פרולוג
וֶן
העבר...
עוקבים אחריי.
שיער חום. עיני ענבר. דיווה קטנה ומרושעת. ויקה פאקינג וסילייב.
אני גונח כשאני נכנס לבית משפחת וולקוב כדי לחמוק מהברייה שמנסה שאשחק איתה במרדף. כאילו הרדאר שלה מהבהב בכל פעם שאני בסביבה. כשהיא הייתה פעוטה זה היה חמוד, אבל עכשיו זה פשוט מרגיז.
אני שומע את קולו של יורי וסילייב בחדר האורחים כשאני מתקרב, ואני מאט את הקצב כדי לצותת. צעדים קטנים נשמעים ממקום כלשהו מאחוריי ומאלצים אותי להיצמד לקיר ולהתחבא בצללים מפני הסטוקרית הקטנה שמחפשת אותי. קולו של יורי צובר עוצמה ובוקע מהדלת הפתוחה במרחק כמה צעדים משם. הוא מדבר עם אבא שלי, ייגור וטרוב, ועם ראש משפחה ראשונה אחר, ליאוניד וולקוב, על אודות הבגידה של אחד משותפיהם, אלפרד בסקין. זה הנושא של רוב השיחות לאחרונה. אלפרד היה ראש משפחה שנייה שהיה מעורב בענייני העסקים של משפחת וסילייב, ומתוך כך בענייני העסקים שלנו. הוא הכניס את עצמו לצרות עם החוק בגלל עבירות שכרות לא קשורות ובמקום להיות גבר ולשאת בעונשו, הוא הפך למלשן. אין דבר שאבא שלי מתעב יותר מאשר בוגד. בעולמנו צריך לכרות בוגדים כמו גידול סרטני. צריך להוציא כל חלק מהם כדי למנוע מהמחלה להתפשט. אם מפגינים חולשה, האחרים יחשבו שיש להם אפשרויות אחרות. כל המשפחה שלו תשלם את מחיר ההונאה.
"אין מידע חדש כבר שבועות," נובח ליאוניד וקולו מהדהד מהקירות במסדרון. המתח ניכר, אני מרגיש אותו ועוד לא נכנסתי לחדר.
אלפרד הפר את כל הכללים שהשאירו אותו עשיר, מוגן ובעל מעמד נחשב בקרב המשפחות הראשונות. בתמורה לכך שלא ישב בכלא כלל, הוא סיפר לרשויות החוק מידע על אחד המשלוחים של אבא שלי — משלוח שהיה מודע לו רק כי יורי וסילייב ואבא שלי הסכימו שאלפרד יוכל לבחור את הנשים שווסילייב ירצה מבין אלה שיגיעו. המשלוח נתפס, הנשים נלקחו למעצר הגנתי וחמישה מאנשיו של אבא שלי נעצרו והוגשו נגדם כתבי אישום. אבל בניגוד לאלפרד, הגברים האלה ידעו למי שייכת הנאמנות שלהם. עזר שלא היו עקבות בניירת של המשלוח הזה שהובילו אלינו. אבא שלי לא היה מגיע למעמד הזה אלמלא ידע להימנע מטעויות טיפשיות כאלה.
כיוון שלא השיגו מעצר משמעותי, רשויות החוק הפעילו עוד לחץ על אלפרד כדי לקבל עוד מידע, עוד סודות — הם רצו מעצר שיפיל אימפריות.
"אנחנו צריכים להשתמש בבן־זונה הזה למען יראו וייראו," נוהם ליאוניד ורחש של הסכמה מהדהד בין כולם.
אלפרד מסר להם מודיעין על כל המשפחות הראשונות, אבל ללא הוכחה מוצקה, כל שהיה באפשרותם לעשות הוא לעקוב אחרינו בכל פעם שיצאנו מהאחוזה בתקווה שנוביל אותם למשהו שיוכלו להשתמש בו לרעת הממלכות שלנו, כדי שיוכלו להרוס אותן.
הם זלזלו ביריב שמולו שיחקו.
אנחנו לא רועדים ולא מועדים. אנחנו לא בורחים ולא מסתתרים. אנחנו לא מפסידים.
אני מחייך נוכח המחשבה כשאבא שלי מספר איזו ליצנות מתנהלת במשרדי הממשלה וצחוק נלהב זולג מהחדר.
הממשלה סרקה כל מקום בעסקים הלגיטימיים שלנו כדי למצוא פגם או רמזים לפעילות לא חוקית. לצערם הרב, עם הכסף באה עוצמה והמשפחות הראשונות ממוקמות גבוה מאוד בשרשרת המזון. לאחר שנעשו כמה טובות ומעשי שוחד הכול טואטא מתחת לשטיח ונעלם כמו ערפל באור השמש, בעיקר בזכות אנשי הקשר של וסילייב בתוך קבינט הממשל הפדרלי.
לפני שהכול התפוצץ, אלפרד הספיק לברוח עם אשתו מוניקה ועם בתו קירה. קירה היא בת גילה של דיאנה וגדלה לצידה, אבל זה לא מנע מאבא שלנו לדבר על המוות שיהיה מנת חלקה ברגע שתיפול לידיהם. אני מכיר את הצדדים האפלים בעסק הזה — לעזאזל, חייתי אותם — אבל אני לא מתחבר להריגת נערה. במובן הזה, אני שמח שקירה מתחבאת עם אביה הבוגדני. למה עליה לשלם על חטאי אביה? אם נחיה לפי המוטו הזה, כולנו נידפק.
"אני רוצה אותו ברגע שהוא ייתפס," נוהם אבא.
"בשום פנים ואופן לא," לועג יורי. "אקח אותו לאחוזה שלי, שם נוכל לטפל בו כמו שצריך."
הם ממשיכים להתווכח מי יזכה להרוג את אלפרד ברגע שיימצא — כי מה חדש? — אבל זה לא מה שמרגיז אותי. לא, אני יודע שבעוד שלוש שניות בערך, ילדה בת עשר תמצא אותי. כל עסקי המשפחה יידחקו הצידה בזמן שהיא תטריד אותי עד שיורי יכניס אותה למכונית שלו וייקח אותה הביתה.
היא מרגיזה ומרושעת. החזות החמודה שלה לא מהתלת בי אבל כן מוליכה שולל את אחיה הגדול ולאד, שילמד בבוא העת שאחותו, הנסיכה הקטנה, היא בעיקר לוליטה, מתנהגת כאילו היא בוגרת יותר משנותיה המועטות על פני האדמה.
לעזאזל, גם היא וגם התאום שלה בוגרים יותר מכפי שנותיהם, אלא שוויקה מעמידה פנים שהיא עדיין ילדה.
אחי הצעיר ניקו ואני קוראים להם צמד־שמד.
אני מנסה לחלוף על פני חדר האורחים כדי לקחת משקה לפני שאיאלץ להתמודד עם החרא הזה אבל אבא קורא לי. "וניימין, בוא הנה." נהדר, הוא פיכח.
כיוון שאני הבכור, מצפים ממני למלא תפקידים מסוימים. ועכשיו, בגיל עשרים, קוראים לי לישיבות יותר מכפי שהייתי רוצה להשתתף בהן. בשנה שעברה, כשהייתי בן תשע־עשרה, הכניסו אותי לווי גיימס השנתיים הראשונים. הניצחון שלי הביא למשפחה שלנו המון כסף. זה היה אכזרי והם עדיין מלטשים קצוות, אבל יורי וסילייב עלה על משהו כשתכנן אותם.
אותו יום היה מרחץ דמים.
הרוג או היהרג.
משחק שלא הייתה לי ברירה אלא לנצח בו.
וניצחתי. זיכיתי אותנו במעמד יוקרתי יותר. ביותר כסף. ביותר תשומת לב מכל הסוגים. ביותר מהכול. ביותר דם על הידיים מאשר אי פעם אצליח לשטוף מעליי.
"אבא," אני מקדם את פניו כשאני נכנס לחדר האורחים. אני סוקר את האנשים בחדר ועיניי נחות על דיאנה. אני נסוג. פאק, היא יפהפייה. עבר רק חודש, אולי חודשיים, מאז ראיתי אותה לאחרונה, אבל היא משתנה במהירות רבה כל כך. אני לא מצליח לעמוד בקצב.
היא מחייכת אליי. הביטחון העצמי נוטף ממנה בכמויות. היא אמורה לעשות דברים שבני נוער עושים — דברים שאני עשיתי כשהייתי נער — אבל לא. דיאנה צייתנית וממוקדת, נחושה להביא גאווה לשם המשפחה שלה. יש לי כבוד עצום אליה. ואם היא הייתה מעט מבוגרת יותר, הייתי מחזר אחריה בניגוד לרצונו של אבא שלי. היא לא נועדה לי. כך הוא אמר לי פעם, כשגילה שאנחנו נהנים יותר מדי זה מחברתו של זה, וכאב לי לשמוע את הקביעה הזאת. אני לא אוהב שקובעים לי מה מותר או אסור. אפשר לומר שזה הצד המרדני באופיי. תמיד שמעתי בקולו ולכן שתלתי בראשי את הזרע שאומר שהקשר בינינו לעולם לא יהפוך לפיזי, לא משנה כמה היא תתפתח לפיתוי מקסים ומושך. נדמה שזה בדיוק מה שקורה לאחרונה. היא פורחת כמו ורד יפהפה ונועז שנפתח ביום קיץ לוהט וחושף את כל השכבות המוסתרות שבתוכו.
היא תמיד הייתה מראה משובב, עם תווי פנים מרהיבים ועיניים כחולות גדולות שנראות כמו אגמי קרח שתמיד רוצים לשחות בתוכם. אבל עכשיו? עכשיו נדמה שהנשיות הגיעה אליה בשלב מוקדם — והיא נראית מדהים עליה. כל זין עומד דום לקראתה ואי אפשר להתעלם ממנה. אין ספק שהזין שלי עומד מתוח.
"דיאנה," אני מהנהן אליה בראשי ומתיישב לצידה על הספה. גבה ישר, הסנטר מורם. שיער ארוך ומשיי בצבע שוקולד גולש על גבה. היא מסובבת את ראשה קלות ומביטה בי בעיניים נוצצות, כחולות כקרח. הן בהירות עם שביבי לבן על פני האישונים — מאירות ועוצרות נשימה. גוון מתגרה נראה על שפתיה, והוא גורם לי לחשוב על דברים שאסור לאף גבר לחשוב על מישהי בגילה.
"הייתי רוצה שתאמן מישהו לקראת הווי גיימז הבאים," אומר אבא שלי ומסיח את תשומת ליבי מהפיתיון שבחדר.
ואז יורי מתערב. "גם את ולאד. אני יודע שהוא עדיין צעיר, אבל אני רוצה שהוא יהיה מוכן ואחרי הביצועים שלך במשחקים, אני חושב שאתה האדם המתאים לעשות את זה."
לוולאד יש המון פוטנציאל. הוא חזק, ממוקד ונחוש.
"כמובן," אני אומר להם. אני לא מציין את העובדה שאעשה את זה תוך כדי לימודיי באוניברסיטה, כי זה רק יזַכה אותי במבטים נרגזים משניהם. האנשים האלה לא מאמינים בהשכלה. הם מאמינים בניסיון חיים ובכוח משפחתי. ואף שגם הדברים האלה טובים בחיים, השכלה תביא אותך הרבה יותר רחוק. יום אחד שני הגברים יגלו שהיורשים שלהם חכמים וערמומיים יותר מכפי שהיו מסוגלים להעלות בדעתם.
יום אחד.
"וֵני!" קול צווח מאחוריי. בלי להסתכל אני יודע מי כלבת הציד הקטנה שמצאה אותי.
אני גונח לפני שתוקפים אותי מאחור. ויקה וסילייב הסתערה בגופה הגרום על אחורי הספה ושתי זרועותיה עוטפות את צווארי. אני מזיז את מבטי אל אביה ומתחנן אליו שיגיד לה לצאת. הוא פשוט מגחך כאילו התנהגותה של הטרוריסטית הקטנה משעשעת אותו. אני מחלץ את עצמי מזרועותיה ומושיב אותה בין דיאנה וביני. בגללה אני שמח שאין לי אחיות.
"אנחנו באמצע ישיבה," אני נוזף בה. "לכי לשחק עם אחיך."
עיני הענבר שלה בוערות ואז נדמה שהיא נזכרת בתפקידה מול אביה היקר והטוב. היא חורצת לשון אליי. "אני רוצה לשחק איתך."
"ויקה," אומרת דיאנה וקולה מתוק וסכריני. "אירינה במרפסת. אולי כדאי שתלכי לבדוק אם היא יכולה לצייר את הפנים היפות שלך."
ויקה מעקמת פרצוף לשמע המחמאה ותופסת את ידי. "אבא אומר שיום אחד אצטרך להתחתן עם בן וטרוב. אני אתחתן איתך, ון."
אני מעקל את שפתיי בתיעוב. לא רק שהיא צעירה ממני בעשר שנים, היא גם מעצבנת בטירוף. "רוסלן קרוב יותר לגיל שלך," אני נוהם בשקט. הוא בן תשע ומעצבן לא פחות ממנה. הם יהיו שידוך מושלם.
"לא! איכס! אני שונאת את רוס! אני רוצה להתחתן אית—"
"לכי, נסיכה," מתרגז יורי בקול שקט ומתרה. "תני למבוגרים לדבר."
היא נושפת ורושפת, זרועותיה שלובות כשהיא מחמיצה פנים. "אני רוצה להתחתן עם ון, אבא. אני רוצה את זה יותר מהפוני שביקשתי ממך."
איזו פרחחית קטנה. כבר משחקת תפקיד בשביל אבא שלה.
הוא פוטר אותה בזלזול והיא רוקעת בזעם על רצפת העץ ונעלמת מהעין.
אין ספק שאני צריך לשתות משהו.
למרבה המזל, כעבור חצי שעה של דיבורים יורי ואבא שלי משחררים את דיאנה ואותי. אנחנו ניגשים לחדר של דיאנה. הוא נעים ויש בו ספה. בזמן שההורים שלנו עושים עסקים, אנחנו בדרך כלל יושבים שם ומאזינים למוזיקה. דיאנה תמיד מאובזרת בוודקה המשובחת ביותר ברוסיה. היא אוהבת מוזיקת רוק וזה מצחיק אותי. היא תמיד רצינית ומתוקתקת כל כך. אולי לדִי הקטנה יש צד מרדני.
"מאמן לקראת המשחקים, אה?" היא שואלת כשאנחנו פוסעים במבוך המסדרונות בביתם העצום.
"כן," אני גונח.
היא עוצרת ולופתת את מפרק ידי. "אתה לא נראה מרוצה."
אחיזתה חמימה. אולי בעוד כמה שנים אוכל להתחיל איתה. זיינתי וזרקתי הרבה נשים בחיי הקצרים, אבל דיאנה היא הטיפוס שמתעלסים איתו ושומרים עליו. חכמה ואמיצה ומדהימה. "הייתי מעדיף שלא להקדיש את שנת הלימודים האחרונה שלי להכשרת אנשים במקום ללמוד."
היא קורנת אליי. "חס ושלום שנצדיק את שמנו."
"אנחנו מהווים איום מבחינתם," אני נאנח ומשעין את כתפי על הקיר. "יום אחד נשתלט על הכול והאבות שלנו לא יוכלו לעשות שום דבר בנדון."
גבותיה מתכווצות בהרהור והיא מהנהנת. "אני חושבת שעלית על משהו." היא מרפה ממפרק ידי ומרימה את ידה. אני מתאבן והיא מלטפת את זקני הסמיך באצבעותיה. "אני אוהבת את הזקן שלך. הולם אותך."
אני רוצה להגיד לה שאני אוהב את צבע שפתיה הבשלות אבל מתאפק. בקושי.
"ציירי אותי," צועקת ויקה על אירינה בהמשך המסדרון. "דיאנה אמרה שאת חייבת לצייר אותי."
אני מתכווץ ופונה להסתכל איך החראית הקטנה עם הידיים על המותניים מנסה לתת פקודות לאירינה. אני מגלגל עיניים. "אני לא מצליח להוריד את הילדה הזאת מהגב שלי. פאק. אם היא תראה אותי, היא תשגע אותי עד שיגיע הזמן לעזוב."
דיאנה צוחקת. "אני יודעת איך לתקן את זה. שתף איתי פעולה."
אני מרים גבה בתהייה וידיה גולשות אל עורפי, מצמידות את גופי לגופה הרך. הריח שלה נעים, כמו הוורדים שאימא גידלה לפני מותה. אני שואף אותה. היא מרימה את ראשה ופותחת את שפתיה האדומות והעסיסיות.
"מה אנחנו עושים?" אני שואל וקולי צרוד ועמוק כשאני סוקר במבטי את עיניה היפות.
היא מחייכת אליי וליבי הולם בחזי. "אנחנו משחקים משחק, ון. משחק שבו כלים קטנים מבינים את מקומם בעולם בין מלכים ומלכות." שפתיה נצמדות לשפתיי ואני המום ולא זע לרגע. לאחר מכן, כפות ידיי מוצאות את מותניה ומקרבות אותה אליי.
"דיאנה," אני מזהיר על שפתיה.
"פשוט תזרום עם זה," היא ממלמלת ותוחבת את לשונה לפי.
ברגע שלשונה החלקה מרקדת עם לשוני, אני נוהם. אני לא יודע איפה היא למדה לנשק היטב כל כך, אבל אני לא מתלונן. הפה שלה — השפתיים העבות והעסיסיות — נועד לנשיקות. נועד לנשק אותי.
פאק.
אני מנשק בחורה שאני לא אמור בכלל לגעת בה בשנתיים הקרובות ואפילו אז היא תהיה מיועדת למישהו אחר. אם יורי וסילייב מתכנן שידוך בין ויקה לבן וטרוב, אז הוא ירצה עוד מישהי בעמדת השפעה לאחד מבניו, ודיאנה וולקוב היא פרס יקר ערך.
אני נושך את שפתה והיא פולטת יבבה שמדברת היישר אל הזין שלי. אני עומד לעשות דברים שיכניסו אותי למיליון צרות, אבל אז צרחה צורמנית מהדהדת במסדרון.
אנחנו מתנתקים ודיאנה שולחת אליי גיחוך שבע רצון.
משחק.
נכון.
חבל שליבי ההולם בקשת צלעותיי לא קיבל את המסר.
אני מביט אל מקור הקול ורואה את אירינה וויקה מביטות אלינו. עיניה של אירינה פעורות ושפתיה פשוקות. ויקה בוכה ומשליכה את הבובה שהיא מחזיקה בידיה. אני מסיט את עיניי מהן ומביט שוב אל דיאנה. כף ידי מוצאת את לחייה ואני לא מתאפק ומלטף אותה. לאחר מכן אני מעביר את אגודלי על שפתה התחתונה, היא אדומה ותפוחה בגלל הנשיקה שלנו.
היא שולחת אליי חיוך עדין לפני שהיא מתנתקת. "יש לי שיעורי בית. נדחה את ההאזנה למוזיקה?"
אנטון, שומר הראש שלה, מגיע ומביט בי בחשש. "הכול בסדר, עלמה דיאנה?"
היא מתקשחת מעט אך מהנהנת. "מושלם," היא אומרת לו. "רק שיחקנו משחק."
"אני מבין," הוא אומר ועיניו מצטמצמות עליי כאילו אינו מאמין לה. "הרשי לי ללוות אותך לחדר שלך."
היא מהנהנת ונוטלת את זרועו המושטת. הם מסתלקים והיא מביטה לאחור, לעברי. לפני שהם נעלמים היא שולחת אליי עוד חיוך זוהר ויפהפה, ואני נוצר את התמונה בזיכרוני כדי שאוכל להעלות אותה שוב — אחר כך, כשאחזיק את הזין בכף ידי.
אני לא יודע אילו משחקים אנחנו משחקים...
אבל אני בטוח רוצה לנצח בהם.
אני רוצה לזכות בה.
