית, עמוקה ואפלה שיש לך ברחם ושעליה את מפצה, והם מביטים בך ובנרתיק שלך ברחמים. הם מתלחשים מאחורי גבך ופתאום זה הופך למשחק מחריד של "טלפון שבור", וכל העולם חושב שיש לך בעיות פוריות שמאיימות על חייך ושהיריון יגרום לווגינה שלך להתלקח ספונטנית ולציצי השמאלי שלך ליפול. תעצרו את הטירוף! כל החלקים שלי מתפקדים כראוי, ולמיטב ידיעתי אני לא סובלת מתסמונת הווגינה המתלקח.


האמת הפשוטה היא שאף פעם לא התלהבתי מהרעיון לדחוף מתוכי בן-אדם זעיר שיהפוך את האיבר שלי למשהו דמוי בשר צלוי שאף גבר לא ירצה להסתכל עליו, ובטח שלא לדפוק. נקודה.


ובואו נודה, חברים, אף אחת אף פעם לא כנה איתך לגבי לידות. אפילו לא אימא שלך.


"זה כאב ששוכחים ברגע שאת מחזיקה את התינוק הקטן המתוק הזה בזרועותייך."


בולשיט. אני אומרת שזה בולשיט. כל חברה, בת-דודה או אישה זרה חטטנית במכולת שאומרת לך שזה לא כזה נורא היא שקרנית מחורבנת. הנרתיק שלך הוא בערך בגודל של פין. הוא צריך להימתח ולהיפתח ולהפוך למערת עטלפים ענקית כדי שהיצור מוצץ-החיים שגידלת במשך תשעה חודשים יוכל להיחלץ מתוכך באלימות. איזה אדם שפוי בנפשו יעשה זאת מרצון? את פשוט הולכת לך יום אחד וחושבת, "יודעים מה, נראה לי שהגיע הזמן שאהפוך את הנרתיק שלי לכריך בקר עם גבינת צ'דר של ארבי'ז (רק בלי הצ'דר) ואכבול את עצמי למינימום שמונה-עשרה שנים למישהו שימצוץ ממני את הנשמה ואת הרצון לחיות כך שאהיה קליפה של מי שהייתי פעם ולא אוכל למצוא זיון אפילו תמורת תשלום."


מובן שאחרי ששנים נאמתי לכל הסובבים אותי שלעולם לא יהיו לי ילדים, הייתי הראשונה מבין החברות שלי שילדה ילד. חרדתן לעובדה הזאת פגעה ברגשותיי. כאילו ברצינות, כל אידיוט יכול לגדל ילד. קחו לדוגמה את אימא שלי. היא לא הייתה ביום שבו חילקו מדריכי הורות. במקומם היא נעזרה בתבונתו המבריקה הישנה נושנה של דוקטור פיל ובעוגיות מזל כדי לחנך אותי, ואני יצאתי בסדר גמור. טוב, אולי זו לא הייתה הדוגמה הכי טובה. אני לא רוצחת סדרתית, כך שלפחות זה נזקף לזכותי. עוד בעניין אימי בהמשך.


אולי לומר שאני שונאת ילדים זה קצת צורם, בהתחשב בעובדה שאני אימא עכשיו, נכון? וזה לא שאני שונאת את הילד שלי. אני פשוט סולדת מאוד מהיצורים הקטנים מטונפי-הפנים, דביקי-הידיים, המנוזלים, הצרחנים, המקיאים, המחרבנים, הנמנעים משינה, היללנים, הווכחנים והבכיינים של אנשים אחרים. אני מעדיפה חתול על פני ילד. את יכולה לפתוח שקית של מיאו מיקס, להצניח אותה על הרצפה לצד דלי מים, לצאת לחופשה של שבוע ולחזור הביתה לחיה שעסוקה כל-כך בליקוק התחת שלה עד שאין לה מושג שבכלל נסעת. עם ילד אי-אפשר לעשות את זה. טוב, אני מניחה שאפשר, אבל ברוב החוגים זה לא יתקבל בעין יפה. מה שבטוח זה שאם הילד שלי יכול היה ללקק לעצמו את התחת, הייתי חוסכת טונות של כסף על חיתולים.


אפשר לומר שהייתי קצת מודאגת, בלשון המעטה, באשר להפיכתי לאם בהתחשב בסלידה שלי מלידה ומילדים באופן כללי. נשים אומרות שכשייוולד לך ילד משלך, בפעם הראשונה שתביטי בעיניים שלו, תתאהבי מייד ושאר העולם ייעלם. הן אומרות שתאמיני שהילד שלך לא מסוגל לטעות ושתאהבי אותו ללא תנאי מהרגע הראשון. טוב, כל אלו שאומרות את זה צריכות להגביל ברצינות את כמות הקראק שהן מעשנות ולהפסיק לחרטט בזמן שהאיבר שלהן, הדומה לכריך מארבי'ז, רוטט בתחתוני הסבתא שלהן.


ביום שילדתי את בני, השפלתי אליו מבט ואמרתי, "מי אתה לעזאזל? אתה בכלל לא דומה לי."


לפעמים זו לא אהבה ממבט ראשון. "למה לצפות כשאת לא מצפה להיכנס להיריון מהפעם הראשונה שלך במסיבת אחווה." ספרי התינוקות שמתיימרים לדעת הכול אוהבים לדלג על החלק הזה. לפעמים את צריכה ללמוד לאהוב את המפלצות הקטנות לא רק בגלל נקודות הזיכוי במס שהן מספקות לך. לא כל התינוקות חמודים כשהם נולדים, ולא משנה כמה הורים טריים מנסים לשכנע אותך אחרת. זה עוד שקר שאותן נשים סתומות גורמות לך להאמין בו. יש תינוקות שנראים בלידתם כמו זקנים עם פרצופים מקומטים, כתמי גיל וקו שיער נסוג.


כשנולדתי, אבי ג'ורג' לקח את התמונה שלי מבית-החולים אל חברו טים בזמן שאימי עדיין התאוששה בבית-החולים. טים העיף בתמונה שלי מבט אחד ואמר, "אלוהים אדירים, ג'ורג'. אני מקווה שהיא לפחות חכמה." כך היה גם עם הבן שלי, גאווין. הוא נראה מוזר. אני אימא שלו, לכן יכולתי להגיד את זה. הראש שלו היה ענקי, לא היה לו שיער, והאוזניים שלו בלטו כל-כך עד שתהיתי אם הן עובדות כמו מגבר-מקלט משוכלל המסוגל לקלוט שיחות של אנשים ממרחק רחוב שלם. במהלך ארבעת ימי האשפוז שלי, בכל פעם שהבטתי בראש הענקי שלו דיברתי במבטא סקוטי וציטטתי את מייק מאיירס מ"אשתי רוצחת לשעבר".


"הוא מרדים את עצמו בבכי בלילה על הכרית הענקית שלו."


"הדבר הזה הוא כמו ספוטניק. יש לו מערכת מזג אוויר משלו."


"זה כמו תפוז על קיסם שיניים."


אני חושבת שהוא שמע אותי מדברת עליו עם האחיות והגה תוכנית נקמה. אני מאמינה בלב שלם שבלילה בתינוקייה הוא וכל התינוקות האחרים פתחו בשיחה והחליטו שהגיע הזמן למהפכה. יחי התינוקות!


ידעתי שהייתי צריכה להחזיק אותו בחדר שלי במשך כל האשפוז שלי. אבל בחייכם, נזקקתי למנוחה. אלה היו ימי השינה האחרונים שלי בחיים, ורציתי לנצל אותם עד תום. אבל הייתי צריכה לשים לב ליד מי הציבו את העריסה שלו בלילה. ידעתי שלפרחח הקטן ההוא, זינו, תהיה השפעה רעה על הילד שלי. המילה "אנרכיה" הייתה רשומה לו על המצח. ומי בכלל קורא לילד שלו זינו? זה כמו לבקש בעיטות בתחת בגן השעשועים.


גאווין היה שקט, לא התבכיין, והוא ישן כל הזמן בבית-החולים. צחקתי בפרצוף של כל החברות שבאו לבקר אותי ואמרו לי שהוא לא יהיה כזה בבית. בפועל, גאווין היה זה שצחק, מנופף בזעם באגרופיו הזעירים אל אחיו באומת התינוקות. אני נשבעת ששמעתי, "גאוות עוללים! כוח תינוקות!" בכל פעם שהוא השמיע קולות בשנתו.


ברגע שהכנסתי אותו למכונית כדי לנסוע הביתה, התכסיס התגלה. הוא צרח כמו באנשי2 ולא הפסיק במשך ארבעה ימים. לא היה לי מושג אם יש בכלל דבר כזה באנשי, אבל אם יש, אין ספק שהוא קולני. הדבר הטוב היחיד בכל התסבוכת הזאת היה שהילד שלי סירב לצאת מהגוף שלי דרך איבר הנשיות שלי. אצלי לא יהיה שום נרתיק דמוי בשר צלוי. בכל ספרי התינוקות שכתבו נשים שזכו לחוויית הלידה הכי מושלמת בעולם נאמר שכדאי לדבר אל התינוק כשהוא ברחם. זו העצה היחידה שאימצתי. בכל יום אמרתי לו שאם הוא יהרוס לי את האיבר, אני אסריט בווידיאו את הלידה שלו ואראה לכל החברות העתידיות שלו מה קורה כשעושים סקס, ובכך אבטיח שהוא בחיים לא יזכה לזיון. אין מצב שאשמיע לו מוצרט או אקריא לו שייקספיר. אני הלכתי על שיטת ההפחדה הישירה.


כל האיומים שלי בעודו ברחם השתלמו. הוא ישב שם בזרועות שלובות שתים-עשרה שעות וסירב לרדת בתעלה. מבחינתי זה היה בסדר גמור. ניתוח קיסרי, הנה אני באה. אסכים מייד שיפתחו לי שוב את הבטן אם זה אומר שאוכל לדלג על כל הקטע של התינוק ופשוט לקבל ארבעה ימים במקום שדואג לכול. מגיש לי ארוחות בוקר, צהריים וערב למיטה, נותן לי עירוי מורפיום עשרים וארבע שעות ביממה ושולח אותי הביתה עם אספקה חודשית של ויקודין.


לפני שאני מתלהבת מדי מהמחשבה על סמים חוקיים בלי הצרחות מחרישות האוזניים של תינוק בן-יומו, אולי כדאי שאחזור אל הלילה שהכניס אותי לתסבוכת הזאת. ההורסקופ שלי באותו יום היה צריך להזהיר אותי מפני הבאות: "אתם תזכו בכל מיני תכשיטים נהדרים וגאדג'טים למחשב מהשכנים שלכם, שבמקרה ימותו אחרי שאתם תיכנסו אליהם לבית, תירו בהם ותיקחו את כל החפצים שלהם".


אני לא יודעת מפני מה זה היה אמור להזהיר אותי בדיוק, אבל בחייכם! לא ברור שזה "סימן מבשר רעות"? בפעם היחידה בחיים שלי שאני מחליטה לשכב עם מישהו כדי שאוכל סוף-סוף לוותר על כרטיס הבתולים, אני נכנסת להיריון. אני אומרת לכם, היקום שונא אותי.


הייתי בת עשרים ובשנתי השנייה בקולג', לקראת תואר במנהל עסקים. מלבד ההקנטות הבלתי פוסקות מצד החברה הכי טובה שלי, ליז, לגבי מצב הבתולים שלי, החיים היו טובים. לפחות טובים בקנה מידה של סטודנטית בקולג'. לא סבלתי ממחלת מין, לאף אחת מהחברות שלי לא הוכנס סם למשקה, ובסוף הסמסטר לא נאלצתי למכור את איברי גופי למדע כדי לשלם עבור אוכל ומריחואנה.


אני רוצה רק לומר שאני בשום אופן לא רואה בחיוב את השימוש בסמים לא חוקיים. אלא אם כן מדובר בעשב טבעי לגמרי שלא גורם לי להרגיש אשמה אם אכלתי קופסה שלמה של קפטן קראנץ' חמאת בוטנים בזמן שצפיתי שעות ב"חדוות הציור" עם בוב רוס; "אוה מים ירוקים, אוה זה יפה, ועץ קטן שמח ממש שם." עשב טבעי שמרגיע את ליז בתקופת הבחינות, כך שהיא לא צורחת ומטפסת על הקירות כמו קוף שאגן מוכה כלבת. זוכרים את כל החרטה של "חיבוקים, לא סמים" שניסו לדחוף לנו לגרון בתיכון? עבדנו עליהם. לא חייבים לבחור. אפשר ליהנות משני הדברים ולא למות. אבל ברצינות, ילדים, אל תעשו סמים.


אני זוכרת את הלילה ההוא בחיבה. וכשאני אומרת בחיבה, אני מתכוונת עם טינה מרה כלפי כל מה שמכיל אלכוהול ומצויד בפין.


1 ארבי'ז היא רשת מזון מהיר אמריקנית שמוכרת בעיקר כריכי בשר ועוף


2 הבאנשי היא פיה או רוח רפאים של אישה המופיעה במיתולוגיה האירית ומקושרת בדרך כלל כמבשרת על מותו של בן משפחה באמצעות קינה, יבבות