הקדמה


"כשלעצמי, איני מטייל על מנת להגיע למקום כלשהו, אלא בכדי ללכת. אני מטייל למען הטיול עצמו ועל מנת לכתוב אודותיו לאחר מכן"


ר. ל. סטיבנסון


רוברט לואיס סטיבנסון היה מחלוצי ההליכה המודרנית קרי - הליכה לשם הליכה. את ראשית כתיבתו עשה בתאור מסעותיו ולאחר מכן הפכו תאורי מסעותיו לחלק ניכר מהקורפוס הספרותי שלו. מסע קצר,אך חלוצי במהותו, ערך הסופר הסקוטי הצעיר סטיבנסון בשנת 1879. סטיבנסון בחר לטייל בדרום מערב צרפת ברמה פראית, המאסיף סנטראל. סטיבנסון יצא למסעו בכדי "לנקות את הראש" מאהבה נכזבת לאישה נשואה, [אותה נשא לאשה ברבות הימים וגם עימה ערך מסעות חוצי יבשות] והותיר אחריו אבן דרך להולכים בטבע.


ההליכה והתיעוד שלה היו שלב נוסף בתודעה המתפשטת בעידן התעשייתי החדש בכך שהחיים המודרניים בכרך הם מלכודת אורבנית לגוף ולנפש, מלכודת שיש להיחלץ ממנה מידי פעם, אם בחופשות כפריות, אם בהליכה בטבע. השיבה לטבע, לקרקע, לאדמה, על אף הקשיים הכרוכים בה, שווה את המאמץ. דא עקא, ההליכה שלו הייתה הליכה של יחיד, ולא ההליכה הקבוצתית, בחברותא, המאפיינת רבים מההולכים.


יומנו של סטיבנסון 'מסע עם אתון בסוון' הוא ה"תנ"ך" למטייל הבודד הרוצה לטייל בעצמו ולשרוד בטבע. סטיבנסון הצעיר הצטייד בשק שינה מאולתר וכבד שעיצב בעצמו ובציוד מחנאות בסיסי. הוא העמיס הכול על אתון שרכש בתחילת המסלול. הוא רכש גם אספקה בסיסית, לחם, בשר משומר ויין מקומי ויצא לדרכו. הוא צעד לבדו במסלול הפראי החוצה גבעות וטרשים בין כפרים קטנים במשך שניים עשר ימים, הכפרים שחלף דרכם היו קטנים ושכוחי אל, נותרו בהם שרידי המאבק מתחילת המאה השמונה עשרה של המיעוט הפרוטסטנטי (ההוגנוטים) שנרדף באכזריות בידי בני עמם הצרפתים הקתולים. הפרוטסטנטים גילו אומץ לב ואף הפעילו כוח התנגדות ותנועת מרד פרטיזנית [הקמיזארים] במאבקם בשעבוד הקתולי בתמיכת הכתר הצרפתי שלווה בהוצאות להורג ובעינויים קשים לאלו שהתנגדו להמרת דתם בכפייה.


"מסע עם אתון בסוון" הוא ספר לכל אוהבי ההליכה בטבע. זהו יומן שנכתב תוך כדי המסע ומתעד בהומור את המאבק באתון הסוררת ובתושבי המקום קשי היום את מפגשיו עם איכרים ורועים בשדות ובאכסניות דלות אך לפרקים מאירות פנים.


המסלול שעשה, שאורכו כמאתיים קילומטרים, הוכרז כנכס מורשת על ידי אונסקו, והיום הוא נכלל בפארק לאומי סוון (Cevennes), הפארק הגדול ביותר בצרפת. תנועת ההליכה העולמית הכירה בשביל סטיבנסון כאחד מעשרת מסלולי המומלצים בעולם, וטיילים רבים, ילקוט על שכמם, חוצים את המסלול במשך כשבועיים ימים ולנים באכסניות צנועות לאורך המסלול. זהו אחד המסלולים האחרונים באירופה שבו אין ההלך מתמודד עם חציית אספלט גדוש משאיות, עם פסי רכבת או עם יישובים עירוניים גדולים.


מה-22 בספטמבר ועד 4 באוקטובר 1879 צעד סטיבנסון באזור הפראי. הדרך בה חלף שומרה וסומנה ונקראת היום GR-70.


סידני קולבין יקירי,


המסע אשר ספרון זה מתאר הסב לי קורת רוח והתנהל למישרין. תחילתו הייתה אומנם מחוספסת, אך בסופו הייתי בר מזל. אלא שכולנו עוברי אורח במה שג'ון בוניון כינה השממה של העולם הזה- כולם ובכללם המטיילים עם חמור, והמיטב שאנו מוצאים במסעותינו הוא חבר ישר דרך. בר מזל הוא הנוסע המוצא הרבה חברים. אנו אכן מטיילים על מנת למצוא אותם. הם המטרה והתגמול של החיים. הם נותנים ערך לחיינו, וכשאנו בבדידותנו, אנו קרובים לכיליון. כל ספר הוא במובן האינטימי, מכתב המיועד לחבריו של זה הכותב אותו. רק הם יורדים למשמעות הכתוב, הם רואים בכך מסר אישי, ביטחון באהבתו, וביטוי להוקרה המונחים עבורם בכול פינה. הציבור הוא רק אדון מיטיב ונדיב הנושא בעלות המשלוח. למרות שהכתוב מיועד לציבור הרחב, הנוהג הוא להקדיש אותו רק לאחד. במה יתגאה האדם אם לא בחבריו ? על כן סידני קולבין יקירי, בכבוד ובאהבה אני מקדיש אותו לך.


רוברט לואיס סטיבנסון


וַאלֵיי


"רבות הן הפלאות אך אין פלאי מן האדם. ....... הוא חורש את האדמה הזקנה שאינה מתייגעת"1


"מי שילח פרא חפשי ומוסרות ערוד מי פיתח ?"2


איוב


האתון, המשא ואוכף המטען


במקום קטן בשם לה־מונסטייה בעמק על רמה הררית נעימה כחמישה עשר מייל מלֵה־פּוְּי, שהיתי כחודש. היו אלה ימים יפים. מונסטיה ידועה בתעשיית התחרה שלה, בשיכרות תושביה, ובלשונם הגסה. רבים מהם אוחזים בדעות פוליטיות החורגות מהזרם המרכזי. יש תומכים נלהבים לכל אחת מארבעת המפלגות הצרפתיות — לגיטימיסטים, אורלינאים, אימפריאליסטים ורפובליקנים3


בעיירה ההררית הקטנה הזו; כולם שונאים, מתעבים, בזים ומקניטים זה את זה. למעט למטרות עסקיות, או להפרחת שקרים בכדי לפתוח בקטטה של בית מרזח, הם ויתרו מזמן על השפה כמכשיר מעודן לתקשורת ביניהם.


זוהי פשוט 'פולין הררית'. במרכזה של בבל זו מצאתי את עצמי בנקודת מפגש. כל אחד מתושביה היה נלהב לגלות נדיבות, טוב לב ולסייע לזר. זה לא נבע רק ממנהגי האירוח הטבעיים של אנשי ההרים, ואפילו לא מהפליאה מכך שאני אדם הנמצא מרצונו החופשי בלה מונסטייה, כאשר באותה מידה יכול הייתי להיות בכל מקום אחר בעולם הגדול הזה; זה נבע לא מעט מהידיעה על דבר הטיול המתוכנן על ידי, דרומה ללב הסוון.


מטייל מסוגי, היה דבר שעד כה לא נודע כלל בחבל ארץ הררי זה. הם הסתכלו עלי בזלזול, כמו על אדם שהתכונן למסע לעבר הירח, אך יחד עם זאת היה בעניין שגילו מידה של כבוד, כזו הניתנת לאחד המתכנן מסע אל הקוטב. כולם היו מוכנים לקחת חלק בהכנות; קהל של אוהדים תמך בי בכל רגע קריטי של המשא ומתן ברכישת הצידה לדרך. ואף עסקה לא נסגרה ללא שזכתה לתמיכתם בהשקת כוסות או בארוחת ערב, או בוקר.


היה זה כבר בשלהי ספטמבר כשהייתי מוכן לצאת לדרכי ובאזורים הגבוהים בהם אמור הייתי לחלוף אי אפשר היה לצפות לקיץ אינדיאני. הייתי נחוש, אם לא ללון בטבע, לפחות שיהיה ברשותי הציוד הנחוץ לכך. אין דבר יותר הגורם למטייל קל דעת למתח יותר מאשר הדחיפות למצוא מחסה כשהיום יורד, והכנסת האורחים של פונדקי הכפרים אינה מובטחת למטייל המשתרך בדרכים.


אוהל, מעל הכל, הוא מטרד למטייל הבודד, להקים אותו ושוב להקים אותו. אפילו בעת ההליכה הוא מהווה עוד אביזר מטריד כשהוא תלוי על גבך. שק שינה מאידך, תמיד מוכן ומזומן, כל שעליך לעשות הוא להחליק לתוכו. הוא משרת מטרה כפולה־מיטה בלילה, מעיל גשם ביום, והוא אינו מצהיר על כוונתך ללון בחוץ לכל עובר אורח סקרן. זו נקודה משמעותית. אם המקום בו בחרת לחנות אינו סודי, זה הופך ממקום מנוחה למטרד; אתה הופך לדמות ציבורית; הכפרי המקומי משוכנע שעליו לבקר אותך לאחר ארוחת ערב מוקדמת; ואתם חייבים לישון בעין אחת פקוחה, ולהיות ערים לפני עלות היום.


אני החלטתי להצטייד בשק שינה; ולאחר ביקורים חוזרים ונשנים בלה פוי, נרקמה העסקה לתכנון ויצור שק שינה איכותי לשביעות רצוני ורצון יועצי לעניני שק השינה הובילו אותי אחר כבוד אל אל ביתו של היצרן.


שק שינה שמידותיו שישה רגל מרובע, לא כולל שני דשים משולשים מצדיו שישמשו ככריות בלילה וככיסוי עליון ותחתון כשהשק מגולגל בשעות היום, היה יציר רוחי. אני קראתי לו 'השק' משום נימוס, אך למעשה הוא מעולם לא היה שק שינה אלא סוג של גליל ארוך כנקניק, מאברזין ירוק, המשמש ככיסוי לכרכרות, חסין למים, מרופד בפרוות כבשים כחולה בפנים. הוא נישא בנוחות כמזוודה, חם ויבש כמיטה. היה זה חדר אירוח מפואר לאדם אחד; ובמאמץ קל הוא עשוי היה לשמש שניים. יכולתי לקבור בו את עצמי עד הצוואר. לראשי התאמתי כובע פרווה עם שוליים מתקפלים שהפשלתי מעל אוזני ורצועה שנכרכה מתחת לאפי כמו מכשיר הנשמה. ולמקרה של גשם כבד, הצעתי להכין לעצמי אוהל קטן, מהמעיל חסין המים שלי, שלוש אבנים וענף מכופף.


שוכנעתי במהירות כי אין סיכוי לכך שאצליח להטעין את כל הכבודה הזו על כתפי לכן כל שנותר לי הוא לבחור בין בהמות המשא את זו המתאימה לשאת בנטל. האמת היא כי בין הבהמות, הסוס הוא הבהמה הנאה ביותר כגברת ביישנית, עדינה, והליכתה מתונה. בריאות הסוס אינה מובטחת, הוא נינוח והוא יקר מדי מכדי להשאירו ללא השגחה,כך שאתה כבול אליו כמו לעמיתך העבד בספינת משוטים; בדרך חתחתים מאבד הסוס את עשתונותיו בקיצור, הוא אינו בעל ברית מהימן ונוכחותו רק תעצים פי שלושים את תלאות המסע. מה שהיה נחוץ לי הוא בהמה זולה וקשוחה ובעלת מזג יציב ושליו, וכל הדרישות הללו הצביעו על חמור.


בלה מונסטייה התגורר איש זקן שלסברת חלק מהתושבים דעתו כבר לא הייתה צלולה, נערי הרחוב רצו אחריו וכינו אותו בשמו שיצא ברבים; הָאָב אדם. לאב אדם הייתה עגלה, שנגררה על ידי אתון קטנה לא גדולה בהרבה מכלב, צבעה היה כצבע העכבר ומבטה חביב והייתה לה לסת תחתונה שהצביעה על נחישות.


היה בה משהו גזעי באתון כאילו הייתה זו בהמה מבית גידול אצילי והופעתה נשאה עידון של קְוֶיקֶר, היה משהו בבהמה פרחחית זו ששבה את דמיוני בו במקום. הריאיון הראשון שלנו התקיים בשוק לה מונסטייה. כדי להוכיח את מצבה הטוב, הועלו על גבה ילד אחד אחר ילד לרכוב, הם יצאו מגדרם בכדי להוכיח לי את מעלותיה של האתון עד שהחלה תחושת ביטחון לחלחל בחיקי הצעיר והניסוי הסתיים רק משלא נותרו בשרוולם של המקומיים להטוטים נוספים להדגמת יכולותיה של האתון.


מלכתחילה הייתי מוקף במשלחת של ידידים אך בכך לא היה די, כל הקונים והרוכלים בשוק הצטופפו מסביבנו והתערבו במקח ובממכר, כך שאני, האב אדם והאתון היינו במרכז המהומה במשך קרוב למחצית השעה. בסופו של דבר האתון עברה לרשותי ולשרותי תמורת שישים וחמישה פרנקים וכוס ברנדי. עבור שק השינה כבר הוצאתי שמונים פרנקים ושתי כוסות בירה, כך שמודסטין, בשם זה הטבלתי אותה מיד, הייתה על פי כול החישובים חפץ זול יותר. להודות על האמת, כך ראוי שיהיה בהיותה אך אבזר משני למזרון, או מצע נייד בעל ארבע גלגלים.


פגשתי עוד פעם אחת אחרונה באב אדם באולם הביליארד בשעת שחר קסומה כשעסוק הייתי ברכישת ברנדי למסע. הוא הצהיר בפני על קשיי הפרידה מהאתון אליה היה כה מסור, עד שלעיתים היה מאכיל אותה בלחם לבן בעודו מסתפק בלחם שחור גס, אך לדעת יודעי דבר היה בדברים הללו משום הפלגת דמיון בלבד. שמו הלך לפניו כבעלים אכזר ומתעלל באתון. כך או כך העובדה היא שהוא אכן הזיל דמעה שירדה במורד לחיו והותירה עלי את רישומה.


על פי עצתו של רצען האוכפים המקומי, איש נכלולי, יוצרה עבורי כרית עור יחד עם טבעות שתרתומנה את המטען כראוי. ואני בשום לב ארגנתי את ערכת חפצי וכלי הרחצה שלי. הצטיידתי באקדח להגנה וכן בפרטי ציוד נוספים, מנורת ספירט קטנה, מחבת, פנס, נרות זולים, סכין מתקפלת, ונאד עור גדול. עיקר המטען כלל שתי חליפות בגדי חורף חמים להחלפה, מלבד בגדי הרכיבה הכפריים מאריג כותנה דמוי קטיפה. מעיל מורי דרך, אפודה סרוגה -כמה ספרים, ומרבד ארוג ששימש גם כתרמיל לנסיעות, אשר ישמש כביצור נוסף בלילות קרים.


מלאי המזון למשך המסע הכיל עוגות שוקולד וקופסאות פח של נקניק בולוניה. למעט מה שסחבתי בעצמי, החדרתי בקלות לתרמיל עור הכבשים שלקחתי איתי ללא מחשבה יתרה אלא מטעמי נוחות. ולמזלי הטוב גם שק השינה נדחס פנימה לתוך התרמיל הזה. לצרכי המידיים יותר לקחתי בשר רגל כבש קר, בקבוק יין בוז'ולה, ובקבוק ריק לחלב, מקציף ביצים וכמות לא מבוטלת של לחם שחור ולבן, כמו שסיפר האב אדם, לעצמי לבן ולחמור שחור, אלא שעל פי המתוכנן אצלי תכנית התזונה שלי והאתון תהיה במהופך.


בני לה מונסטייה מכל הגוונים הפוליטיים וזרמי המחשבה, הסכימו בעניין אחד: כי יש צורך להזהיר אותי מפגעי הדרך, מהסכנות הרבות האורבות לי ומפני מוות פתאומי שיבואו עלי בהפתעה : קור, זאבים, שודדים ומעל לכל, חוכמולוגים ליליים. מכל אלה הזהירו אותי תושבי המקום מידי יום, בשכנוע רב וללא הרף אלא שעם כול נבואות הזעם הללו על אשר צפוי לי לא חזו את הצרה האמיתית.


כנוצרי, סבלי בא לי מהמטען שנשאתי. לפני שאפרט את צרותי, הרשו לי בשתי מילים לתאר את הלקח מניסיוני. אם שק השינה קשור היטב בקצותיו ותלוי במלוא אורכו —לא מקופל לשניים, מעל אוכף המטען חַיֵיךָּ כי המטייל יהיה בטוב. אלא שהאוכף בהחלט לא התאים למטען, כזה הוא חוסר השלמות של חיינו החולפים.


אבנים לא מאוזנות משני צדי הדרך הלא כבושה הביאו עם כל צעד של האתון לנטייה ולערעור האיזון של המטען שעל האוכף, והוא בוודאות יטה על צדו והמטען יגלוש ויפול על האיש ההולך לצד האתון.היה צורך ללמוד במהרה את אומנות תיקון והשבת שיווי המשקל תוך דריכה על סלעים שיאזנו את האתון ויותירו את המטען על גבה.


ביום עזיבתי הייתי ער כבר קצת אחרי השעה חמש. בשש התחלנו להעמיס את החמור; ועשר דקות אחרי, נגוזה תקוותי והייתה כאבק פורח. הרפידה או כרית העור שהכין עבורי הרצען לא התייצבה על גבה של מודסטין ולו לחצי רגע. החזרתי אותה לרצען האוכפים, תוך שהחלפתי עמו דברים קשים שנענו גם הם בקול רועם עד שהרחוב מחוץ לחנותו המה ברכלנים שהתקבצו נדחסים בסמטה, מקשיבים בקשב רב למתרחש, דרוכים לקלוט את חילופי הדברים. הרפידה החליפה ידיים ביני לרצען בְחִיוּת רבה; אולי נכון יותר לתאר את חילופי הידיים אותן עברה הרפידה ולומר ישירות כי הטחנו אותה זה בראשו של זה; ובכל מקרה רתחנו מזעם, התרנו לשוננו לחלוטין והחלפנו מילים לא ידידותיות.


היה לי אוכף משא רגיל לחמור — a la barde, כמו שהמקומיים מכנים אותו - מותאם על גבה של מודסטין; ופעם נוספת העמסתי את חפצי. השק הכפול, מעיל מדריכי הדרך שלי (היה יום חם וצעדתי לבוש בחזייתי בלבד, לחם שחור ארוך וגדול, סל פתוח שהכיל את הלחם הלבן, את שוק הכבש והבקבוקים כולם מלופפים יחדיו במערכת קשרים מאוד מורכבת. הבטתי על התוצאה בשביעות רצון עצמית. המטען שנערם כעל סיפון מטען של אנייה על כתפי מודסטין התנשא במפלצתיות, ללא שיהיה דבר שיאזן אותו מתחתיה.


גם נוסע שאינו קפדן מטבעו היה צריך לראות אסון המתרחש ובא. על גבי האוכף החדש טרם הותאם לגב הבהמה והרצועות החדשות שמטרתן הייתה להקל את הידוק המטען על גב הבהמה בהליכתה אך הוסב למערכת קשרים מסובכת, שהייתה שוב, פרי התערבותם של אוהדי הרבים מדי מכדי שהתוצאה שבה השקיעו את מיומנותם תצלח. נכון שהם הידקו את הרצועות מתוך כוונה טובה, לפעמים שלושה יחדיו, נועצים רגליהם בצלעותיה של מודסטין מושכים ומהדקים בשיניים חשוקות, ככל יכולתם. אבל כפי שלמדתי לאחר מכן, ביכולתו של כל אדם שקול לבצע ללא הפעלת כוח, עבודת רתימה ראויה לשמה טוב יותר מאשר חצי תריסר חתנים להוטים ונלהבים. הייתי אז רק טירון; אפילו לאחר תקרית הרפידה הבלתי מתאימה עם הרצען, שום דבר לא יכול היה לערער את ביטחוני ויצאתי משער האורווה כשור מובל לטבח.