ממזר קטן
בז'ראנו עמד בפתח ביתו לבוש מכנסי חאקי קצרים וגופייה לבנה של אתא והתיז מים מצינור גומי שאחז בידו. הוא לחץ על קצה הצינור ופיזר במיומנות את מניפת המים על החול.
ניגשתי אליו ושאלתי אותו, "מתי בלה תלבש את השמלה הצהובה?"
הוא תקע בי מבט, הפסיק להשקות וסימן לי להתקרב אליו. "מה אמרת?"
"אני?" היתממתי.
"כן אתה, פזבנק2, מה אמרת?"
"שאלתי מתי בלה תלבש את השמלה הצהובה?"
"פזבנק," התיז מבין שפתיו ”bastardo”3.
הבנתי שנקלעתי לצרה בלי להבין על מה ולמה. דווקא אהבתי את השמלה הצהובה של בלה, היא הייתה עם פרחים לבנים והסתיימה כארבעה סנטימטר מתחת לברך. לבלה הייתה בטן שטוחה והשמלה הלמה יפה את שדיה. (את זה לא ניסחתי אז, אלא היום, כלומר את ההלימה, כנראה שכבר אז היה לי חוש אסתטי).
"מאיפה לך הרעיון לשאול שאלות על השמלה של הבת שלי?"
"אני? כבר הרבה זמן היא לא לובשת אותה," אמרתי.
הייתי תמים כטלה בן יומו וטיפש ככרוב (אני לא אומר שאיני כזה כיום, אלא רק זאת, שאז הייתי כזה, כלומר, הייתי בן שבע וחצי). "חכה פה," אמר לי.
"אני יכול להשקות בצינור?"
מלבד לראות את בלה בשמלתה הצהובה, הדבר השני שבאמת רציתי היה להשקות בצינור ולהתיז את המים בקשת יפה. בז'ראנו היה מצליח לפעמים לגרום למים לשקף קשת צבעים יפה. זה באמת היה יפה. השקיית החול הייתה הדרך היחידה לצנן במקצת את האוויר החם.
הוא פנה אל ביתו ויצא משם עם אשתו, שהביטה בי במבט מוזר, מופתע וכעוס. לא הבנתי למה. מה שאלתי? מה רציתי? רק לראות את בלה בשמלה הצהובה.
"שימי עליו עין," אמר לאשתו, והלך לכיוון הכללי של ביתי.
אשתו ניסתה לדובב אותי ולהבין באיזה הקשר אני מעוניין בשמלה של בלה ובבלה.
אבי הופיע יחד עם בז'ראנו. זה לא היה סימן טוב. הוא הביט בי, הניד בראשו, הסתובב, אמר משהו לבז'ראנו והלך. לאחר מספר דקות חזר עם אימי - זה היה סימן מאוד, מאוד לא טוב.
"מה קרה?" שאלה אותו, נועצת בי את עיני הפלדה שלה. לא השתנתי, אבל זה לא היה רחוק מכך.
בז'ראנו הסביר לה בשפתם שיש לי עניין בשמלה של הבת שלו, בלה.
"בלה?" תמהה אימי, מחזירה אליי את מבטה.
בינתיים הגיעו עוד אנשים מהשכונה, מצאתי עצמי שלא בטובתי במרכז ההתעניינות. זה היה סימן מאוד–מאוד–מאוד לא טוב. הרגשתי שאני על פי תהום, ועוד רגע ידחפו אותי אליה. לא הבנתי במה פשעתי. מה עשיתי לא טוב או לא נכון. השמלה הצהובה באמת הייתה יפה על בלה.
"אנחנו נטפל בו," אמרה אימי ואחזה אותי בידי. לא נגררתי אחריה רק משום שהצלחתי לרוץ מספיק מהר. הגענו הביתה והתחקיר החל. בסופו, נשלחתי לבדי אל בז'ראנו להביע צער ולהתנצל. הלכתי אליו להתנצל כי בית המשפט קבע כך. לא הבנתי על מה ולמה.
הוא ישב על מפתן הדלת במכנסיו הקצרים וגופייתו ועישן בנחת, נהנה מהאוויר הקריר שהפיק מההשקיה. הוא המשיך לעשן, מסלק את העשן בידו. "אתה מצטער ומבקש סליחה?"
"כן," אמרתי, "אימא אמרה לי להגיד."
"על מה אתה מצטער ומבקש סליחה?"
"שאסור לי לשאול מתי בלה תהיה בשמלה הצהובה."
"על זה אתה מצטער?"
"כן, אימא אמרה לי להגיד."
"ועוד משהו?"
"כן, אני מאוד אוהב להשקות עם צינור."
הוא פרץ בצחוק, גופו רטט. לא הבנתי מה מצחיק אותו.
"אתה פזבנק קטן, ממזר, שאוהב את השמלה של בלה? Bastardo.״
"כן," אמרתי לו בשמחה על שהבין סוף–סוף. "את הצהובה, לא רק את השמלה, גם את בלה בשמלה הצהובה."
הוא קרא לאשתו וסיפר לה על השיחה הקטנה שלנו, היא פרצה בצחוק וגם גופה רטט. "ממזר קטן, ממזר קטן," אמרו משתנקים בצחוקם.
הרגשתי מובן לפתע. לא עוד בסכנה. וכך, נינוח, שאלתי באופן טבעי לגמרי, "אז מתי היא תלבש את השמלה הצהובה?"
העיניים שלהם נפערו וההשתנקות שלהם הפכה לשיעול קשה, בייחוד של בז'ראנו, שלא הצליח לנשום, אולי בגלל הסיגריות שעישן ללא הפסקה.
כשנרגעו קצת מצחוקם אמר לי בז'ראנו, "עכשיו לך הביתה. מחר תבוא ותוכל להשקות את החול עם הצינור, וכשבלה תלבש את השמלה הצהובה, נגיד לך. בסדר?"
"כן," השבתי.
למחרת חגגתי עם הצינור והשקיתי את החול - עד היום אני אוהב להשקות גינה עם צינור, לפזר את המים, לשלוט בקצה הצינור ולכוון את הזרם בדיוק למקום שבו אני רוצה אותו, ולפעמים אני מפיק קשת צבעים נהדרת.
אני לא יודע מה קרה מאז לבז'ראנו, לאשתו, לבלה ולשמלתה הצהובה. לא ראיתי אותה לובשת אותה מאז. כל פעם שאני רואה אישה בשמלה צהובה עם פרחים, אני שב ונועץ בה עיניים - אולי? בלה? בשמלה צהובה? השמלה הצהובה הייתה כל כך יפה עליה.
2 ממזר בתורכית.
3 ממזר בספרדית.
