על הכרוניקה


1. כרוניקה של עיר היא סיפורה של העיר וסיפורו של הכותב. סיפור על מה שמתואר בה, על פי מי שמתאר אותה. על זמנה של העיר ועל ימיו של המחבר. קורות הדברים וקורותיו של מי שהיה.


למתעד את מקומו יש מניעים משלו והוא כותב מנקודת ראותו האישית, מתוך השקפת עולמו וניסיון חייו. כל אחד עושה זאת בדרכו שלו: מתעד המסע מתאר את דרכו מתוך סקרנות וריחוק, הפליט זוכר, רושם קורות העתים חוֹוֶה את המתואר. נוודים מדברים ולפעמים אף כותבים על מסעותיהם, על הדרך שהובילה למקומות יישוב של אנשים זרים בארצות נֵכר, בעוד שתושביו של מקום, גם כאשר הם מאבדים אותו, כותבים עליו כעל המקום “שלהם”. דברי הימים קשורים לעתים קרובות בביוגרפיה האישית, כי רושֵם קורות העתים חי את אשר הוא כותב, בעוד הכרונולוגיה שלו, בדומה לאוטוביוגרפיה, הופכת במשך הזמן לסיפור שלם יותר על מה שקרוב לכותב הכרוניקה עצמו, ועל כן משקפות קורות העתים את בבואת המתעד עצמו. המתאר את מקומו, מתאר גם את עצמו.


כעדוּת, רשומות על קורות העתים הן סדר הדברים וסדרי המאורעות, וכמסמך מושלם הן הופכות לזיכרון העיר, לְמה שהייתה העיר ולא תשוב להיות. הן הופכות לכתבי תולדותיה, שבהם נשמר זכרו של כל מה שהפך את המקום המסוים למה שהיה. הדיוקן האישי של פני הכלל.


2. ברישום קורות העתים לא המתָאֵר חשוב אלא המתואר. אמנם לימים עשויים החוקרים לשאול מה הניע את כותב הרשומות לעסוק במלאכתו ולתהות אם תיאורו אינו סובייקטיבי מדי, אך גם הם יקדישו את מירב תשומת הלב לְמה שהועלה על הכתב ברשומות. כל מתעד כותב את רשומותיו על פי סדר האירועים, ללא בחירה מכוונת יתֵרה, אף שתמיד באופן ההולם את התעניינותו ואת הסיכוי להפיק מכך תובנות. רשם קורות העתים הוא עֵד שגם כשאינו מדבר על עצמו הוא מדבר על דברים שאם במובהק ואם במוחלט נודע להם משקל מכריע בחייו. רשם קורות כזה כותב על אודות העיר ורק פה ושם מזכיר משהו המתייחס אליו עצמו. או: הוא כותב על עצמו באופן הנסב על העיר. דברי ימיה של עיר הם הביוגרפיה שלה. היא נכתבת לרוב על ידי אדם יחיד, המתחיל בעידן שלו ורשומותיו מסתיימות בו. על כן דברי ימי המקום הם בה בעת גם הכרונולוגיה וההיסטוריה של זה המעלה אותם על הכתב.


3. כרוניקה אינטימית היא דבר אחר. אלה הם קורותיו של מקום שאינו קיים עוד וסיפור על המחבר כפי שאיננו עוד. אין היא פונה אל הזולת כעדוּת על מקומות עכשוויים, אלא כדי לזמן את העבר. בן המקום, בעוברו בדרכי המקום שלו, פוקד את מה שקרוב אליו. אם הוא כותב, הכתיבה מעלה דברים שעברו מן העולם על פי סדר היזכרותו בהם. זיכרונו משמש לו דרך לשוב ולהלך בה, מֶתוֹדוֹס אינטימי. היחס אל האירוע ואל עצמנו הוא תמיד יחס אל העבר. לעומת זאת, הן המקום והן מי שמתעד אותו משתנים והולכים. כך גם אני עצמי – בדומה להֵלֶך הבודד, במהלך הרצאת רעיונותי, כשאני מזוהה עם העיר שאני משוטט בה במחשבותי וברגשותי בהתייחס לטופוגרפיה האישית, ל”פואטיקת המרחב” האינטימית – אשוב ואסקור בטקסט שאני מעלה על הכתב את המקומות המַנחים אותי אישית הן בלכתי בדרכי העיר והן בתוכן רשומותי אלה.


4. בדומה לזמן עבר ולמרחב שלו, הופך כתב היד למוזיאון של מילים. הופך לסיפור על מציאות שאינה קיימת עוד. הופך לטקסט שאיננו סוציולוגיה, איננו היסטוריה וגם לא סיפור, ואף על פי כן הוא סיפור על חברה בעידן מסוים, כשם שהוא מהווה עדות על ממשות שתמיד הופכת בסופו של דבר לסיפור. בכרונולוגיה כזאת של אירועים, בבחינת “פואטיקה של היומיומי”, נשמר סוג של יופי ארכאי, שכן היא מבקשת להשהות זמן שלא יוכל להתחדש, מבקשת לשמר מקום שאינו קיים עוד, ורק ברשומות כאלה הוא ניתן לשחזור מלא (כשאני כותב על כך, לא אני כותב כי אם הגעגוע שלי).


עדות כזאת מזמנת ומכוננת את מה שנעלם ללא שוב. אנו שומעים בה את קולו של מי שדברו הולך ונאלם. רשומות של קורות העתים הן טקסט שמאחוריו ניצב המחבר, אך כטקסט גמור אינן עוד דְבר המחבר, אלא דבר מושאו: שורה של דברים שנכתבו על הפן החברתי, רשימה ההופכת לפואטיקה של ההיסטורי, למכתב על העולם ומכתב מעולם שהתקיים פעם, דברו של עולם שאינו קיים עוד. כיום יש פחות ופחות רושמי קורות כאלה, אך אין זה מקרה שאת מלאכתם ירשו באופן היפה ביותר שבגדר האפשר דווקא מושכים בעט סופר, מרביתם משוררים, שיצירותיהם לוכדות את יפי הרִגְשה האישית ואת חיי היומיום. ביצירות כאלה מתחוורת ומתאשרת תכונתה העילאית של הכרוניקה מאז ומעולם: האמת הפואטית. כשמדובר בכרונולוגיה אינטימית (“כרוניקת הנפש”), הרי זה כפואטיקה אישית. כשלהיסטורי שמור המקום הראשון, הרי זה כאמת בלבוש פואטי. בטקסט מעין זה ההיסטורי והפואטי (או ליתר דיוק: ההיסטופואטי) עשוי להיות אותו דבר עצמו, שכן גם זה וגם זה כותבים את מה שאיננו, הגם שבטקסט הוא ישנו. כרוניקה של הממשי והמדומיין.