מבוא
במהלך שנת 2014 נחשפתי לכמה מסמכים הנוגעים לפרשת אלי כהן. מסמכים אלה העלו בי תמיהות רבות, שכן חלקם עמד בסתירה לחלקים רבים בשפע הסיפורים שסופרו. מחלק אחר במסמכים עלו שאלות רבות שמעולם לא ניתנה להן התייחסות. כך לדוגמה התקשיתי להבין מדוע ישראל הרשמית לא פרסמה מעולם את המועד בו נעצר אלי כהן על ידי הסורים. אם אלי כהן נתפס 'על חם' ונעצר כשהוא משדר, השידור היה נקטע באמצע, כך שההיגיון מחייב שבמטה בישראל היו צריכים לדעת במדויק מתי נלכד. אם לא יודעים, האם ייתכן שכל הנרטיב לפיו נלכד בעת השידור אינו נכון? בחלק מהמסמכים נזכרו שמות ודמויות שאותם לא הכרתי; מחלק אחר עלו נתונים שלכאורה לא הסתדרו עם ההיגיון המודיעיני; לוחות הזמנים סתרו זה את זה ויותר מכול - ההקשר, משמע חיבור פיסות המידע - נראה לא הגיוני בעליל.
בתחילת הדרך ניסיתי לקרוא, להבין ולמצות את הסיפור שתואר במהלך יובל שנים כרשומון - עדות בעלת אינספור זוויות. מעל לפני השטח שכנו זה בצד זה הנרטיב הסורי והנרטיב הישראלי, שבחלוף יובל די השלימו זה את זה, אך היו בהם לא מעט סתירות. ככל שחפרתי נגלתה לעיניי תמונה פוליטית, מודיעינית ומדינית בעלת כמה ממדים ושונה לחלוטין מזו שהכרתי כקורא. התבוננות בפרטי התמונה הראתה שהכול אנשים. משמע, מאחורי כל מהלך פוליטי הסתתר יצר אנושי. כמיהה לכוח, קנאה, פחד, גאווה ושאיפה לכבוד יצרו חברויות ויריבויות אישיות, שכולן הונעו מחרדה גדולה שאופפת כל מהפכה - החרדה מהבלתי נודע. במקרה הסורי, חרדה מהמוות. מאחורי כל מהלך שנראה לא הגיוני, הסתתר פן אנושי שנופך בו היגיון רב ומאחורי כל אידאולוגיה עמד בסופו של דבר סיפור אנושי.
מקריאת החומרים עולה כי הניסיון לפענח מהלכים קצרי טווח, כל עוד המהלך ההיסטורי נמשך, נידון לכישלון ידוע מראש. כך לדוגמה, אף שתמונת המודיעין שישראל הצליחה לייצר, בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, הייתה כמעט מושלמת, לא יכול היה המודיעין הישראלי להבין לעומק 'מי נגד מי' כשהגיעה שעת מבחן בת ארבעה חודשים, שבהם נעשה כל מאמץ להציל את אלי כהן, שנלכד בינואר 1965 וגזר דין מוות התנוסס מעל ראשו.
במהלך הזמן התחוור שגם החלק הסמוי בנרטיב הישראלי, שסופר מנקודות המבט של אנשי המודיעין, משפחת כהן והפוליטיקאים הישראלים, עדיין גועש, רווי יצרים ורחוק מלהיות מגובש גם לאחר יובל שנים - ניסיתי ככל האפשר שלא להיכנס לתוכו, אם כי הוא ראוי בפני עצמו להיבחן - כיצד נהגה מדינת ישראל עם שאריו של אלי כהן. הניסיון להעביר את החומר הגולמי אל המשרד נתקל בסירוב מוחלט לקרוא אותו. איש לא היה מעוניין לגעת בחומר, לא כל שכן לקבלו, אף שלכאורה צריך היה להיות לגוף מוסדי אינטרס ברור לקבל מידע, כדי שחס וחלילה לא יפורסם חומר שאינו נכון. יומיים לאחר העברת החומר למשרד, קיבלתי שיחת טלפון זועמת מאחד האנשים המקורבים ביותר לאלי כהן, שהורה לי שלא לפרסם את החומר שנאסף והועבר לבדיקת הצנזורה הצבאית, אף שכלל לא ראה אותו.
במהלך החפירה הארכאולוגית נוספו לתמונה גוונים, דמויות וארגוני ביון נוספים שבחשו בקדרה הסורית. הם ניסו להשפיע על השלטון הצעיר שעשה את צעדיו הראשונים, ולא היה לקציני הצבא ששלטו בו מושג ירוק, כיצד יש לנהל מדינה בעלת סדר יום אזרחי. חרדות אנשי המהפכה הבעת'ית התבטאו בצעדים קיצוניים ואכזריים כנגד הגורמים שניסו להפילם ולקעקע את אמינותם בקרב העם הסורי, החל מהמצרים ותומכיהם בסוריה (הנאצריסטים), שניסו בכל מאודם להוביל לאיחוד מחודש בין שתי המדינות, המשך במפלגת הבעת' העירקית, שתפסה את השלטון בבגדד בפברואר 1963 חודש לפני מהפכת קציני הבעת' ובחשה בסיר הסורי, חשבון פתוח שנוהל מול הירדנים והלבנונים, וכלה בלא פחות משבעה ארגוני ביון (ארצות הברית, בריטניה, צרפת, גרמניה, מצרים, אירן וברית המועצות), שדמשק וחוסר יציבות השלטון היוו עבורם מצע ראוי לביצוע פעילות מודיעינית תוססת. על פעילותם של שניים מארגוני הביון - המערב גרמניים והאמריקאיים - ניתן היה ללמוד ממסמך תמים לכאורה שנקרא 'תיק רדמאכר'.
תיק זה שפורסם בחלקים בשנים 2001, 2002 ו־2006, מורכב ממידע גולמי, שנלקח מארכיון סוכנות המודיעין האמריקאית (CIA) וממשרד החוץ האמריקאי. פרסום התיק נכפה על המודיעין האמריקאי, עקב חוק שקיבל הקונגרס האמריקאי לחשיפת תיקיהם של פושעים נאצים. התיק מכיל מידע ארכיוני שהועבר במהלך שנים משלוחת ה־CIA ומשגרירות ארצות הברית בדמשק. עקב המידע הרגיש בתיק, נמחקו או הושחרו על פי חוק שמות סוכנים ומקורות, אך מפיצוחו החלקי ומההקשרים, ניתן היה לפצח את כולו. חשיפת התיק גילתה תמונה צינית. במישור אחד, המודיעין הישראלי משחק מול המודיעין הסורי, ומעליהם במישור אחר, מתנהל מאבק מוחות בין־גושי, שבו ארצות הברית מפעילה ישירות ובעקיפין (דרך המודיעין המערב גרמני) עשרות מקורות, בהם אנשים שהכירו היטב את כמאל אמין ת'אבת, מעורה היטב בכל הנעשה בבירה הסורית ומולה ניצבת ברית המועצות, שמנסה להגן על אינטרסים חיוניים פוליטיים, מדיניים וצבאיים שיש לה בבירה הסורית. זאת בניגוד לימים אלה בהם המאבק בין הרוסים לאמריקאים על שלטונו של אסד נעשה בגלוי.
כשרואים ממעוף הציפור את התמונה הכוללת, ניתן להבין כי הסורים והישראלים בכלל, והמרגל אלי כהן בפרט, היו חיילים על לוח שחמט ענק שבו שיחקו שני ענקים מעל לראשם, בעוד הפיונים בטוחים, שאיש אינו מבחין במהלכיהם 'המתוחכמים' על הלוח והם אדונים לעצמם.
עקב התמונה המורכבת, האינטרסים הסותרים ונקודות המבט הסובייקטיביות, ניתן ורצוי היה לבנות את הסיפור בצורה אחת בלבד - נדבך אחר נדבך. לבחון כל 'פיסת מידע' בנפרד, לנקות אותה מכל הקליפות שבהן כוסתה ולשבץ אותה בתצרף אך ורק אם היא מתחברת אליו ויש לה אחיזה במציאות.
המתודולוגיה ששימשה בכתיבת הספר פשוטה לכאורה: ניסיון לרדת לשורשם של הנרטיבים שנפוצו והתגבשו ולבדוק מהו המצע העובדתי שעליהם התבססו. השאיפה הייתה לעמוד על מידת אמינותם של הנרטיבים שהתגבשו והשתרשו במהלך יובל שנים, ולהיעזר במקורות נוספים כדי לאושש או להפריך אותם, או חלק מהם, במטרה אחת - לבנות נרטיב המבוסס על עובדות בלבד, ולא על השערות מחד גיסא ומשאלות לב מאידך גיסא. באמצעות ירידה לפרטים ניתן היה, לדוגמה, להבין שהסיפור לפיו אלי כהן הכיר את אמין אל־חאפז עוד בשנת 1961 בעת שהאחרון שירת כנספח צבאי בארגנטינה, אינו נכון.
אמנם נכון ששניהם היו בארגנטינה, אך לא יכלו להיפגש מכיוון ששהו בה זה אחר זה. אלי כהן הגיע לבואנוס איירס, בנה בה את 'סיפור הכיסוי' ששימש אותו בהמשך וחזר משם לפני אוקטובר 1961, ואילו אמין אל־חאפז, מונה כנספח צבאי והגיע לבירה הארגנטינית לכל המוקדם בדצמבר של אותה השנה. אמנם השניים הכירו בדמשק, אך היה זה רק לאחר מהפיכת הבעת' במרס 1963 בעת שהשלטון החדש כונן את ממשלתו הראשונה וקרא לנספח הצבאי, אמין אל־חאפז לשוב ארצה וליטול את תפקיד שר הפנים. רק ירידה לפרטים ובחינתם העלתה כי הסיפור שלפיו לאחר לכידתו, הובא אלי כהן על ידי הסורים, לפגישה עם המרגלת שולה כהן שנכלאה בלבנון - במטרה לבדוק האם הם מכירים זה את רעהו, אינו הגיוני לחלוטין. לא היה ולא נברא.
אף שעיקרו של החיבור בוצע בשנים 2014–2016, ניתן לומר כי הספר נכתב במידה רבה במשך למעלה מיובל שנים, שבהן סופר הסיפור על ידי מחברים שונים. לאחר תהליך הניקוי ובניית מחודשת של התשבץ התגלתה התמונה הזאת:
1. אלי כהן לא שידר כלל בעת שהסורים פרצו לדירתו.
2. הוא נתפס במיטתו מאזין לרדיו.
3. נסיבות לכידתו שונות לחלוטין מהסיפור שסופר במהלך יובל השנים שחלפו.
4. הסבירות לפיה איכנו הסורים את שידוריו לישראל נמוכה מאוד.
5. כבר היום ניתן לומר בסבירות גבוהה מדוע הצליחו הסורים לתפוס את אלי כהן.
ישראל הרשמית גורסת כי 'עד שהסורים לא יפתחו את הארכיונים, לא נדע בוודאות כיצד ומדוע נלכד כהן'. צירוף נכון של 'פיסות המידע', הכוללות מסמכים שפרסמה סוכנות הביון האמריקאית, עדויות של אנשי מודיעין סורים ואימותם על ידי מקורות ישראליים, עשוי לתאר בצורה בהירה ולוגית מדוע נלכד אלי כהן. למרות האמור לעיל ראוי לומר בפה מלא כי ייתכן שכל התמונה שצוירה בחיבור זה תתהפך. משמע, הסורים יביאו הוכחה חותכת או עדות לכך שהצליחו לאכן את שידוריו של אלי כהן בזמן אמת. כאמור עד כה, יובל שנים לאחר הלכידה אין פיסת מידע אחת שתומכת בכך. ולכן על פי העיקרון המכונה התער של אוקהאם,8 ראוי לבחור בדרך הפשוטה - שעליה מעידים הסורים הבכירים ביותר - אלי כהן נלכד לאחר מעקב פיזי-אנושי.
בחיבור ניסיתי לבדוק ולהפוך כל אבן בהנחה שתחתיה עשויים להימצא פנינה או נחש, החל מבדיקת אופן הכשרתו של כהן לתפקיד והניסיון להבין מדוע 'סיפור הכיסוי' שנתפר לו היה כה שביר; לבדוק מיהם ארבעת ראשי היחידה המודיעינית שבה שירת ולגעת בסיפור, שהוכרח לצאת למשימתו האחרונה בניגוד לרצונו; לתהות ולבדוק את הקשר של פרשת כהן לפרשת הריגול האמריקאית, שהתחוללה במקביל לה ולאמוד את תוצאות פגישתו החפוזה עם הפושע הנאצי רדמאכר שהסתתר בדמשק, וכלה בערכו המוחלט של אלי העולה החדש שהוכשר כלוחם, שהה שלוש שנים בגוב האריות בדמשק תוך סיכון עצום ותרומתו כמרגל לתמונת המודיעין הישראלית על סוריה, שלפני מלחמת ששת הימים.
***
כבר בתחילת הדרך לדמשק מלווה את אלי כהן דמותו הצבעונית של מאג'ד שיח' אל־ארד, אזרח סורי דובר גרמנית, איש העולם הגדול שחוזר לארצו ומסייע לכהן לעבור את הגבול מלבנון לסוריה מבלי להיבדק במעבר המכס. דמות שאיש מבין הנוגעים בפרשה לא חקר לעומק. אדם שבמטה הישראלי ידעו היטב על קיומו, כיוון שהוא ליווה את אלי כהן במהלך שלוש שנות שהותו בדמשק. היו לו לכאורה קשרים ענפים עם אנשי השגרירות האמריקאית ושפה משותפת עם גרמנים בעלי עבר נאצי, שהסתתרו בסוריה ועסקו בסחר נשק ובסיוע לארגוני ביון.
תמיהה נוספת עלתה מכמה שורות בפרוטוקול המשפט, שאותן זיהה אחיו של אלי כהן ובהן המרגל קושר עצמו לכאורה לפרשת ריגול נוספת, שנקראה בעיתונות הסורית 'טבעת הריגול האמריקאית'. איש מהמעורבים הישראלים בתיקו של כהן לא ידע לספר על קשר כלשהו בין שתי הפרשות. איש לא הכיר את שמות שתי הדמויות שכיכבו בפרשת ריגול זו וחובה לציין כי מעורבותו של כהן בפרשת הריגול האמריקאית נראתה על פניה לא הגיונית הן מהבחינה המבצעית (היקף הסיכון שנטל) והן מהבחינה המודיעינית - בה התמורה (מידע על נשק סובייטי לחיל הים הסורי, נ"ט) הייתה שולית לביטחון המדינה.
תמיהות ושאלות נוספות עלו לאחר קריאת עדותם של חלק ממדריכיו שאינם בחיים ושיחות שערכתי עם גורמים שהיו מעורבים בהדרכתו של המרגל אלי כהן, תפירת סיפור הכיסוי שלו, עדויות כתובות של האנשים שעמם נפגש כהן בדמשק ובישראל וקריאת הזיכרונות של חלק מהאישים שהיוו מקורות למידע ובהם השתמש. סיפורים רבים מדי שנרקמו על סמך חלק מעדויות אלה התקבלו ונבלעו בשקיקה על ידי אמצעי התקשורת בארץ ובחו"ל ללא בדיקה כלשהי, ביקורת או הצלבה בסיסית. כך לדוגמה התקבע סיפור לפיו כהן הכיר את הנשיא הסורי אמין אל חאפז כבר בארגנטינה או סיפורה של המרגלת הישראלית שולה (קישיק) כהן לפיו הופגשה בכלאה עם אלי כהן לאחר לכידתו.
מקריאת החומרים שפורסמו על פרשת כהן עולה כי הניסיון להבין צעדים הנוגעים לבני אדם נועד לכישלון. המחשבה שניתן לפענח מהלכים קצרי טווח כל עוד המהלך ההיסטורי נמשך, יומרנית מאוד. כך לדוגמה, כפי שכבר ציינתי, אף שתמונת המודיעין שישראל הצליחה לייצר בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים הייתה כמעט מושלמת, לא יכול היה המודיעין הישראלי להבין לעומק 'מי נגד מי', כשנלכד אלי כהן.
כולי תקווה שפרסום זה יתרום להבנה המודיעינית של הפרשה ואולי יהווה פתח צר שיוביל לעשות עמו 'חסד של אמת' - איתור והעלאת עצמותיו של אדם גדול ולקבורתו כציוני ויהודי בישראל.
8 התער של אוקהאם - razor Ockham’s, הוא עיקרון לפיו "כאשר קיימים הסברים שונים לאותה תופעה יש לבחור בהסבר הפשוט ביותר"; מיוחס לנזיר פרנציסקני שעסק במדע.
שער 1 - כיצד נעצר אלי כהן ומדוע
דמשק, יום שני, 18 בינואר 1965
בשעה 08:00 עוקרים קציני מודיעין סורים את הדלת בדירתו של המהגר כמאל אמין ת'אבת בקומה הרביעית בשכונה היוקרתית אבו רומאנה. אחד הקצינים (המתאבד) רץ במהירות לחדרו של כהן ומוצא שהוא מאזין לרדיו במיטתו. בהתאם לתכנית, הוא נשכב עליו ומונע ממנו לזוז כדי שחלילה לא יקום, ייטול לידיו נשק, יאיים על הפורצים וינסה לקפוץ מהחלון.
כך, במיטתו, נתפס ונעצר המרגל אלי כהן.
שעת הפריצה לדירה תוכננה לאחר מעקב אחר אורח חייו ולא הייתה קשורה כלל לאיכון שידוריו. הפורצים לא מצאו אותו משדר לישראל. את המשדר הם מצאו רק לאחר חיפוש מדוקדק בדירתו.
הסבירות שנתפס עקב כך שהסורים הצליחו לאכן את שידוריו קלושה.
אך אני מקדים את המאוחר.
אף שחלפו למעלה יובל שנים מאז לכידתו, נותרה השאלה מדוע וכיצד נלכד אלי כהן פתוחה. גרסה ישראלית רשמית הנוגעת לנסיבות מעצרו אינה קיימת או לפחות לא פורסמה עד כה, ולסורים שמן הסתם יודעים היטב את התשובה לכך, אין כלל עניין לשפוך אור על הפרשה. מתמיה, אך אמצעי התקשורת במצרים היו הראשונים שפרסמו נסיבות לכידתו של אלי כהן בדמשק. הנרטיב המצרי הוא הגרסה הקלה ביותר להפרכה, שכן עשר שנים לאחר שיצאה לאוויר העולם התנערו ממנה אף המצרים עצמם.
על פי גרסה זו, אלי כהן זוהה באחד הצילומים על ידי אחד מאנשי המודיעין המצרי, שמיהר להעביר את המידע שבידיו אל המודיעין הסורי. גרסה זו נשמעה לראשונה בשנת 1965 (לפני 52 שנה). היא נועדה בעיקר להביך את הממשל הסורי כחלק מהרצון הכולל לערער את לגיטימיות הממשל בעיני העם הסורי ולהיפרע מהנשיא אמין אל־חאפז שהיה האחראי הישיר לדיכוי האלים של הנאצריסטים, שתמכו בהחזר האיחוד הסורי-מצרי, וכמובן להביך את קציני הצבא שהיו מזוהים עם מפלגת הבעת׳. לנשיא מצרים נאצר היה חשבון פתוח אתם בשל העובדה שקציני הצבא שזוהו עם מפלגת הבעת' היו אלה שדחפו לפירוק קע״ם (קואליציה ערבית-מצרית) בין סוריה למצרים ואף טבחו בנאצריסטים ביולי 1963 - זמן קצר לאחר שעלו בעזרתם לשלטון. עשר שנים לאחר מכן, לאחר שיושרו ההדורים בין המצרים ובין הסורים, הועבר לסוריה מסמך רשמי שבו התנערו המצרים מהגרסה התקשורתית שיוחסה להם והודו כי למודיעין המצרי לא הייתה מעורבות כלשהי בתפיסתו של אלי כהן.
במהלך השנים נוצר גם נרטיב סורי לא רשמי. בחלק מאמצעי התקשורת נטען כי שידוריו של אלי כהן שיבשו שידורים של השגרירות ההודית ואלה התלוננו אצל הסורים. לאחר מעקב, הצליחו הסורים לאתר ולעלות על השידורים, לאכן אותם, לפרוץ לדירתו ולעצור את אלי כהן בעת ששידר לתל אביב. נרטיב זה אינו נכון.
מעדותו של קצין מודיעין סורי שהשתתף בפריצה לביתו של אלי כהן, ניתן להבין שהפריצה תוכננה להיערך בשעת בוקר, בעקבות המידע שעלה ממעקב פיזי אחר אלי כהן ולא מאיכון שידורים כלשהם. קצין המודיעין הוסיף כי כתוצאה מהמעקב הסיקו הסורים כי הוא נוהג לבלות בערבים ובלילות במסיבות ובבתי קפה וחוזר לביתו בשעות הלילה המאוחרות.9 מעדות זו שעוד אחזור אליה בהמשך, עולה שהנרטיב לפיו מועד הפריצה לביתו נקבע מאיכון שידוריו של כהן– אינו נכון כלל וכלל.
לסורים לא היה מושג
מעדויות של כמה קציני צבא סורים ומהתנהגות השלטונות לאחר חשיפת פרשת הריגול, עולה כי בעת לכידתו לא היה לאנשי הביטחון הסורים 'מושג ירוק' מיהו 'כאמל אמין ת'אבת'. הם ידעו שאיש העסקים עוסק בריגול, אך לא היה להם מושג עבור מי. הנחת הבסיס של הסורים הייתה שכאמל אמין ת׳אבת הוא ערבי שמעביר ידיעות ליריבים במצרים או בעירק. לא היה להם שמץ של מושג שמדובר ביהודי. בטח שלא מרגל ציוני. ישראלי.
תימוכין לכך ניתן לקבל מהמברק שהעבירו הסורים למודיעין הישראלי. ראש המודיעין הסורי, אחמד סווידאני סיפר כי לאחר לכידתו של כהן הם הצליחו להעביר לישראל ידיעות ולאחר זמן מה ניסחו הודעה המיועדת ללוי אשכול כי 'כאמל וחבריו מתארחים אצלנו זמן רב. נודיע לכם על גורל היתר' - המסר המדובר הועבר לישראל רק ב־26 בינואר 10 - למעלה משבוע לאחר מעצרו של כהן.
תוכנו של המכתב ועדותו המלאה של אחמד סווידאני עשויים להעיד יותר מכול כי באותה העת סברו הסורים שמדובר ברשת ריגול בה הפעיל כהן 'סוכנים' אחרים לטובת ישראל ולא הפנימו שכהן פעל לבד. התנהגותם של הסורים והבהלה שאחזה בהם כאשר גילו את זהותו האמתית, גרמה לכך שהמודיעין הסורי עצר ועיכב לחקירה מאות אנשים בדמשק. כל מי שהיה לו מגע כלשהו עם כהן 'זכה' לביקור ותשאול. גם שבועיים לאחר לכידתו של כהן הסביר סווידאני כי הם "בודקים את טיב קשריו של אזרח סורי שהכניס את כהן לדמשק ושימש כמדריכו".11 "האזרח הסורי" שאליו כיוון סווידאני בדבריו הוא מאג'ד שיח' אל־ארד - סורי שהעביר את כהן במכוניתו מבירות לדמשק בינואר 1962 והתחבר עמו במהלך שלוש שנות שירותו בדמשק. המשמעות העולה מדברי ראש המודיעין הסורי היא אחת - בעת המעצר הסורים לא ידעו את מי הם עוצרים.12 אם הסורים היו עוקבים אחרי כהן זמן רב כמו שניסו לטעון לאחר הלכידה שהביכה אותם מאוד, היו מן הסתם יודעים היטב מה טיב הקשרים בין כאמל אמין ת'אבת לידידו הסורי.
הפיכת השמונה באדר
המערכת הפוליטית שלאחר מרס 1963 הייתה מפולגת ומסוכסכת. צבא סוריה וקציניו לקחו חלק במאבקי כוח שגרמו שוב ושוב להדחה, להגליית קצינים ולמשיכתם בין חמישה אזורי השפעה.
קציני צבא ותיקים ששירתו בדמשק ואשר ניהלו את המטה, קצינים שגויסו למפלגת הבעת׳ על ידי אכראם חוראני (ביניהם זיאד אל־חרירי שלאחר ההפיכה מונה לרמטכ״ל), קצינים נאצריסטים (ביניהם ראשיד אל־קוטייני ומוחמד אל־צופי) שביקשו להחזיר את הברית שבין מצרים וסוריה ותמכו באיחוד מחודש, קבוצה של קצינים בלתי תלויים (ביניהם לואי אל־אתאסי), והאחרונים ששלטו בסוריה בפועל: קציני הוועדה הצבאית כאשר גרעין השליטה בוועדה הזו היה בידי העלאווים מוחמד עומראן, צלאח ג׳דיד וחאפז אל־אסד - אלה ידעו לנווט את הוועדה - צירפו אליה ונידו ממנה קציני צבא, ולמעשה, ניהלו את סוריה באמצעותה.
הסבר: צבא מפולג. צבא סוריה לאחר ביצוע הפיכת השמיני באדר כלל חמש כתות עיקריות, שניהלו בינם לעצמן מאבק פוליטי על מוקדי הכוח. הקצינים הנאצריסטים בצבא סוריה ביקשו לחזור לאחור אל תקופת האיחוד הסורי מצרי ועשו הכל כדי לקעקע את השלטון הצעיר של קציני הבעת’ שעלה במרץ 1963. הנאצריסטים ניסו לבצע הפיכה משלהם ביולי 1963, נכשלו וכשבעים מהם סולקו מהצבא. ‘קציני דמשק’ קבוצה של קצינים וותיקים ומקצועיים ששירתו בצבא סוריה וחלקם אף נטל חלק בקרבות ל-”שחרור פלסטין”. אלה תמכו בממשלות הקודמות שאחרי פירוק קע”מ. מעמדם וכוחם של אלה התערער עקב עליית קציני הבעת’ הצעירים יחסית. קבוצת הקצינים שמזוהה עם אכרם אל חוראני, היו נאמניו של האיש שזיהה ראשון שמפלגת הבעת’ צריכה להיעזר בצבא כדי להגיע לשלטון ולכן גייס קצינים בעיקר מבני המיעוטים ( עלאווי, דרוזים ואיסמעיליים) וצרפם למפלגה. בעת האיחוד ‘בגד’ חוראני בקצינים אלה. חלקם כמו אסד, ג’דיד ועומראן לא סלחו לו על כך ולאחר העלייה לשלטון ניסו קציני הבעת’ להרחיק את תומכיו ממוקדי הכוח ומהצבא. במלחמת ששת הימים סבל צבא סוריה מהיעדר חמור של קצינים מנוסים, מאות מהם הודחו לאחר עליית הבעת’ לשלטון.
מפקדיו של אלי כהן פעלו נכון מאוד כאשר הורו לו לא להזדהות פוליטית, לא להיקשר לזרם כלשהו ולא להתפקד למפלגת הבעת׳, ובזאת נמנע מאלי כהן הסיכון שקבוצה אחת ״תטהר״ אותו עקב זיהויו עם קבוצה פוליטית יריבה. אך אנשי המקצוע במטה המשרד לא הבינו היטב ובזמן אמת את הנפשות הפועלות.
באותה עת פעלו בהנהגת סוריה המפוצלת שתי קבוצות בעלות אינטרסים מנוגדים. קבוצה אחת, אותה אכנה ״הקבוצה המתונה כלפי המערב״, כללה בתוכה את הנשיא הסוני אמין אל־חאפז (أمین الحافظ), שעל פי עדותו, הכיר את אלי כהן ואף נפגש עמו;13 את מייסד הבעת' מישל עפלק, הרמטכ״ל שהודח זיאד אל־חרירי וחלק מקציני הצבא הסונים והנוצרים ובתוכם שופטו של אלי כהן - צלאח ד'אלי (صلاح الضلي).
קבוצה שנייה, אותה אכנה ״קבוצת קציני המהפכה״, היא זו שלמעשה שלטה בסוריה. הגרעין המייסד של קבוצה זו מנה שלושה קצינים ממוצא עלאווי: אל"ם מוחמד עומראן ושני הטייסים רס"ן צלאח ג׳דיד והסרן חאפז אל־אסד. שלושת הקצינים האלה היטיבו להכיר איש את רעהו מזמן שהותם יחדיו במצרים ועוד אז החליטו לפעול ביחד במטרה אחת להגיע לשלטון. בספטמבר 1961 שהו השלושה במצרים בעת פירוק הברית המצרית-סורית (קע"ם), ולאחר חזרתם לסוריה מצאו את עצמם מחוץ לצבא.
שלושת הקצינים צירפו אליהם את אחמד אל־מיר ועבד אל־כארים אל־ג'ונדי, שני קצינים בני המיעוט האיסמעילי בסוריה והחליטו לפעול יחדיו להפלת המשטר. בספטמבר 1962, לאחר פירוק האיחוד המצרי-סורי, מצאו עצמם החמישה במעצר במצרים וכשחזרו למולדתם נוכחו לדאבון לבם, שהם הוצאו גם מחוץ לצבא.
הסבר: ששת החברים הבכירים בוועדה הצבאית לאחר ביצוע הפיכת השמיני באדר. זמן קצר לאחר ההפיכה דאגו שלושת העלאווים להדיח ארבע מאות קצינים בצבא הסורי שזוהו כבני חסותם של הקצינים הנאצריסטים. אלה הוכנסו לכלא לאחר ביצוע ניסיון הפיכה כושל ביולי 1963. זיאד אל חרירי, שקיבל לאחר המהפכה דרגת אלוף ואת משרת הרמטכ”ל שהובטחה לו, הודח ע”י השלישייה, בצורה דומה. בעת שערך ביקור באלג’יריה הודחו שמונים קצינים המקורבים אליו, בסיס כוחו התערער והוא מצא עצמו מחוץ למשחק הפוליטי.
הקצינים העלאווים הבינו שכדי לבצע הפיכה עליהם לחבור אל מוקדי כוח אחרים, ולכן צירפו אליהם שני קציני צבא סורים שתמכו בנאצר (נאצריסטים). הראשון - מוחמד אל־צופי, מפקד חטיבת חומס, והשני - ראשיד אל־קוטייני שעמד בראש המודיעין הצבאי.14
דבוקת קצינים זו, שחלק מקציניה מזוהים עם מפלגת הבעת׳ והחלק האחר משתייך לנאצריסטים, הם אלה שביצעו ב־8 במרס 1963 את ההפיכה המכונה בסוריה הפיכת השמונה באדר (ثورة الثامن من آذار). הפיכה זו הייתה הראשונה בה נטלו אנשי הצבא הסורי בכוח את השלטון, והיא הייתה התוצאה של איחוד בין ״הגרעין המייסד״ שלושת העלאווים - שני הקצינים הנאצריסטים, ובין זיאד אל־חרירי (زیاد الحریري) קצין שעמד בראש החזית ברמת הגולן שבה רוכז עיקר הכוח הצבאי הסורי. תחילה התלבט חרירי הסוני, אך לבסוף החליט להצטרף להפיכה בלית בררה. הנשיא נאזים אל־קודסי 'בישר' לו כי החליט לשלוח אותו כנספח צבאי לבגדד, תפקיד שמשמעותו עצירה של קידומו כקצין, ובפועל, שלב ראשון בדרך להוצאתו מחוץ לצבא סוריה. חרירי הבין היטב שזמנו קצוב ולכן הצטרף בִּן יום לעומראן, ג'דיד וחבריהם הנאצריסטים ובכך הכריע את הכף ואִפשר לחבורת הקצינים העלאווים והנאצריסטים לבצע את הפיכת השמונה באדר.
בפברואר 1963 הצליחו אנשי הבעת' בעירק לעלות לשלטון בהפיכה עקובה מדם. הצלחה זו נתנה רוח גבית לחבורת הקצינים העלאווית והם החליטו לפעול כחודש לאחר מכן. מי שבפועל החזיק את מפתח ההפיכה בידיו היה סא"ל זיאד אל־חרירי. בלילה שבין 7 במרס ל־8 בו, ארגן אל־חרירי כוח המקביל לחטיבת שריון,15 נע מאזור קונייטרה שבחזית הישראלית ברמת הגולן אל דמשק ובמקביל תיאם עם שלושה מחבריו לקורס הקצינים שפיקדו על משמר המדבר, מחנות קטנא, וחטיבת השריון 70 שלא לפתוח באש על כוחותיו. בבירה הדרוזית סווידה תפסו קציני צבא המזוהים עם הבעת' פיקוד על החטיבה השנייה ועשו דרכם לבירה; חטיבת השריון 70 בפיקוד סא"ל עבד אל־כרים עובייד שישבה בכיסווה16 - 'נלכדה' בין שתי החטיבות ונכנעה. אל"ם מוחמד עומראן השתלט עליה וחטיבה נוספת שהייתה באזור קוטנה לא התערבה מכיוון שוואדיד באשיר השתלט על התקשורת הצבאית באזור הבירה דמשק. סרן סלים חאטום הדרוזי תפס את תחנת הרדיו בדמשק והרמטכ"ל הדרוזי עבד אל־כארים זהר א־דין, אכראם חוראני והנשיא אל־קודסי נעצרו. אסד עצמו הגיע בראש כוח קטן ותפס את בסיס חיל האוויר דמייר שממזרח לדמשק.
לאחר ההפיכה נוצר כאוס שכן לקושרים לא היה ניסיון כלשהו בניהול מדינה. הוקמה מועצה חשאית בת עשרים איש שרובה (12) קציני צבא המזוהים עם הבעת' ושמונה קצינים נאצריסטים. מועצה זו שיקפה את הכוחות ששיתפו פעולה בהפלת הנשיא. היא מינתה את צלאח אל־דין אל־ביטאר לראש הממשלה, שחררה מהכלא את הקצין לואי אל־אתאסי והעלתה אותו מדרגת אל"ם לרב־אלוף; זיאד אל־חרירי, מפקד החזית ברמת הגולן, מונה לרמטכ"ל ושני הנאצריסטים נטלו תפקידים בכירים - מוחמד אל־צופי מונה לשר ההגנה ורשיד אל־קוטייני מונה לסגנו של הרמטכ"ל זיאד אל־חרירי.
אל־חרירי היה קרוב משפחתו של אכראם אל־חוראני, האיש שגרם למעורבות הצבא בפוליטיקה הסורית. אל־חוראני, איש שטח ופוליטיקאי פיקח, היה הראשון להבין שרק מפלגה שתקבל את תמיכתם של קציני הצבא תוכל לתפוס את השלטון ולהחזיק בו. בעקבות תובנה זו החל אל־חוראני, איש מפלגת הבעת׳, לצרף קציני צבא סורים למפלגה כבר בסוף שנות החמישים וכך קנה לעצמו אחיזה משמעותית במפלגה. הכוח הפוליטי שצבר גרם לכך שמונה להיות סגנו של נאצר בזמן האיחוד עם מצרים (קע"ם). הקשר שבין הבעת' לקציני צבא סוריה היה לצנינים בעיניו של נאצר ששאף לפרק כל מסגרת פוליטית שתפריע לו לשלוט ולכן נקט ביד קשה וסילק קציני צבא שמזוהים עם הבעת'. אכראם אל־חוראני, האופורטוניסט, שיתף עמו פעולה עד לרגע שבו הבין שהוא מאבד את בסיס כוחו הפוליטי - הקשר עם קציני הצבא.
קציני צבא סוריה ובתוכם ״הגרעין הקשה״ - מוחמד עומראן, צלאח ג׳דיד וחאפז אל־אסד, שזוהו עם מפלגת הבעת׳ ובעת האיחוד הוצבו במצרים - סבלו השפלות רבות. שלושת הקצינים (עומראן, ג׳דיד ואסד) לא שכחו לאכראם אל־חוראני את העובדה ש'מכר' אותם. חוראני שהבין מאוחר למדי, כמו סורים רבים, כי האיחוד עם מצרים פוגע קשות בסורים, פעל בגלוי נגד הקואליציה הערבית-מצרית (קע״ם) וזו אכן התפרקה בספטמבר 1961.17
החבירה של קציני מפלגת הבעת׳ לנאצריסטים נועדה לשרת אינטרס אחד: ביצוע הפיכה. לאחר ביצוע ההפיכה, ההתנגשות בין קציני הבעת׳ והנאצריסטים הייתה רק עניין של זמן שהרי מטרותיהם של הקצינים היו שונות: זיאד אל־חרירי ביקש להתקדם, הקצינים הנאצריסטים ביקשו לפרק את השלטון כדי להחזיר את נאצר, ואילו צלאח אל־ג׳דיד וחבריו ביקשו לשלוט, ואף עשו זאת.
השימוש שעשו צלאח ג׳דיד, חאפז אסד וחבריהם במישל עפלק, האידאולוג ומייסד מפלגת הבעת׳, נראה לקוח מבית מדרשו של מקיאבלי. עפלק צורף להנהגה הצעירה כשהוא למעשה משמש עבורם ״עלה תאנה״. שני הצדדים היו צריכים זה את זה. קציני הצבא הצעירים הזדקקו לו כמשקל אידאולוגי אל מול הנאצריסטים, ואילו מישל עפלק היה חלש מבחינה פוליטית וידע שללא תמיכת הצבא וקבלת בסיס כוח מקציניו, לעולם לא יצליח לממש את האידאולוגיה הבעת׳יסטית שאליה חתר. עפלק סבר כי יוכל למנף את כוחו ולהקים ברית סורית-עירקית שאליה יצטרפו מדינות ערב אחרות. 'שותפיו' בוועדה הצבאית היו רחוקים וחפים מכל אידאולוגיה; הייתה להם מטרה ברורה אחת - לבסס את שלטונם.
השליטה בוועדה הצבאית
לאחר ההפיכה במרס 1963 עברה ״קבוצת הקצינים השלטת״ מהפכה פנימית שסימנה לנוכחים בה בידי מי השליטה. תוך ארבעה חודשים בלבד, הצליח צלאח ג׳דיד להדיח את שני הקצינים הנאצריסטים (מוחמד אל־צופי ורשיד אל־קוטייני) ונטרל את הרמטכ"ל זיאד אל־חרירי. בינואר 1964, שמונה חודשים בלבד לאחר הפיכת השמונה באדר, הצליח ג׳דיד בעזרתו של אסד, לדחוק גם את רגליו של חברם המשותף - מוחמד עומראן.
כיום, לאחר שחלפו כיובל שנים, ניתן, במבט לאחור להבין את אשר אירע, אך בזמן אמת, בשנים 1963–1966, ידעו מעטים מחוץ לסוריה על ה״ועדה הצבאית״, שמנתה עשרים קצינים. ועדה זו קבעה את סדר היום האזרחי, שלטה בפוליטיקה הסורית וחבריה קבעו מי יהיה נשיא סוריה, את הרכב הממשלה, מי יעמוד בראשותה ומי 'יפקד' על הצבא.18 מלבד חברי ״הוועדה הצבאית״ עצמם ושניים-שלושה שרי הממשלה, שהבינו את התופעה כאשר קיבלו מהם הוראות עקיפות, רק מעטים במערכת הפוליטית ידעו על דיוניה ועל החלטותיה, אף שהחלטות אלה נגעו לכל אזרח.
זרים שהביטו בסוריה בשלוש השנים שלאחר מהפכת אדר (ממרס 1963 ואילך), לא היו מודעים כלל לעובדה, שכל ראשי הממשלה, השרים והנשיאים, היו מנוהלים כבובות על חוט בידי ״חונטה״. גם בקרב הצבא הסורי לא ידעו רבים על הרכב הוועדה הצבאית, על יחסי הכוחות האמתיים בה ועל כך שבפועל שלט בה העלאווי צלאח ג׳דיד. הוא זה שניהל מאחורי הקלעים את ״הכיסאות המוזיקליים״. במבט נאיבי, כל מי שהסתכל על סוריה בעת ההיא הבין שמאז מרס ועד אוקטובר 1963 זהר ודרך כוכבו של אדם אחד בלבד - אל״ם אמין אל־חאפז הסוני.
אמין אל־חאפז היה תומך נלהב של רעיון האיחוד עם מצרים ולאחר שהבין שמדובר בכישלון, פנה בתמימותו לנציג המצרי בסוריה וביקש ממנו להעביר מסר לנשיא מצרים נאצר, כי קיימת התמרמרות בצבא הסורי כנגד רעיון האיחוד. עקב כך הוא הועבר לקהיר, שם שימש מדריך ופגש את הגרעין המייסד של הפיכת שמונה באדר - מוחמד עומראן, צלאח ג'דיד וחאפז אל־אסד. השלושה הציעו לו להצטרף לברית שרקמו, אך הוא ראה עצמו כקצין מסור וסירב, וכך אמנם לא נטל חלק בהפיכה שביצעו שנה וחצי לאחר מכן, אך נחשב נאמן בעיני השלושה והם גמלו לו על כך לאחר עלייתם לשלטון. לאחר פירוק קע"ם בשלהי ספטמבר 1961, הוא חזר לסוריה בנובמבר ושימש נספח צבאי בארגנטינה מדצמבר 1961 ועד להפיכת הבעת' במרס 1963. "הוועדה הצבאית" בראשות עומראן וג'דיד החליטה להחזירו מארגנטינה ולמנותו לתפקיד שר הפנים בממשלה החדשה. זמן קצר לאחר בואו לדמשק, החל 'מסעו המטאורי' מעלה. לאחר הדחתו של זיאד אל־חרירי והדחתם של הנאצריסטים, מונה אמין אל־חאפז לתפקיד שר ההגנה והחליף את חרירי בתפקידו כרמטכ"ל בפועל.
צלאח ג׳דיד נטל על עצמו תפקיד ״אפור״ - סגנו של מזכ״ל מפלגת הבעת׳, וחאפז אל־אסד היה מפקד בסיס בחיל האוויר. עומראן, ג׳דיד ואסד השתמשו בקצין הסוני, שמשום מה ראה את עצמו כדמות רבת השפעה, וזאת אף שנעדר כוח פוליטי, וגם בצבא לא הייתה לו אחיזה. אסד, בריאיון שערך עמו פטריק סיל, הסביר כי למרות היותו רמטכ״ל בפועל ושר ההגנה, ״אמין אל־חאפז לא יכול היה להזיז חייל אחד מבלי לקבל אישור". אגב, מבדיקת הזמנים בהם שירת אמין אל־חאפז כנספח צבאי בארגנטינה עולה כי בניגוד לסיפורים - אלי כהן ואמין אל־חאפז לא נפגשו ולא הכירו כלל בארגנטינה, שהרי אלי כהן סיים את שהותו בארגנטינה וחזר לישראל בספטמבר 1961, ואילו אמין אל־חאפז שירת במצריים עד לפירוק קע"ם, והגיע לבואנוס איירס לכל המוקדם בדצמבר 1961.19 יתרה מכך, אמין אל־חאפז שירת בארגנטינה כנספח צבאי והוחזר על ידי 'הוועדה הצבאית', רק לאחר 'הפיכת אדר' במרס 1963. סביר להניח שאלי כהן כלל לא פגש אותו, גם במהלך שנת פעילותו הראשונה בדמשק. (כהן הגיע לדמשק בינואר 1962, נ"ט).20
השליטה בסוריה
שמונה חודשים לאחר ״מהפכת אדר״ מנתה קבוצתם של ג׳דיד, עומראן ואסד, מספר רב של קציני צבא בני המיעוטים: דרוזים, איסמעילים ועלאווים. קציני צבא רבים לא זוהו פוליטית, אך לאחר מסעות הטיהורים שביצע (סילוק הנאצריסטים, קצינים המזוהים עם זיאד אל־חרירי), חלק ניכר מהקצונה הבכירה שנותרה בתפקידי מפתח, זוהתה עם צלאח ג׳דיד. כזה היה הקצין הסוני אחמד סווידאני, שמונה לראש המודיעין הצבאי והיה אחראי על מעצרו ועל חקירתו של אלי כהן.21 סווידאני היה אחד הקצינים הראשונים שצלאח ג׳דיד צירף ל״וועדה הצבאית״, שניהלה בפועל את סוריה לאחר ״מהפכת אדר״. ביולי 1963, ארבעה חודשים וחצי לאחר צירופו לוועדה הצבאית, הועלה אחמד סווידאני לדרגת קולונל (لواء) והחליף את הקצין הנאצריסט המודח ראשיד אל־קוטייני בתפקיד ראש המודיעין הצבאי.
הסבר: מיפוי מפת הקשרים שטווה המרגל הישראלי אלי כהן במהלך שהותו בדמשק. כהן הכיר ונפגש בנסיבות חברתיות עם אמין אל חאפז (1), זמן לא רב לאחר מינויו לתפקיד שר הפנים בממשלת ההפיכה הראשונה. כהן נודע כתורם למפלגת הבעת' והתקרב לאמין אל חאפז, שכוכבו דרך לאחר שדיכא את המרד הנאצריסטי שבוצע יולי 1963 זמן לא רב לאחר עליית הבעת' לשלטון. אמין אל חאפז מונה ע"י הוועדה הצבאית שהאיש החזק בה היה צלאח ג'דיד (2). מי שסייע לו לחדור לדמשק מבלי שייבדק במעבר הגבול היה מאג'ד שיח' אל ארד (3), מהגר סורי דובר גרמנית שעבד בעבר כסוכן של המודיעין האמריקאי. אל ארד נעזר בחברו אבו ח'לדון (9) איש המודיעין הסורי, שהגיע למעבר הגבול וליווה את השניים בדרכם ממעבר הגבול בשטורה לבירה הסורית בינואר 1962. כהן הכיר היטב את פרחאן אל אתאסי (4) אזרח אמריקאי ממוצא סורי שהופעל ע"י וולטר סמית סנודן (לא ממוספר), ראש שלוחת ה-CIA בדמשק. אתאסי ורס"ן מועין אל חכימי (4) ניסו לרכוש חימוש ומידע מקצין בחיל הים הסורי ונתפסו במה שנודע כטבעת הריגול האמריקאית. סנודן ומזכירתו מרתה שרדר גורשו מדמשק בפברואר 1965
למתבונן מהצד, לא ניתן היה להבין שסווידאני הוא איש של צלאח ג׳דיד. בוודאי לא כאשר מונה רשמית על ידי הנשיא והרמטכ"ל בפועל אמין אל־חאפז, שבאותה עת נשא בשלושה תפקידים ובהם גם שר ההגנה והרמטכ"ל בפועל של צבא סוריה. יש לזכור זאת מכיוון שבזמן הניסיונות שנעשו למען הצלתו של אלי כהן מהגרדום, חשוב היה להבין את ״משולש הכוחות״ האמתי ששרר בין צלאח ג׳דיד, אחמד סווידאני ואמין אל־חאפז. למתבונן מבחוץ נראה היה שהקולונל סווידאני כפוף למרותו של הנשיא אמין אל־חאפז, בשל היותו שר ההגנה ועל אחת כמה וכמה בשל היותו רמטכ״ל צבא סוריה, אך בפועל - סווידאני היה בשר מבשרה של ״קבוצת הקצינים״, ידע היטב את הכללים, הבין היטב שעליו למלא אחר הוראותיה ועשה זאת בלי היסוס. הוא וקצינים סורים אחרים ידעו היטב שעומראן, ג'דיד ואסד הם האנשים החזקים בקבוצת הקצינים וסרו למרותו של הפעיל בהם - צלאח ג׳דיד, שמשך בחוטים ונחבא אל הכלים בתפקידו האפור - סגן מזכ"ל מפלגת הבעת' והאחראי על מינהל סגל הקצינים בצבא סוריה. מעמדות אלה שלט היטב הן במפלגת הבעת' והן בפוליטיקה הפנימית בצבא סוריה באמצעות שיבוצי הקצינים בצבא סוריה. בצורה זו סילק מהצבא 400 קצינים 'נאצריסטים', תשעים מהם בכירים, שהיוו את בסיס הכוח של שותפיו הנאצריסטים להפיכה. באופן זהה סילק ג'דיד שמונים קצינים שתמכו וזוהו עם שותפם הבכיר להפיכה, הרמטכ"ל המכהן, זיאד אל־חרירי והשמיט את בסיס כוחו שעה שהאחרון שהה באלג'יריה. בדרך זו בדיוק הדיח ג'דיד את מוחמד עומראן, בן בריתו העלאווי, עמו היו לו חילוקי דעות פוליטיים באשר לאידאולוגיה שעל המפלגה הבעת'ית לנקוט.
אחד הנרטיבים העיקריים שמנהיגי מפלגת הבעת׳ וקבוצת הקצינים ששלטה בסוריה ניסו להטמיע בלב העם הסורי, הוא הסיפור ש״הפיכת שמונה באדר״ הייתה נקייה ממעורבות חיצונית כלשהי. משמע, 'קציני הצבא' ביצעו את ההפיכה מתוך אידאולוגיה בעת'ית ולמען העם. הנהגת הבעת' הואשמה מיום הקמתה בשחיתות ובאופורטוניזם ולכן חשוב היה להם להראות שההפיכה בוצעה ממניעים טהורים ולא ממניעים אישיים ומגורמים חיצוניים שתמכו בהם, בין ישירות ובין בעקיפין. מהעובדות עולה תמונה שונה לגמרי מהמיתוס אותו ביקשה מפלגת הבעת׳ ונאמניה להקרין לציבור הסורי.
הנהגת דמשק בכלל, והנהגת הבעת' וקציני הצבא הסורי בפרט היו נגועים בפוליטיקה עד צווארם. האידאולוגיה של 'אומה ערבית אחת בעלת שליחות' שביקשו לבסס מייסדי הבעת' - מישל עפלק, זכי ארסוזי וצלאח ביטאר, הייתה מהם והלאה. קציני הצבא השתמשו בה רק כדי לפלס דרכם לשלטון. הפוליטיקה בסוריה הושפעה קשות ולכל אורך הדרך ממעורבות פעילה ומסיבית של גורמים חיצוניים, מערביים, סובייטיים, מצריים ועירקיים בתוך הפוליטיקה הסורית הפנימית שתמכו בהפיכת הקצינים בשמונה באדר. כל אחד מגורמים חיצוניים אלה פעל מתוך אינטרס שונה לחלוטין למען ביצוע ההפיכה. רובם פעלו למען שיפור מעמדם וכוחם הפוליטי. מובן מאליו שלא ניתן היה לצפות שגורם חיצוני יפעל מתוך דאגה ״למען העם הסורי״, אך קשה היה למצוא גורם פנימי סורי אחד שפעל מתוך אידאולוגיה ושרצון העם עמד לנגד עיניו. חאפז אל־אסד מסביר זאת היטב בספרו של פטריק סיל ולמעשה מודה בכך בפה מלא.
אכרם אל־חוראני (أكرم الحوراني) שהיה סגנו של נאצר בעת האיחוד עם מצרים, (קע"ם) טוען בזיכרונותיו כי בדצמבר 1962 נפגש אלי כהן עם הקולונל זיאד אל־חרירי, לארוחת ערב ברמת הגולן. בשל העובדה שמפגש זה התרחש ארבעה חודשים בלבד לפני הדחת ממשלתו של הנשיא נאזים אל־קודסי במהלך ההפיכה הצבאית של 8 במרס 1963 ('מהפכת 8 באדר'), היו כאלה שניסו לייחס לפגישה זו חשיבות ומשמעות פוליטית. משמע, הייתה לישראל בכלל ולאלי כהן בפרט יד בשכנועו של חרירי להסכים ולתת יד להפיכה. אם מסתכלים על התמונה הכוללת, ניתן להבין שחרירי הופעל על ידי גורמים בעלי כוח גדול יותר מאשר היה לאלי כהן.
זיאד אל־חרירי בחר להשתתף בהפיכת אדר מתוך אינטרס אישי ברור. ראש הממשלה הסורי דאז תכנן לשלוח אותו לעירק כנספח צבאי, ולתפקיד כזה של נספחות בארץ אחרת יש משמעות אחת: הדחה והגליה. 'שליחות' מעין זו נועדה כדי להרחיקו ממוקדי הכוח ומהתפקיד בו חשק - רמטכ״ל הצבא הסורי.22 גם אם אכן סעד חרירי בחברתו של אלי כהן, לא סביר ששיתף אדם זר בסוד רעיון ההפיכה - דבר שעשוי היה להוות סכנה לחייו. אל־חרירי היה קצין זהיר ועל כך יעידו דבריו של חאפז אל־אסד שסיפר כי כל הניסיונות של אסד, ג'דיד ועומראן לשכנע את חרירי להשתתף בהפיכה - עלו בתוהו. גם בקשתם של הקושרים כי לפחות יסכים לכך בשתיקה, נתקלה בסירובו. זיאד אל־חרירי היה זהיר וחשדן מאוד ועל כן לא סביר ששיתף במידע, או התייעץ עם הפטריוט הסורי כאמל אמין ת׳אבת, בעת ארוחה ליד השולחן.
9 אל־אוסבוע אל־ערבי, גיליון 299, זוהיר אל־מארדאני, 1.3.1963.
10 מלחמת הצללים, יוסף ארגמן, עמ' 64.
11 אל־אוסבוע אל־ערבי, גיליון 299, זוהיר אל־מארדאני 1.3.1963.
12 שם.
13 אמין אל-חאפז, הנשיא לשעבר, רשת אל-ג׳זירה 18.6.2001 (בריאיון לאחמד מנסור).
http://tinyurl.com/Hafez-eljezira2 http://tinyurl.com/Hafez-eljezira1
14 פטריק סיל, אסד, עמ׳ 86–89. ראה נספח 1 - כיצד בוצעה הפיכת השמונה באדר.
15 פסח מלובני, מצפון תיפתח הרעה, עמ' 147.
16 כיסווה - מקום מושבה של חטיבת השריון 70 במבואות הדרומיים של דמשק.
17 פטריק סיל, אסד, עמ׳ 90–91.
18 שם, עמ׳ 89–90.
19 אמין אל-חאפז שהה במצרים בעת פירוק קע"ם. הוא נעצר ביחד עם עומראן, ג'דיד אסד ואחרים) על ידי נאצר למשך 44 יום וחזר לסוריה רק ב-20 בנובמבר 1961. אל-חאפז מונה לנספח צבאי על ידי ממשלת נאזים אל-קודסי, שהוקמה רק ב-14 בדצמבר 1961.
20 אמין אל-חאפז בריאיון לאל-ג׳זירה. פטריק סיל, אסד, עמ׳ 90. כהן, משפט עדות, ישיבה שנייה, עמ׳ 16–20.
21 פטריק סיל, אסד, עמ׳ 89.
22 פטריק סיל, אסד, עמ׳ 84–85.
