פרק ראשון
ריוי קרבה אל שער הכניסה הראשי, זה שקישר בין הבית הפרטי לרחוב מתוך ציפייה שהיום לא יהיה סגור ונעול על בריחו כפי שהיה אתמול ושלשום.
אך משקרבה אליו הבינה שציפיותיה היו לשווא. כמו שזה נראה, דלת הכניסה אל הבית לא תיפתח בפניה גם היום.
כעת כבר התביית בתוכה החשש שבימים האחרונים החל לקנן, שאולי אין יותר סיכוי שתשוב לראות שם כלל את האיש שקיוותה לראות, את דניאל.
כשניסתה בכוח רב לדחוף את ידית השער כלפי מטה במטרה לנסות להדוף את השער פנימה, לא צלחה בכך. בשלב זה הבינה סופית שאינה טועה. השער לא נע אפילו קמעה סביב צירו.
אז, הבחינה גם בשרשרת הברזל החולייתית הגסה הנעולה בקצותיה במנעול גדול וגס. דבר שלא התרחש קודם במהלך השנה האחרונה, מאז שהכירה שם את האיש שחדר כבמגע מטה קסם אל חייה, אל תוך עולמה.
ליבה נצבט בקרבה.
כבר ביום ראשון של אותו שבוע כשהייתה שם, חששה מכך, אך לא מצאה סיבה או כל הסבר הגיוני מניח את הדעת. והיום, בנוסף, התעורר בה גם החשד שהאיש שנעל שם אחריו את הכל, רצה לברוח, לנוס במהירות כה רבה, כאילו בהימלטו יכול היה לנקות עצמו מכל שנייה שדבקה בו שם.
בתוכה חשה ריוי כאילו רק היא והמציאות שלה נותרו לבדם. זעזוע רב הרעיד לשניות ספורות את כל גופה ופגם לרגע ביציבותה, בשיווי משקלה.
הכאב החד שדקר והתחדד בה הבהיר לה שלא היה טעם להישאר שם עוד. לעמוד ולהביט על הבית המוגף והחתום עבורה.
הפחד שהתגנב לליבה, חלחל בצדק אל תוכה.
איך ייתכן?
האם היה עליה להבין שכאן הכול הסתיים?
האם זהו זה? האם זה הסוף?
האם כך נראית הפרידה?
לשבריר שנייה דימתה בנפשה כאילו היה זה רק עוד ציור נוסף שלה, שציירה על פני החול בחוף הים. כזה שהמתין לגל האחד, המיועד, החצוף והמפתיע שיבוא בבת אחת וימחק את הכול.
אבל לא.
היא התעשתה.
הציור היה המציאות שלה וכעת היא נשטפה ונמחקה. יום האתמול שהיה כאן עבורם מלא תוכן ומרובה אושר, חופשי, טבעי ופשוט כל כך או כך לפחות היא חשבה, לא יבקר כאן גם מחר. אולי בעצם לא יבקר עוד אף פעם.
ברגליים כושלות מעט ובתחושת כבדות קשה אספה עצמה משם. היא מיהרה להתרחק, לברוח. סחרחורת תקפה אותה והמועקה גם היא התמקמה היטב בתוכה.
הוא היה יקר מאוד לליבה. בעל חשיבות רבה, בעל ערך אישי בשבילה.
כיצד נעלם? ומעל הכול, מאיזו סיבה?
אבל זה כבר לא היה משנה באותו הרגע.
המצב היה נתון והמציאות טפחה על פניה.
מתבוססת בקור מצמרר שפשט בכל איבריה, החליטה ריוי שכל שעליה לעשות כעת הוא לנסות להימנע מלחשוב. להימנע מלהרהר בכך.
עליה לחשוב רק מתוך היגיון, מתוך שיקול הדעת.
אולי אז, גם לא תצטרך לעבור טלטלה כה עזה בתוכה. כזו שתיאלץ אותה לבסוף לבטל הכול, כאילו לא היה. למחוק באחת את כל התקופה הטובה שחוותה ולסגור מאוכזבת ופגועה פרק זה מחייה. פרק חדש מסעיר ומהנה שנותר עבורה בינתיים חתום בהמוני סימני שאלה.
את הדרך חזרה לביתה מאותו הבית, שהיה למעשה הסטודיו שלו לנגינה, מרחק של כעשרים דקות הליכה, עשתה ריוי בצעידה שהפכה עבורה ארוכה ומייגעת מתמיד. כשהגיעה לביתה, חשה מכווצת כולה, אפופה עדיין בתחושותיה הקשות. כשהיא נטולת כוחות נכנסה פנימה, מיהרה לעבר הספה, זורקת מעליה תוך כדי כך את תיקה ונעליה.
המחשבות השליליות והכעסים, התפרצו גם הם בה. נולדו בכל רגע מחדש כאילו היו המוני בועות סבון שהתפזרו ללא שליטה סביבה, מגבירים את תחושת העצבות והדכדוך בה.
כך או אחרת החליטה, היא חייבת הסבר. חייבת להבין מה קרה. היא התכרבלה על הספה בשמיכה הקיצית הקלילה שנותרה שם מליל אמש. כמהה הייתה למעט חום ויציבות, מתוך שעולמה הפנימי התערער ונסדק בה.
יכול להיות שטעתה בבחירתה? באמונת דרכה?
עתה, מבלי לעצור, פרצו גם הדמעות בזרם שוטף וחזק מעיניה והרטיבו אותה. היא כבר לא יכלה להשתלט עליהן וגם לא רצתה. אולי ישטפו וינקו הן ברדתן, כמו טיפות מי הגשם הזכות, את מחשבתה.
בחילה קשה תקפה אותה. היא רצה להקיא את נשמתה. אלא שגם ההתרוקנות לא ממש הקלה על ייסורי נפשה.
הם היו שם. מחכים עד הסוף להתעמת, להוציא את הכול החוצה. להוציא בעיקר את הצדק שלה, את צדקת דרכה. לא כלפי חוץ, כי אם כלפי פנים. כדי להשקיט את הסערה שהתחוללה בנפשה.
***
את ארוחת הערב הגישה ריוי לילדים כהרגלה. זו נעשתה במהירות כה רבה עד כי נראה היה ששברה כל שיא שקדם לו. היא ביקשה את סליחתם של ילדיה על כך שלא תהיה להם בת שיח נעימה בערב זה. הילדים כלל לא התרגשו מבקשתה ו'סלחו' לה על כך הרבה לפני שעזבה ופרשה לחדרה.
בחדרה, בידיים רועדות מעט כשבגדיה ספוגי זיעה, הדליקה את המחשב הנייד מתוחה ודרוכה.
ריוי בדקה את המייל שלה. אולי היום בכל זאת תהיה הודעה מדניאל עבורה.
היו שלוש הודעות, אבל אף אחת לא ממנו.
כלום.
כאילו התאדה.
לאחר שעשתה בזריזות מקלחת חמה, מנסה להרגיע מעט את עצמה, ירדה שוב אל הסלון לקבל את פני בעלה.
היא לא רצתה שיידע. גם לא יכלה לחשוף בפניו את תחושותיה. ריוי שיתפה אותו רק לעתים רחוקות, בלית ברירה מבחינתה. כך זה היה גם כשסיפרה לו מההתחלה על הצטרפותה לסטודיו של דניאל שהיה קרוב לביתה.
אבל היא מעולם לא למדה לנגן שם.
בשעות הבוקר בהם בהן נפגשה עם דניאל בסטודיו, היא מימשה לאמיתו של דבר את רצונה ותאוותה - אמנות הציור שכה אהבה.
אסף בעלה היה בחור נאה למדי. טיפוס אתלטי, בולט בשנינותו ובהיגיון מחשבתו. מסוג האנשים שסמכו בעיקר על עצמם. בשל כך נחלק עולמו החברתי לשניים. אלו שאהבו אותו וחיפשו את קרבתו ואלו שקינאו בו והתרחקו ממנו.
לעומתו, הדלת החברתית של ריוי אשתו הייתה לגמרי פתוחה. פחות דיסטנס התבקש מתוכה. אולי כיוון שפחות ביטחון עצמי גאה הוקרן ממנה, למרות יופייה וקסמה הרב.
אסף נחשב בעיניה לבעל טוב, אדם כמעט מושלם ואיש משפחה למופת. 'אס', קראה לו פעמים רבות, קלף מנצח. כמו כל זוג אחר הם ידעו עליות ומורדות. עם השנים למדו להכיר היטב זה את זו, בחשיבה, באמירה ואף על פי מבע. הם גם הקפידו לנהל אורח חיים משותף בדברים הקטנים שנראו שוליים ופחות מהותיים.
לא היו לה תלונות אליו. נהפוך הוא, הייתה זו היא שהפרה הפעם, בפעם הראשונה בחייהם, את הכללים. שהרי לכאורה לא חסרה דבר בחייה האישיים ולבטח לא בחייה המשפחתיים. וכצעד ראשון פרשה לגמלאות מעבודתה לאחר עשרים שנה.
על אף שאסף והיא הינם סיפור אהבה, משהו בער בה להיות 'אדונית' של עצמה, לחיות ב'ספייס' שלה.
ומתוך גישה זו שצמחה בה התוותה הקשר עם דניאל בחייה.
***
דלת הכניסה הראשית של בית משפחת גדות נפתחה ואסף בעלה של ריוי הופיע בפתח עייף ומותש, ברך את הילדים ונישק את ריוי. בתוך כך גם הכריז על יום שהיה עמוס וקשה במיוחד.
ריוי הגישה לו כדרכה את ארוחת הערב ולאחריה הם שתו קפה בסלון. בטלוויזיה שידרו את מהדורת החדשות, שאפילו היא לא הצליחה להוציא מראשה של ריוי את מחשבותיה המטרידות.
"ריוי," קרא אליה תוך שהוא מביט אל מסך הטלוויזיה. מנסה למרות עייפותו הרבה לקלוט עוד איזו כותרת מחדשות היום.
"יש לך תוכניות כלשהן למחר, רביעי בערב? קיבלנו הזמנה חגיגית למסיבת יום ההולדת של אורנה המזכירה. את כבר מכירה את המסורת הרגילה שלה כפי שנערכת כל שנה, זו שאינה מוכנה לוותר עליה."
ריוי לא ענתה.
"ריוי?" קרא אליה אסף שוב והסיט מבטו לעברה ממתין לתגובתה.
ריוי גם הפעם לא הגיבה. עיניה היו אומנם נעוצות במכשיר הטלוויזיה, אך ברור היה שמחשבותיה היו במקום אחר.
"ריוי, הי... את שם... מישהו בבית?" קרא אליה מתבדח ומחויך, משתדל שלא להביכה.
ריוי ניעורה לפתע בתחושת בהלה קלה.
"כן, כן, אויש, סליחה, אני ממש מצטערת כנראה חלמתי. מה שאלת?" נחפזה לענות, כילדה שנתפסה בקלקלתה.
"בזה שחלמת אני בטוח, ראיתי זאת. אבל מדוע, קרה משהו?"
"לא, לא, כלום. באמת הכול בסדר. זו סתם העייפות שהשתלטה עליי. תיכף אעלה לישון ולנוח." ריוי קיוותה שלא הסגירה מעט מעצמה, שכן ידעה ששיקרה.
"אבל רגע אסף, מה שאלת? מה בדיוק רצית לדעת?"
אסף חזר שנית על שאלתו.
"אורנה, איך לא!" נזכרה באורנה ובשיגעונה.
אורנה, הייתה הבולדוזר במשרדו של אסף, הרוח החיה והמזכירה האולטימטיבית מבחינתם, הלויאלית והמסורה. זו שדאגה לכול ושלטה שם ביד רמה. החל בענייני אדמיניסטרציה וסדר וכלה בתפקידיה הרשמיים כמזכירה במשרד עורכי דין. במיוחד הצטיינה בתפקיד השומרת האישית של אסף, זו שמגינה מסננת ובוררת.
מעבר לכך, אורנה הייתה גם חברתה הטובה של ריוי ואשת סודה לאחר שזו בחרה בה לתפקיד בקפידה רבה לפני כעשור. ואורנה, היא מעולם לא שכחה לה זאת.
"מחר? יום רביעי? אין לנו משהו מיוחד. זה בסדר, לגמרי פנוי מבחינתי," ענתה ריוי ופיללה בכל ליבה שהכול באמת יהיה בסדר, שתהיה פנויה לא רק בגופה כי אם גם בנפשה, נטולת טרדות ומועקות בתוכה.
מחר בערב קיוותה, תתבהר לה התמונה. לצורך כך ידעה שיהיה עליה לגשת לשם לפחות עוד פעם אחת למחרת בבוקר, בפעם האחרונה. לראות שוב את הבית העזוב ולגבש סופית דעה והחלטה. 'אלך מחר על הבוקר,' חשבה בתוכה. אף שהיה זה יום רביעי ובימים זוגיים, סיכמה עם דניאל שלא ייפגשו.
"סגרנו אם כן את מחר בערב," סיכם אסף. "כעת, כדאי מאוד שנלך שנינו לישון. מחר מחכה לנו יום ארוך." ובתוך כך קם ממקומו, כיבה את מכשיר הטלוויזיה והמשיך תוך פיהוק קולני ורחב היישר אל חדר השינה. הוא נרדם כמעט מיד עם היכנסו למיטה, לאחר שנשק לריוי כמנהגו בכל לילה.
ריוי שכבה במיטתה מהרהרת על יום המחר ומתכננת לעצמה שמחר בבוקר היא תלך שוב לסטודיו של דניאל, מיד לאחר שייצאו הילדים לדרכם. היא לא יכלה להניח לדברים להסתיים סתם כך ולא רצתה לוותר על החברות היפה ומערכת היחסים שנרקמה והתפתחה ביניהם. הם דיברו על הכול, ללא עכבות כלשהן, ללא כל רתיעה וללא פחד או בושה. כך שהדבר האחרון שעליו חשבה היה סוג כזה של פרידה, בצורה כה פתאומית ובלי הבהרה. בלי לומר שלום וגם לא להתראות ובלי סיבה ראויה. בכל מקרה, באיזשהו מקום קיוותה בתוכה שעדיין קיים איזה סיכוי קטן לכך שישוב. שיהיה בסביבה. שהכול אולי ישוב לקדמותו ובתוך כך גם תתבהר התמונה.
רק ביום חמישי האחרון בבוקר הם נפגשו כהרגלם. הכול היה כל כך טוב איתם וביניהם, ללא שום סימני אזהרה ומצוקה. הם צחקו ועלצו יחדיו, דיברו על הא ועל דא, שוחחו על מקומות יפים וקורצים בעולם שעוד לא 'כבשו' בנסיעתם. בהפסקת הקפה, אכלו את אותה עוגת גבינה אפויה עם אוכמניות, זו שכה אהבו והיו רגילים לה, שהייתה ריוי מביאה אותה טרייה מהקונדיטוריה שליד ביתה.
הם נפרדו כהרגלם בשעת הצהריים וברכו זה את זו ב'שבת שלום ונתראה שוב ביום ראשון', כך ששום דבר מוזר לא נראה לעין.
אבל ביום ראשון בבוקר הם כבר לא התראו שוב.
לפי חישוביה עברו כעשרה חודשים מאז נכנס למקום ואפילו לא נסתיימה עבורו שנת השכירות שלו. למיטב ידיעתה, דניאל שכר את הבית עם אופציית הארכה לחמש השנים הבאות. ללא ספק זה לא היה קשור לשכירות או לבעיות פיננסיות שכן שילם לשנה מראש. מלבד זאת, לבטח היה מספר לה, מעדכן אותה כדי שתיקח משם את ציודה.
ריוי לא העלה במחשבתה סיבה אחרת, אמיתית ומשמעותית יותר.
היא נדדה במחשבתה אל הפעמים הראשונות בהן נפגשו. פגישה ועוד פגישה שהובילה אותם להיות בקשר שמילא אותה כמעט לאורך כל השנה האחרונה.
תקופה מטורפת ומהנה.
היא שבה לשחזר הכול כסרט מול עיניה בטרם נרדמה.
***
הכול התחיל למעשה בקיץ הקודם, שאותו לא תוכל לשכוח לעולם. אותה פגישה ראשונה ביום קיץ חמים שבו נתקלו זה בזו.
זה היה קיץ של שינויים ופריחה עבור ריוי.
השינוי המשמעותי החל בפרישתה מעבודתה כיועצת חינוכית באחת מחטיבות הביניים הגדולות בעירה.
והיו גם שינויים פעוטים אחרים שביצעה ושעשו לה טוב.
כך למשל, את כוס הקפה הכמעט אוטומטית של הבוקר שהייתה שותה במטבחה, החלה לשתות לבדה בגינתם הפורחת מיד לאחר צאתם של הילדים לבית הספר. אקט זה כלל עימו גם טקס מיוחד במינו שבו הייתה ניגשת אל צמח יערת הדבש בגינתה, שואפת ממנו נשימה ארוכה אל תוכה ומזכירה, מבקשת ומאחלת לעצמה שישרה עליה מטעמו המתוק של הדבש בענייני יומה.
וכמובן השינוי הגדול, זה שהוביל אותה אל אותו מפגש עם דניאל.
זה קרה ביום בו כהרגלה בכל בוקר עשתה ריוי את ההליכה המרעננת לכיוון חוף הים, למען הגוף והנפש, כפתיחת יומה.
באחד מאותם ימים חמים של חודש יולי בו צעדה את צעדת הבוקר שלה, הבחינה פתאום בתכונה מוזרה באחד הבתים שתמיד ראתה בו בית פוטנציאלי למגורים עבורה. בית שעד כה ניבטה ממנו בכל יום תמונה עגומה ועצובה של עזובה והזנחה. ובאותו היום, השינוי שנגלה לעיניה היה מפתיע מאוד ומשך את תשומת ליבה.
השער החיצוני, שער הכניסה אל הבית, היה פתוח. כך היו גם שתי דלתותיו הפנימיות של הבית, כפי שראתה משער הכניסה. לא זו בלבד, אלא שגם חלונותיו היו פתוחים כאילו נשמו סוף סוף לרווחה. בגינה נראו שני אנשים עובדים בחריצות רבה עם מריצה ועליה את חפירה, טורייה ומגרפה. הם נלחמו שם בעקשנות רבה בעשבים השוטים ובצמחיית הבר הפראית שגדלה סביב הבית והבליטה את ההזנחה.
על שולחן קטן ליד דלת הכניסה הקטנה יותר, הצדדית של הבית, היו מונחים זה בצד זה שני גלונים גדולים של צבע ולידם כמה מברשות, סמרטוטים קרועים ובלים ובקבוקי טרפנטין. לרגע חשבה ריוי לעצמה צוחקת קלות שגם הבית, ממש כמוה, עמד בפני מהפך, שינוי עצום. כמו שעברה היא בסוף השנה האחרונה.
ריוי עצרה לרגע ממושך והביטה משתהה לנוכח הפעילות שם.
כחובבת ציור מושבעת, החלו רעיונות שונים של ציורים על קירותיו החיצוניים והפנימיים של הבית צצים ומרצדים בה. נפרשים לפניה כשדה פטריות הומה אחר הגשם.
'אחחחח...' חשבה לעצמה. 'לו רק הייתי יכולה להכתיב כאן את כל הביצועים או לפחות את הצבעים השולטים. לו רק היה זה המקום שלי או לפחות ניתן היה לי להחליט, הייתי...'
"שלום לך!" קריאה לא צפויה נשמעה בהפתעה מוחלטת מאחוריה.
היא הסתובבה בבת אחת לאחור, קוטעת את הלך מחשבתה.
"בבקשה ממך, אל תיבהלי, אני יכול להבין את סקרנותך. הבית, אף שאינו ישן, היה מוזנח מאוד ממש על גבול הנטוש והוא הולך לעבור שינוי גדול. אני יכול להבין את השתהותך אל מולו ואת יכולה להיכנס פנימה אם תרצי בכך. אולי תרצי לראותו מקרוב?" אמר הזר ובקולו נשמעה גם נימה קלה של התנצלות אולי אף התגוננות מכך שפנה אליה.
ריוי נותרה המומה ממראהו ומישירות הזמנתו וגם מכך שנדמה היה לה כי קרא ממש במדויק את מחשבותיה. למעשה, לא ידעה ממה הופתעה יותר. ממילותיו, מהזמנתו או ממראהו המיוחד שאי אפשר היה להתעלם ממנו.
מולה עמד בחור בעל חזות צעירה, אפילו ילדותית למראה. ללא ספק היה בחור יפיפה. עיניו החומות היו מלוכסנות מעט וצרות, כאילו היו כל הזמן ממוקדות, מתעניינות. עיניים שעומק ניבט מתוכן, סוג של עיניים מדברות. ריסיו השחורים הארוכים היוו מעין מסגרת מעטרת המדגישה את יופיין של עיניו באופן שהיה מושך, בולט ומיוחד. גוון שערו היה שטני והוא נשרך לאחור אסוף ברישול מה, נופל מעבר לכתפיו החסונות שרק הדגישו יתר על המידה את גבריותו. מבנה פניו היה אמנם רזה מעט לטעמה, אולם כפיצוי על כך בלטו עצמות לחייו בחן רב, מדגישות את חידוד תווי פניו המצוירות, החטובות. ניכר שמראהו הילדותי רק עידן והוסיף לו נועם, רוך ורוגע. וכמו לא די בזאת, היה לו חיוך מתוק וסוחף שחשף גומת חן רכה אחת תמימה, כובשת ומעדנת במרכז הריבוע של סנטרו. ללא ספק היה זה אחד הבחורים הנאים ביותר שראתה ריוי מעודה.
'שילוב מנצח של תמימות ופראיות נסתרת,' חשבה.
היא חשה מבוכה שמא השיגה גבול במקום לא מוגדר, פרטי וענתה: "לא, תודה, זה בסדר. אני ממש מצטערת על ההפרעה, לא התכוונתי להציץ כך. פשוט..." ריוי החלה מגמגמת אך הוא לא הניח לה לסיים.
"הפרעה? מה פתאום הפרעה? כלל וכלל לא! והצצה? אין בכך שום דבר רע. נהפוך הוא, התעניינותך ועצירתך כאן מעידות על כך שמבחינים פה בעשייה. הרגישי נוח, זה בסדר. ואם את גרה כאן בסביבה, תדעי שאני הולך להיות השכן החדש שלך בשנה הקרובה."
"לא, אני לא גרה בסביבה. זהו מסלול הליכתי היומית ובתוך כך הבחנתי בשינויים החלים במבנה זה, שבעיניי כל כך מיוחד."
"אכן מיוחד הוא. בעל יתרונות רבים מבחינתי. הקרבה לים, השטח הרב סביבו, גודלו הקומפקטי של הבית מבפנים. אני עצמי נהגתי לעבור כאן אחת לשבוע לפחות, בבואי אל החוף. ומוזר, בעבר, לא שמתי לב לכך שהיה עליו שלט המעיד שהבית מיועד להשכרה. תמיד חשבתי שהוא עומד למכירה ושקיימת בעיית יורשים, את יודעת, מחלוקות וכאלה, אחרת לבטח מזמן היו עליו קופצים רבים. רק כשחיפשתי לשכור בית לעצמי, גיליתי שכלל אינו עומד למכירה אלא מיועד להשכרה בלבד. התברר לי שזהו עוד איזה נכס זנוח של איש עסקים עשיר כקורח, כזה ששמור לילדיו..."
"אני יכולה לתאר לעצמי. לעיתים כך מתרחשים דברים בחיינו. איננו שמים לב לפרטים, עד שאנו נצרכים להם באמת. כנראה שלא היה לך בו צורך ממשי כך שעברת לידו מבלי לראותו. רק כשבאמת נזקקת לבית וחיפשת בדקדקנות, הבחנת בשלט והגעת אליו," ריוי שחררה מתוכה. "פרטים קטנים או גדולים עשויים להיות נעלמים מעינינו דווקא כשהם מצויים ממש לידנו, עד כדי כך שלא נבחין בהם," סיכמה.
"וואהו, אהבתי את הגישה. זה בהחלט יכול להסביר דברים רבים בחיים," אמר הזר, מהרהר בכך תוך שהוא משתהה לרגע בדיבורו.
ריוי ניצלה שנייה זו כדי לצאת ממבוכתה, שעדיין לא שככה למרות פתיחותו כלפיה. "בכל מקרה, שתהיה לך כאן הצלחה ובשעה טובה, להתראות," היא התכוננה לפנות לדרכה.
"רגע, שנייה, לא אמרת לי מי את! אשמח אם לפחות נאמר שלום בכל פעם שנתראה כשתעברי כאן בהליכתך היומית," קרא אליה.
"ממש לא חשוב מי אני," היישירה אליו את מבטה ולאחר כמה שניות נוספות של התבוננות בפניו הנוטפות חן הוסיפה. "אבל יודע מה? בכל זאת, מבטיחה לומר שלום בכל פעם שאעבור כאן, אם ניפגש, כלומר אם נתראה," תקנה עצמה. "להתראות."
ריוי מיהרה לדרכה מבלי להמתין לתגובה וחשה היטב כיצד עיניו עדיין נותרו נעוצות בה, סקרניות לגביה מאחורי גבה, ממשיכות ללוות אותה. היא ידעה שתעמוד בהבטחתה זו ולא חששה.
ריוי נחשבה מאז ומתמיד לבחורה נאה מאוד ומשובחת למראה. שובת לב עם עיני שקד ירוקות וגדולות. עיניים בורקות שבלטו בצבען כאבני האזמרגד מתוך מסגרת תווי פניה העדינות. שערה היה חום ושופע תלתלים בריאים ומלאים, כאלו שרק הוסיפו על החן הרב שהיה ממילא בפניה. פניה היו ציוריות. גם גופה החטוב והמעוצב לא בייש כלל במראהו, בגזרתה.
אף שהיה צעיר ממנה ויפיפה מהסוג שיכול היה להפיל ברשתו כל בחורה, ריוי לא חשבה או דמיינה כלל שניסה להתחיל איתה. הרי פנה אליה מאחור, מבלי שראה קודם את פניה וגם לא השתמש במילים יפות מהסוג הרומנטי. וגם אם בדרך כלשהי כן ראה, ידעה שתזהה מיד את כל התרגילים האפשריים. בתחום זה, איך לומר, כבר הייתה די מיומנת. יתרה מכך, ענייני ובן שיחה היה וגם לא ניסה לעכב אותה בתחבולות שונות.
'על כל פנים, אם אפגוש בו שוב אומר לו שלום,' קבעה לעצמה וחשבה שאין בברכה יומיומית זו משום ביצוע עבירה. ובכך לא יהפוך העלם הצעיר והזר לקסום, מסתורי ומושך עבורה. מלבד זאת, ידעה שאין רע בלהכיר אנשים חדשים, אחרים, מזדמנים.
ביום שלמחרת היא שבה ועברה שם שוב כהרגלה. באותו מסלול הליכה בדיוק ובאותה השעה.
משהגיעה קרוב אל הבית המושכר זכרה את חוויות האתמול ומתוך כך הציצה אל הבית מבוישת קמעה ומעט נבוכה. ריוי בדקה שוב את השינוי בו, את גינתו ואת תוכו, לראות אם יש בו עוד פעילות או תנועה. ליתר ביטחון, כדי שלא תופתע שוב, גם הציצה מעבר לכתפה ווידאה שבאמת אין איש מאחוריה, בסביבתה הקרובה.
הוא לא היה.
רק עבודת הפועלים נמשכה שם כל העת.
כך היה גם ביום שלמחרת. הוא כלל לא נצפה.
וכך, במשך כל אותו שבוע לא היה שום זכר לאותה היתקלות שנראתה לפתע מקרית ללא ספק ומתעתעת בה.
בסוף השבוע היא כבר כמעט שכחה מהמפגש ביניהם. מסכמת לעצמה שבהיזכרה בו נהגה בצורה נרגשת וילדותית מצידה.
ואז, ביום ראשון בשבוע שלאחר מכן, בעת שצעדה קרוב לביתו של הזר, התמונה השתנתה.
הוא הופיע, שוב נראה.
המשך הפרק בספר המלא
