פרולוג
ולאד
הווי גיימז...
הורה מגדל את ילדו ומעצב אותו בילדותו ובנעוריו כדי שיוכל להיכנס לעולם כמישהו בעל פוטנציאל להיות מעולה. הוא עושה זאת על ידי עצות טובות, עידוד והכוונה.
ובעיקר: אהבה.
כך לפחות סיפרו לי.
כשאתה וסילייב, אתה לא נכנס לעולם הזה עם הפוטנציאל להיות מעולה. אתה מעולה. אתה הרבה יותר ממעולה. אתה הכי טוב שיש.
כי אבא דורש את זה.
מבריק. ערמומי. חייתי אך מעודן.
תחת שלטונו של אבא, לא זו בלבד שאתה לומד לשחק משחקים, אתה גם לומד לנצח בכולם. נשים, כוח, כסף — הכול בקצות אצבעותיך, אם תפעל לפי הוראותיו המחמירות.
הגברים של וסילייב אינם חלשים.
הגברים של וסילייב לא מרכינים ראש לפני אף אחד.
הגברים של וסילייב הם מלכים.
הכללים של אבא, המשחקים של אבא, העולם של אבא. ומכיוון שאנחנו חולקים איתו את אותו הדם, גם הדם הוא הדם של אבא.
"בהצלחה, פרחח," אני ממלמל אל אחי ולוחץ על עורפו בחיבה.
ויקטור מפנה את מבטו לעברי ועיני הענבר שלו מבזיקות בציפייה. בגיל שמונה־עשרה, הוא עומד להיכנס לווי גיימז. חזק. אינטליגנטי. שחקן מיומן. אחי ינצח במשחקים ויחזק את עוצמתה של המשפחה בקזאן.
הגברים של וסילייב לא מפסידים.
"מזל נועד לחלשים," הוא אומר וחיוך שובב נמתח על פניו הצעירות. "מזל נועד לאנשים עצלנים שלא מוכנים לעבוד קשה כדי להשיג את מה שהם רוצים." למרות השובבות בקולו, אני לא מצליח שלא לשים לב עד כמה הקול שלו דומה לקולו של אבא.
יהירות היא תכונה של וסילייב שהולמת רק אדם מבוגר שכבר עבר הכול.
יהירות היא תכונה מטופשת אצל נער שבקושי הפך לגבר.
אומנם הוא אחי הקטן, אבל האינסטינקטים שלי אבהיים יותר באופיים מאלה של אבא שלי. אני רוצה לתפוס את ויק בכתפיים ולטלטל אותו כמו שצריך. הוא צריך מנה הגונה מהמציאות. הנחשים שבעולם שלנו אורבים, להוטים לגזול ביצי זהב שעמלנו לייצר.
"תישאר בחיים," אני אומר ומנענע את הראש. "תצמק קצת את הראש המנופח שלך ואל תתעלם ממה שמול העיניים שלך. אל תחשוב שאתה יכול להעלים את כל מה שמתגנב מאחוריך. העיניים שלך צריכות להגיע לכל פינה — בתוך הזירה ומחוצה לה." אני מושיט לו פגיון שאבא נתן לי. "הנה. אתה תצטרך את זה."
הוא לוקח את הפגיון מכף ידי ובוחן את הסמל החרוט על הלהב. סמל המשפחה שלנו. הנשר הקיסרי הדו־ראשי. כשוויקטור יסיים את הווי גיימז, עוד ראש יתווסף לפגיון.
עוצמתי.
לא נרתע.
אכזרי.
שילוש של גברים שיגבשו את עתיד המשפחה וישלטו בקלות בעולם בלתי נשלט, על ידי ניצול התאווה וההוללות של האנשים נגדם. ממלכה מומצאת שבה אין באמת מלכים ואיכרים. עולם שנברא על ידי אבא שלי כדי שבניו ימשלו בו.
הגברים של וסילייב מממשים את תשוקותיהם העמוקות והאפלות מכול של בני האדם. אנחנו פוגשים את יצריהם האמיתיים כשאנחנו נותנים להם, בווי גיימז, את מגרש המשחקים של השטן. כל מה שאנחנו עושים הוא לעודד את האפלה. אנחנו מציגים אותה לפניהם כמו מזרק גדוש הרואין שמחכה להינעץ בעור וכל שעליהם לעשות הוא ללחוץ על הבוכנה.
ויקטור מהנהנן אליי בראשו ועיניו הבוערות משולהבות בנחישות. היוהרה שלו יושבת במושב האחורי בשעה שהאדרנלין מתדלק אותו קדימה. פניו הנעריות מתקשחות והופכות לפניו הנוקשות של אבא שלנו.
הוא ינצח.
הכשרתי אותו בדיוק כשם שאבא שלי הכשיר אותי.
נועז. קטלני. אכזרי. ערמומי.
מנצח בלבד.
אנחנו חושבים הרבה, הרבה, הרבה צעדים קדימה.
זו הדרך של וסילייב.
"ברוכים הבאים לווי גיימז," רועם הכרוז במערכת הכריזה.
המוני הצופים שואגים בזירה, מצידן האחר של הדלתות, בשעה שאדרנלין זורם אל עורקיי.
בעוד עשרים וארבע שעות אותה זירה תהיה נוטפת דם, מצחינה מסקס וזרועת גופות.
תישאר בחיים, אחי.
כשהדלתות נפתחות, הרעש נעשה מחריש אוזניים. אני צופה בחירוק שיניים כשאחי יוצא ממקום המבטחים אל התופת. הדלתות נסגרות מאחורינו ונשימתי נעצרת איתן.
"הוא אוהב לנצח, ולאד," מגרגרת ויקה, אחותי והתאומה של ויקטור, כשהיא ניגשת לעמוד לצידי. בושם הוורדים שלה חונק כל מי שנמצא בסביבתה וגם אני לא חסין. אני בטוח שזה משחק כוחות. היא אישה, ולנשות וסילייב יש תפקיד שונה בתכלית לעומת הגברים. הן כלים במשחק שלנו — עליהן להינשא כדי לחזק קשרים בין משפחות שאנחנו זקוקים להן בחצר שלנו. אני מנסה לעצור נשימה, אבל עיניי דומעות מהסירחון הפרחוני המבחיל. יש לו ריח של ייאוש ושל חולשה. היא משילה לאחרונה את תמימותה המתוקה לטובת ההתנהלות הערמומית הזאת. ראיתי אותה מפלרטטת ומפתה את הגברים סביבנו כדי שישימו לב אל פריחתה.
הבעיה אצל ויקה היא שמעולם לא הייתה לה דמות אם, או בעצם דמות של אף אישה, שתנחה אותה כיצד להתנהג, ונדמה שהיא מחקה את תפקידיהן של הזונות של אבא שלנו, שבאו והלכו לאורך שנים. זה משחק שנדמה לה שהיא שולטת בו, אבל היא טועה. היא הייתה משיגה הרבה יותר לו הייתה מתנהגת בצורה חמודה ותמימה ולא בהתנהלות הנואשת הזאת.
"הגברים של וסילייב תמיד מנצחים," אני אומר לה בנחת, בקול שטוח, למרות הרצון לעודד אותה ברגע הזה. חיבה היא תמיד כלי נשק מול נשים, בעיקר אם הן ערמומיות כמו אחותי היקרה.
"אתה נשמע בדיוק כמו אוטטס." אבא. היא מצמצמת את עיניה.
אני מנפח את החזה במפגן קל של שליטה. "אתייחס לזה כמחמאה."
היא מתרגזת ואני מבליע גיחוך. מה שאחותי לא מבינה הוא שאולי היא נושאת את שם המשפחה שלנו, אבל היא עוד נחש שרעב לביצת זהב. צבועה ואנוכית. אני אוהב אותה, אך לא טיפש. היא התגנבה עם חברי הטוב לשעבר ניקו וטרוב, מתוך מחשבה שהיא יכולה להכריע את גורלה. היא נולדה וסילייב ולכן הצורך בעליונות זורם בדמה. אך לא תמיד זה יישאר ככה. היא תתחתן והשם שלה ישתנה. אחותי לא חושבת שברור לכולם שהיא מנסה ללכוד את תשומת ליבו של אחיו הגדול של ניקו, וניימין. היא רוצה את הבא בתור — לא את הבא אחריו. את האח המשפיע ביותר. אף שכמעט החריבה את החברות ביני ובין ניקו בדרך. מרגיז אותי שהיא עשתה כזה בלגן כדי להשיג את מבוקשה.
"איפה ניקו?" היא שואלת, כאילו קוראת את מחשבותיי, ומפנה אליי את עיניה הכהות. הן נוצצות בסיפוק. מבטה נואש לאתר אצלי סימני חולשה — דרך להיכנס פנימה.
היא לא תמצא שום דבר.
אבא לימד אותי היטב.
"אולי את צריכה להתקשר אליו," אני אומר וחיוך נעים עולה על שפתיי. "הוא החבר שלך, לא שלי."
נחיריה רושפים והיא משלבת את זרועותיה על החזה. היא רוצה שאישבר. שאתקוף אותה ואאשים אותה בדברים ששנינו יודעים שעשתה. אחותי רוצה להרגיש בשליטה, אבל אלה המשחקים שלי.
יכולתי לומר לה שכדאי לה לבדוק בחדר של ויקטור, כי שם הוא רוצה להיות — רק כדי להרגיז אותה. אבל זה יהיה ילדותי. אני משחק בצורה אפלה הרבה יותר.
חיבתו של ניקו לפרחח שלי אינה מרומזת, גם אם הוא מנסה שתהיה כזאת. לכן החיבור בינו ובין ויקה התקבל בהפתעה. התוכנית שלה לנצל את ניקו כדי להגיע לוֵון חובבנית ושקופה לעין כול — בעיקר לעיניי.
היא תמימה וחשבה רק צעד אחד קדימה.
ואף שהיא אולי חושבת שניצחה בטווח הקצר, כל הצעדים שלי מתוכננים עד ליום מותה. זה חלק מהתפקיד שלי. אבא שלנו מתעקש על כך. היא כלי שחמט שאפשר לשחק בו בעת הצורך, לכן ניתן לה לשחק בינתיים. היא תתחתן עם ניקו.
ויקה הציעה את המיטה שלה ועכשיו היא תיאלץ לישון בה.
אבל היא לא מנצחת במשחק.
עתידה כבר כתוב והעט בידי.
