מבוא


יעל שפירא, עמרי הרצוג ותמר ס' הס


אחרי ספריית "הבלש", שהתפשטה בארץ־ישראל במידה שלא התפשט בה עוד שום ספר עברי, כבר יש לנו גם ספריית "הריגול". [...] בגרוש אחד או עשרה מא"י קונה לו אדם עכשיו חוברת עברית בשם "מלחמת הריגול בין רוסיה הסובייטית ובין אנגליה בסין", ואחר כך יקנה לו חוברת בשם "הריגול בארצות הבלקן וגנבת כתב־סתר איטלקי", וכך הלאה והלאה — עד שיהיה לבקי בכל דרכי הריגול. ואת החוברות הללו קוראים ילדינו [...] מסורת תרבותית־אמנותית אין עוד בארץ, ואף השכלה שלמה אחת עוד אין לנו, ועל כן גם ה"בוגר" וה"בוגרת" בארץ קוראים ספרים מכל הבא בידם, בלי כל הבחנה בין טוב ובין רע. העיקר, שהדברים לא "ישעממו", שלא יהיה בהם כל כובד של רעיון, של תוכן [...] שימשכו — ולוא רק בהפתעה שבהם, בקפיצה, בגוזמא, בשקר המוכח אפילו מתוכו.


[...] מי הוא המרעיל את נפש ילדינו ב"ספרות" זו — מעורר בהם רגשות שפלים, פראיים? מי הוא הרוצה להיות מתחייב בנפשם? בכל תפוצות הגולה שרים שירים על ילדי ארץ־ישראל ונפשותיהם השלמות, הבריאות — ומי הוא המטיל את המומים בהם, מטיל מומים בקודש ובטוהר שבהם? ומדוע אין עונש ציבורי על מטילי מומים כאלה? ולא זה בלבד, אלא שהם מדפיסים מודעותיהם בעיתונים, מעיזים לגלות את פרצופם בריש גליה — על שערי החוברות ועל המודעות בשער? האין כל גבול לציניות, לבקשת רווחים קלים? והאם לא נדע סוף־סוף לעצור במסחר המתועב הזה, מסחר בנפשות ילדים תמימים?1


גוזמה, שקר מוכח, רעל, שפלות, פראות, כמעט רצח והטלת מום, ציניות ורווחים קלים; ולעומתם מסורת, תרבות, אמנות, השכלה, בריאות, שלמות, קודש וטוהר — שפת הניגודים הנסערת של הכותב האנונימי משנת 1932 מותחת גבול ברור ורווי משמעות בלבו של השדה הספרותי העברי. מידה דומה של עוצמה רגשית ניתן למצוא גם אצל כותבים אחרים, המתארים את הספרות הפופולרית העברית כ"פריצות", "זוהמה"2 או "כדורי הקאה".3 בדברים אלה ניכר פרדוקס המאפיין חלק ניכר מהשיח הביקורתי על הספרות הפופולרית ועל יחסה לקנון: דווקא המוצר הספרותי הזניח, שכריכת הנייר שלו, כמו גם תכניו הקלוקלים, מבטיחים את הסתלקותו המהירה מן העולם ומהזיכרון — דווקא הוא מצטייר בביקורת כבעל יכולת עצומה להרע, לטמא, לפגוע בתשתיותיהן העמוקות ביותר של התרבות והחברה. רטוריקה משולהבת לא פחות ניתן למצוא למשל בתגובותיהם של אנגלים במאה ה-18 לצמיחתה של סיפורת ההמונים: "מבקרו של הרומן המודרני משול להרקולס הניצב בפני ההידרה", מכריז אחד מכתבי העת בני התקופה, "אחד מראשיה נכרת, שניים או שלושה צומחים מיד במקומו".4 דוגמאות אלו ממחישות כיצד השיח על מהותה של הספרות הפופולרית נוטה לגלוש מדיון על אמת המידה האסתטית אל מבע רווי רגשות העוסק בחרדות מוסריות, לאומיות, כלכליות ומגדריות. המונחים "קנוני" ו"פופולרי" מצביעים על מאמץ תרבותי מתמשך למפות את הספרות על פי מדרג שהאסתטי, החברתי והתרבותי אכן כרוכים בו באופן הדוק. להבדיל ממיפוי ז'אנרי או תקופתי, למשל — פרקטיקות בעלות בעיות ומורכבויות משלהן — למיון הספרותי על פי מדד הקנוניות נלווית כמעט באופן בלתי נמנע משמעות שיפוטית, הנתמכת בדימויים המרחביים של מרכז ושוליים, גבוה ונמוך. המאמרים בספר זה עוסקים בחצייתה של הספרות את גבולותיו הפנימיים של המרחב הזה, כפי שאלה שורטטו במגוון הקשרים לאומיים והיסטוריים, והצטברותם מאפשרת גם דיון רב־קולי בפעולת המיפוי ובמשמעויותיה.


רמז למורכבותו של הנושא ניתן למצוא כבר במשמעויות השונות של המונחים "קנוני" ו"פופולרי". המילה "קנון", בהוראתה היוונית העתיקה, פירושה אמת מידה. ממשמעות ראשונית זו נגזרו שימושיה השונים בלועזית — חוק או אוסף חוקים, ובייחוד חוקים דתיים; כתבי הקודש במתכונתם החתומה, דהיינו, קורפוס קדוש שצורתו שלמה ובלתי משתנה; ובשימוש חופשי יותר, כל קבוצת טקסטים הכרוכים יחדיו ונתפסים כגוף שלם, בין אם מדובר בקנון השייקספירי או, בשימושה השגור של המילה בהקשר האקדמי העכשווי, באותו אוסף כתבים הנתפס כפאר היצירה של תרבות כלשהי, מגלם ערכים החשובים לה וממלא תפקיד מרכזי בפעילותה האינטלקטואלית והתרבותית. למונח "קנוני" יש, אם כן, צרור משמעויות מילוליות ואסוציאטיביות המרמזות על דבר־מה שהנו שלם, ראוי ונהנה מסמכות, מעמד ויוקרה, בעוד שהקשרו החברתי מצביע על הזיקה לעילית החברתית ולמוסדותיה. שם התואר "פופולרי" קושר את האובייקט שהוא מבקש לתאר אל העם (populus בלטינית). הקישור יכול להיות בעל משמעות כמותית, כלומר להצביע על ריבוים של היחידים המעורבים בתופעה כלשהי, ו/או בעל משמעות איכותית, כאשר "העם" מונגד בתכונותיו ובהרגליו לקבוצת עילית מצומצמת.


השיח על ספרות קנונית וספרות פופולרית, אם כך, אוצר בתוכו מגוון שלם של הבחנות אפשריות: בין מאפייניהם הצורניים והרעיוניים של טקסטים, בין קבוצות חברתיות ודפוסי הפעולה המיוחסים להן, בין אופני יצירה ומיקומים פוליטיים, בין מטענים ערכיים וסדרי יום אידיאולוגיים. שפע זה של סוגיות ואמות מידה מזין את הוויכוח הענף על הקנוניות, שעניינו איננו רק הספרות למיניה אלא גם אופנים שונים של קריאה, כתיבה ופרשנות. ויכוח זה מתנהל ללא הרף, בין קוראים לבין עצמם, מעל דפי העיתונות ובתוך מסגרות אקדמיות. לצד היבטיו התיאורטיים, הוא מוצא ביטוי מעשי בתנודות צרכניות המשפיעות על שוק ההוצאה לאור, בקביעת תוכני לימוד ומחקר ובפרסומן של מהדורות חוזרות ואנתולוגיות.5


הדחף לסווג יצירות ספרות ולדרגן זו ביחס לזו אינו המצאה בת־זמננו; הפואטיקה לאריסטו היא אולי העדות המפורסמת ביותר להיסטוריה הארוכה של השיח בנושא. בעת החדשה, כשהמעגל הספרותי הנשען על פטרונות אריסטוקרטית פינה את מקומו לשוק המונים החוצה גבולות מעמדיים, גזעיים ומגדריים, נוסף לדיון ממד חדש ואולי גם מידה של בהילות. בהקשר זה יש לתת את הדעת על ההבחנה המיטשטשת בשימוש העברי במונח "פופולרי", והיא ההבחנה בין העממי (למשל, תרבות עממית, folk culture) לבין מה שהנו חלק משוק ההמונים (למשל, תרבות המונים, mass culture).6 שני המושגים מכילים במובלע את הניגוד לקנוני, בין אם השוני נתפס כנעוץ במאפיינים טקסטואליים ובין אם בהקשר מעמדי; אלא שלמונח "תרבות המונים" נלווית גם משמעות היסטורית ספציפית הקשורה במנגנוני השעתוק וההפצה של החברה המסחרית המודרנית ובתהליכים החברתיים והתרבותיים שליוו את צמיחתם. ההבחנה בין ספרות המונים לספרות עממית מוסיפה נדבך של מורכבות לדיון ומעלה שאלות על קורותיהן ומהותן של ההיררכיה הספרותית בכלל ושל הספרות העממית בפרט בעידן המסחרי.


במחשבה האקדמית הפכה בעשורים האחרונים המחלוקת התמידית על הגדרתם של הקנוני והפופולרי לעשירה וסוערת במיוחד. מדובר במהלך מורכב ורב־פנים שלא ניתן לתארו כאן במדויק. ניתן רק לטעון, בקצרה ובהכללה, שתפיסות דיכוטומיות של הקנוני והפופולרי כנבדלים זה מזה במהותם ובשימושיהם הפכו מוקד למתקפה מחשבתית רב־כיוונית, שניזונה מהשינויים המעמיקים שעברו מדעי הרוח בכללותם מאז שנות ה-60. בהקשר הספרותי, שינויים אלה כללו את התערערות מעמדה של הפרשנות הניאו־קריטיציסטית, המקדשת את הטקסט כסמכות עליונה, ממקדת בו את מלוא תשומת הלב ומותירה את נסיבות היווצרותו מחוץ לדיון. אל מרכז הבמה עלו גישות ששאפו, כל אחת משיקוליה, לערער על גבולותיו הקיימים של המחקר ולהרחיבו כך שיכלול את השדה התרבותי שבתוכו ממוקמת היצירה הספרותית, שדה של כוחות היסטוריים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים.


הרחבה זו של נקודת המבט התרבותית הייתה בעלת משמעות מכרעת עבור ההבחנה בין הקנוני לפופולרי ועבור הפרקטיקות המחקריות הנגזרות ממנה. היא הציבה שרשרת של אתגרים לתפיסה המהותנית המעמידה ביסוד ההבחנה בין ספרות קנונית לפופולרית הבדל אסתטי גרידא. על פי תפיסה זו, יצירות מסוימות — "יצירות מופת", "ספרות גבוהה", ה"קנון" — נבדלות מאחרות באיכויותיהן המיוחדות (מורכבות, יופי, עומק, מקוריות, תובנה). ייחוד זה הוא שמעניק להן מעמד־על בקרב נכסי התרבות האנושית, והוא גם זה שמבטיח את העניין וההנאה המתמשכים שהן מספקות: הן "נצחיות", על־זמניות, ועצם הישרדותן לאורך זמן רב הוא משום עדות נוספת לעליונותן. סגוליותן האמנותית אף מבחינה בינן לבין צורות כתיבה אחרות, "בלתי ספרותיות". בנקודת מבט זו כרוכה תכופות ראייה רומנטית של מעשה היצירה כמתבצע כביכול בתוך "בועה", במנותק מהשפעות סביבתיות, ובכפוף רק לצו חזונו של האמן־הגאון; אגב, גם בהקשרים אחרים, כמו במחשבה הניאו־קלאסיציסטית שנגדה יצאו הרומנטיקנים, מושם דגש על ייחודו של האמן, אלא שזה נעוץ במאפיינים כמו השכלתו ובקיאותו בדוגמאות מופת מן העבר.


כמו כל תפיסה של קנוניות, גם זו המתוארת כאן מוגדרת, במובלע או במוצהר, כנגד מגוון של "אחרים", שהבולט בהם הוא אולי הספרות המסחרית: מנקודת מבט זו, ספרות הנכתבת כדי להימכר היטב אינה עולה בקנה אחד עם אידיאל היצירה ה"טהורה". התחשבות ברצונותיו של קהל הקוראים, ובייחוד כשמדובר בקהל גדול ומגוון, מכתיבה היצמדות לנוסחאות מצליחות ולא לקריטריונים אסתטיים "טהורים", למסורות עבר נשגבות או לקולו הפנימי של היוצר. למערכת הבחנות זו נלווית לעתים, במובלע או בפירוש, הבחנה בין קריאה "גבוהה" לקריאה "נמוכה", הנבדלות זו מזו במידת המאמץ והמיומנות שהן דורשות ובהשפעתן (המיטיבה או המזיקה) על הקוראים.7


בערעור על תפיסה זו בעשורים האחרונים ניתן לזהות שני מהלכים: גבולותיו של שדה המחקר הספרותי נמתחו ואפשרו את כניסתם של טקסטים ומסורות שבעבר לא היוו מושא לדיון אקדמי; המנגנונים המכוננים את ההבחנה בין סוגי ספרות שונים הפכו עצמם נושא לדיון ולניתוח. מדובר כמובן בתהליך משולב, שבו שני השינויים, המעשי והעקרוני, ניזונים זה מזה ומספקים זה לזה הצדקה תיאורטית ואמפירית. העניין המחקרי בקבוצות חברתיות מוכפפות, כמו נשים, מיעוטים ובני המעמדות הנמוכים, הפנה את תשומת הלב אל קולות שהקנון לא נתן להם ביטוי, וטקסטים רבים שלא נתפסו בעבר כרלוונטיים לעיסוק הביקורתי הפכו מושא למחקר ולניתוח.8 לתהליך זה תרמה גם המחשבה הניאו־היסטוריציסטית: ראייתה של תקופה היסטורית כמכלול תרבותי, שהספרות ה"גבוהה" היא רק חלק ממנו, עוררה עניין לא רק בספרות שבעבר הודרה לשוליים, אלא גם בטקסטים "בלתי ספרותיים" כלל, והעיון המעמיק בשפע הטקסטואלי שמתוכו נגזר הקנון חשף קווי דמיון והשפעה שהאירו אותו באור חדש.9 בד בבד החל עצם כינונו של קו הגבול בין הקנוני לפופולרי להיבחן בעזרת פרספקטיבות תרבותיות, כלכליות וחברתיות, בניסיון לחשוף את האינטרסים הפוליטיים של ההבחנה הזו. הדגש המחקרי הוסט משאלות פורמליות של מיון וקטלוג לתהייה ביקורתית על עצם פעילות המיון, על מניעיה ועל מערך הכוחות המפעיל אותה. השפעות מרקסיסטיות ואחרות על מחקר הספרות והתרבות הניחו תשתית להבנה רחבה יותר של האופנים שבהם קביעת קו הגבול מבטאת עמדות לאומיות, גזעיות, מגדריות ומעמדיות, ומעצבת אותן בו־זמנית.


הנחה בסיסית במחקר מסוג זה היא שכדי להבין את האפקט התרבותי של השיפוט הספרותי, שמפעיל את ההבחנה בין גבוה לנמוך, יש לחשוף את מנגנון קביעת הערך שעומד בבסיסו. תפיסתה של ספרות "גבוהה" ככזו שמשמרת ומשחזרת ערכים א־היסטוריים נשגבים של תבונה, צדק ויופי אפשרה את ניתוקם הדיפרנציאלי של ספרים מסוג זה מהמערכת הכלכלית הזוללנית, הבידורית, מספקת הצרכים המידיים שסביבם. אולם ערכים אלה אינם א־היסטוריים או "טבעיים" כפי שהם מוצגים בתיאוריות האסתטיות המגדירות אותם; הם מושפעים מקביעות איכות המקיימות יחסי גומלין מתמידים עם שינויים פוליטיים, חברתיים וכלכליים; עם שינויים בטעם ובאופנה, עם התפתחויות דמוגרפיות וטכנולוגיות; עם חיכוך בסדרי העדיפויות של תרבויות שכנות או של תרבויות דומיננטיות. ערכים אלו מופעלים על ידי פרויקטים של שימור כוח, ידע, סמכות והשפעה ומאוימים על ידי הצעות חלופיות לחלוקת הון וסמכות.


הדיון העכשווי בשאלות של "גבוה" ו"נמוך", קנוני ופופולרי, מופקע במידת מה משיפוטים אסתטיים אוניברסליים ובלתי תלויים. מחקרים פמיניסטיים, רב־תרבותיים, פוסט־קולוניאליים ואחרים מדגימים כיצד שיתוף פעולה עם דוֹגמות תרבותיות )שמעמידות במרכזן, למשל, את הגבר הלבן, ההטרוסקסואל והקפיטליסט) מאפשר לטקסטים מסוימים לזכות בערך חליפין סימבולי גבוה יותר, אך גם כיצד דוֹגמות אלה עצמן נתונות לתהליכים של שינוי, השתרשות וערעור. הדיון על הקנוניות מתרחש על כן בזירה ציבורית של מאבק תרבותי וקהילתי, ומושגיו הופכים לפלטפורמה ביקורתית המפעילה ללא הרף מנגנוני ניוד של קביעות אסתטיות, מנגנונים המונעים על ידי מוטיבציות שהן היסטוריות באופיין. מעבריהן של יצירות מתחום הפופולרי אל הקנוני ולהפך מסמנים את המשא ומתן שמתנהל בין שומרי הסף של המרכז התרבותי לבין כוחות שוליים שמבקשים לנכס לעצמם את הלוגיקה של קביעת הערך או להציע לה אלטרנטיבה. "הטעם הטוב" הופך לשדה סמנטי מורכב של רגישויות קהילתיות ולאומיות, שבו מתנהלות הזחות מתמידות: אלה נוגעות לעצם ההבחנה בין גבוה לנמוך, אך גם לכוחות התרבותיים שרשאים לבצע את ההבחנה הזו ולאינטרסים שהם משרתים.


ההבחנה בין הקנוני לפופולרי נגלית אם כן כמורכבת, בלתי יציבה ומושפעת מהשדה התרבותי והפוליטי שבתוכו היא מיוצרת. אולם יש לציין שגם נקודת מבט המשמרת את עצם ההבחנה אינה שוללת בהכרח דיון פורה במהותה של הספרות הפופולרית. דן מירון, למשל, טוען:


למרות הנטייה הפוסט־מודרנית להשפיל ככל האפשר את החיץ המפריד תרבות "גבוהה" מתרבות "פופולרית", החיץ הזה קיים בפועל והוא אף דרוש ושימושי לא רק לשם הגנה על הזהות והרמה של התרבות ה"גבוהה", אלא גם, ובאותה מידה ממש, לשם הגנה על זהותה של התרבות הפופולרית ועל יכולתה לשאוף ולהגיע למצוינות משל עצמה, מצוינות מיוחדת שאינה דומה כלל לזו של התרבות האחרת. טשטוש התחומים ומחיקת הגבולות בין שתי התרבויות מסכנים את שתיהן.10


מירון ממקד את דיונו ברומן הבלשי, ז'אנר שיעילותו נשענת, לטענתו, על שליטה מיומנת ביותר במבנה העלילה; שליטה זו, סבור מירון, מתערערת כאשר הכותב/ת מנסה לשלב בסיפור חומרים פסיכולוגיים והגותיים הלקוחים מתחום עיסוקה ה"ראוי" של הספרות הקנונית. ניתן לחלוק על האופן הדיכוטומי והשיפוטי שבו מבחין מירון בין הקנוני לפופולרי, כמו גם על התובנות התרבותיות ועל ההנחות האידיאולוגיות המזינות את דיונו; אולם בכל זאת דומה שיש כאן תזכורת חשובה לכך שהנחת נפרדותה של הספרות הפופולרית עשויה לעתים דווקא לשרת את העיון בתכונותיה הייחודיות.


אי־אפשר לכתוב על העיסוק האקדמי ביחסי הקנוני והפופולרי מבלי לתת את הדעת על תפקידו המרכזי של הממסד האקדמי בייצור הקנוניות ובשימורה. ביקורת הספרות ותוכניות הלימודים האוניברסיטאיות נתנו במשך שנים רבות גיבוי מעשי למעמדן של "יצירות מופת" כטקסטים היחידים שניתן וראוי ללמד ולחקור, אם כי הגדרתו של הקורפוס המופתי השתנתה עם הזמן; עצם הכללתה של ספרות מודרנית בלימודים הגבוהים היה משום ערעור על קידושה ארוך השנים של הקלאסיקה היוונית והרומית. פירוקם של מנגנוני הקנוניות בעשורים האחרונים לא רק הביא לשינוי מקיף בתוכני הלימוד והמחקר, אלא גם הציב בפני האקדמיה אתגר מורכב הנוגע לזהותה שלה. נשאלת גם השאלה אם "פתיחת השערים" בפני יצירות שהודרו בעבר מסדר היום האקדמי ערערה לטווח הארוך את התשתית של הקנוניות או פשוט ייצרה קנון מסוג חדש, הנהנה אף הוא כעת מעמדת כוח ועדיפות ומדיר בתורו את ה"אחר" שלו.


* * *


מקובל לציין את הולדת הספרות העברית הפופולרית ב-1891, אז ייסד המו"ל והסופר בן־אביגדור (אברהם לייב שלקוביץ, 1921-1867) את הוצאת הספרים "ספרי אגורה".11 במניפסט המייסד של "ספרי אגורה" כתב בן־אביגדור:


יש לנו ספרות ז'ורנליסטית, פובליציסטית, ביבליוגרפית, ארכיולוגית; אבל לא ספרות בעד המון העם, אשר הנעים והמועיל נפגשו בה יחדו, ספרות אשר נראה בה כמו בראי את חיי עמנו מתארים, לא במאמרים מלאים מליצות שדופות קדים ולא בפולייטונים מלאים חדודים, כי אם בתמונות חיות ובהירות, בציורים אמתים לקוחים מן החיים — ספרות כזו אין לנו עוד.


בן־אביגדור הניח יחסי גומלין חיוניים בין ספרות פופולרית לקנונית. הספרות הפופולרית נתפסה כגילוי של חיים ספרותיים "נורמליים", שבלעדיהם לא יינתן קיום לספרות "הגבוהה". הוא שיער שהספרות הפופולרית תוכל לבסס הרגלי צרכנות וקהל קוראים עברי, ולפיכך, במשך הזמן, תהווה תשתית ליצירת ספרות קנונית:


הנני אומר להוציא לאור "ספרי אגורה" בעד העם, חוברות קטנות נמכרות בזול, אשר תמצאנה להן קופצים רבים עליהן, גם מקרב הפובליקום הקמצן, הפובליקום העברי: א) במחירן הקטן, ב) בתכנן הנעים והמועיל כאחד. [...] חוברות כאלה בהיות תכנן מושך את הלב ומשעשע את הנפש, תמצאנה להן גם מהלכים בקרב העם בנקל, קנית חוברות כאלה לא תכבד גם על הקוראים העברים הקמצנים — ואחרי אשר יתרגל העם להוציא כסף למקנה ספרים, ואחרי אשר עי"ז תפרח בספרותנו ספרות יפה, יש תקוה כי בקרב הימים היה תהיה ספרותנו לאחד מצרכי חיי העם, כי יברא בקרבנו לאט לאט פובליקום עברי, קורא ספרים עברים בכסף, לא אך "ספרי־אגורה", כי אם גם ספרים גדולים מכל מקצועות הספרות, ספרים הנמכרים במחיר יקר, ורחבה ספרותנו וגדלה והגיעה אל המדרגה שעליה נצבת ספרות כל עם ועם.12


"ספרי אגורה", שהייתה מפעל של איש אחד, סופר, עורך ומו"ל, הסעירה את עולם הספרות העברית. המפעל לא האריך ימים, אך בגלל האש הביקורתית שמשך, ובשל החידוש הרב שהציעו הסיפורים, התבסס בתודעה הציבורית.13 י"ח ברנר סיכם את מהפכת בן־אביגדור כך:


בן־אביגדור היה אחד־הראשונים בחבורת המספרים הצעירים מלפני חצי־יובל שנים, שמלחמת־הלב, המלחמה בין "אהבה וחובה", של נערה תופרת אחת כשהיא לעצמה, כבר היתה להם ענין שירי לענות בו; ש"אשרם" של פלוני שואב המים ופלונית המשרתת הרעיד את לבם לספר על אודותיו בפרטי־פרטיות; [...] הסיפור העברי יצא עם בן־אביגדור אל "רחוב היהודים", התחיל לעשות ביקוריו ב"בתי־הרחוב", בכל בתיו, מבלי פסוח ודלוג.14


באמצע שנות ה-20 הופיע על במת הספרות הפופולרית הארץ ישראלית הבלש תדהר, פרי עטו של שלמה בן־ישראל. תדהר, שהיה מבוסס על דמות אמיתית, זכה להצלחה ולממשיכים רבים. בשנת 1939 ייבאו בני משפחת פרגו ארצה מהונגריה את הוצאת הספרים שלהם "הרומן הזעיר". הם גייסו את הסופר אביגדור המאירי כעורך, יועץ ומתרגם, הדפיסו בארץ, בעברית, את ספרי ההוצאה שראו אור בהונגריה ושינו את שמות המחברים משמות הונגריים לפסבדונימים אנגליים. בשנות מלחמת העולם השנייה עברו לתרגום ספרות מאנגלית. לעתים איחדו מיצירותיהם של כמה סופרים תחת שם עט אחד, כדי להקל על קוראיהם לזהות את הז'אנר שמאפיין אותן.15 גבריאל רונזבאום משער שהצלחתה הרבה של ההוצאה היא זו שהביאה בסופו של דבר לקריסתה, בשל ריבוי ההוצאות המתחרות שהלכו בדרכה. דבריו של המאירי, שהופיעו על גב החוברת הראשונה שנדפסה ואפיינו את הספרים שעתידים להופיע בהוצאה, משמרים את היחסים המתוחים בין ספרות פופולרית לקנונית: "העיקר הוא אחד שהוא שניים: סיפור מעשה דרמטי בעל עלילה מרתקת וסיפרות יפה במובנו האירופי. 'הרומן הזעיר' מראה, שכדי שהרומן יהיה מרתק, לא מן ההכרח הוא, שיהיה ספרות פיגול, שונד, ושלא כל ספרות פלילית או הרפתקנית שונד היא".16


זיקתה ההדוקה של הביקורת העברית למפעל ההתיישבות הציוני העניקה קדימות לספרות הקנונית שרתמה עצמה למפעל זה והתמודדה עם תפיסותיו האידיאולוגיות. הספרות הפופולרית, לעומת זאת, נתפסה כנחותה מבחינה אסתטית, אך גם כבלתי מעניינת מבחינה אידיאולוגית בהיותה כביכול "מחוץ" לשיח הספרותי על הציונות. לכן עסקה ביקורת הספרות העברית החדשה עד לאחרונה באופן כמעט מוחלט בקנון העברי שצמח מאז אמצע המאה ה-19. השפעתו של הפורמליזם הרוסי על אסכולת תל אביב הביאה את זהר שביט ויעקב שביט, למשל, לגלות במחקריהם עניין מסוים בספרות בלתי קנונית, דווקא על שום מאפייניה הצורניים הנוסחתיים, אולם למחקרים אלה לא היה המשך עד לשנים האחרונות.17 דווקא מנקודת מבטו של המחקר העכשווי ניכר עד כמה הספרות העברית הפופולרית והשיח סביבה משוקעים בהקשר ספרותי־לאומי ושואלים ממנו את מושגיהם ואת תחומי העניין שלהם. אין ספק שלתובנה המחקרית הרחבה, שלפיה ההבחנה בין הקנוני לפופולרי היא בבואה מורכבת של סביבתה ההיסטורית והאידיאולוגית, יש חשיבות רבה גם בהקשר הישראלי.


אלי אשד תרם את התרומה המשמעותית והעקבית ביותר עד כה לחקר הספרות הפופולרית הישראלית, בספרו מטרזן עד זבנג (2002) ובמאמרים רבים. אשד עומד על כך שאם בשנות ה-30 וה-40 הייתה הספרות הפופולרית בארץ בעיקרה ספרות מתורגמת שצורפו לה פסבדונימים עבריים, אזי בשנות ה-50 וה-60 חוברו ספרי מקור שמחבריהם אימצו שמות לועזיים. בשנות ה-60 הורחבו הז'אנרים של הספרות הפופולרית בישראל: "מערבונים, ספרי ריגול, סיפורי בלשים, מדע בדיוני, סיפורי הרפתקאות על גיבורים בעלי כוחות אדירים, סטלגים, אירוטיקה וסיפורים־בהמשכים על נשים במצוקה".18 אחד הז'אנרים שזכו להצלחה רבה בשנות ה-60 הוא ספרי הסטלג, שבמרכזם מחנות ריכוז נאציים המנוהלים על ידי נשים, ולעתים גברים, ומתרחשת בהם פעילות מינית סאדו־מזוכיסטית. אשד משער שהספרות הזו דעכה עם התפתחות הטלוויזיה ומשחקי המחשב. יש לציין שדיונו של אשד משקף הטיה מגדרית הניכרת לעתים בחקר התרבות הפופולרית: הוא אינו נותן את דעתו על האגף ה"נשי" של הספרות הפופולרית, ו"הרומן הרומנטי" אינו נכלל בסקירותיו, אף על פי שלצד ספרי הבילוש, הריגול והפורנוגרפיה נדפסו בארץ גם רומנים מסוג זה.


בשנים האחרונות ניכר עניין ביקורתי בז'אנרים פופולריים וביחסם המורכב לנושאי המחקר הקלאסיים של חקר הספרות העברית. בשדה המחקר המקומי ניתן לזהות אותו מהלך כפול שתואר לעיל — מצד אחד, הרחבה של תחומי העניין המחקריים כך שיכללו ז'אנרים וטקסטים שנתפסו בעבר כבלתי מעניינים או בלתי ראויים לעיון; ומצד שני, בחינה של תהליכי ההערכה והסיווג בהקשרם הישראלי וביחס למתחים האידיאולוגיים המיוחדים לזירה זו. כך למשל עוסקת יעל שנקר בספרות פופולרית הנכתבת בידי נשים חרדיות ומיועדת לקהל קוראים חרדי (ראו לדוגמה את מאמרה בקובץ זה). כתיבתן של סופרות אלה נוגעת הן באתגרי הקיום הנשי החרדי והן במקומה של הקהילה החרדית בתוך הציבוריות הישראלית. שנקר בוחנת בין היתר את האופן שבו דווקא הסיפורת הפופולרית, על מוסכמותיה הנוסחתיות ומעמדה התרבותי השולי, משרתת את ההתבוננות הספרותית הזו בעצמי ובאחר.19 פריחתו של הרומן הבלשי הישראלי, בעיקר הודות לכתיבתן של בתיה גור ושולמית לפיד, משכה גם היא את תשומת לבם של חוקרי ספרות. זהותם המזרחית של ליזי בדיחי ומיכאל אוחיון, גיבוריהן הבלשים של לפיד וגור, הוסיפה לדיון רובד הנוגע לאתניות הישראלית וליחסי מרכז ופריפריה. באשר לגור, דיון זה הנו מורכב במיוחד, משום שחומרי הבדיון שלה עצמם מפגישים בין קנוני לפופולרי, בין מרכז לשוליים ובין גבוה לנמוך, ובכך קוראים תיגר על ההבחנות האלו גם ברמה הספרותית.20 העיסוק המחקרי הרחב יותר בתרבות פופולרית בישראל מזין את הדיון בהיבטיה הספרותיים. בהקשר זה יש לציין את ספרה של אלה שוחט הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידיאולוגיה (תל אביב: ברירות, 1991), שעמד בין היתר על חשיבותו של הקולנוע העממי, דוגמת סרטי ה"בורקס", המשמרים ייצוגים סטריאוטיפיים של האתניות הישראלית ובה בעת, כמוצר המונים "נחות", מהווים נקודת הצטלבות טעונה של היררכיות תרבותיות וחברתיות.


תופעה נוספת המאפיינת את יחסי הקנוני והפופולרי בישראל בשנים האחרונות היא היטשטשות ניכרת של עצם ההבחנה ביניהם (כפי שטוען חנן חבר במאמרו המופיע כאן).21 אם גור שילבה בתוך הנרטיב הבלשי הפופולרי יסודות הלקוחים מהתרבות ה"גבוהה", סופרים קנוניים כאתגר קרת22 ודורית רביניאן עושים שימוש מורכב בז'אנרים ובדימויים מן הספרות הפופולרית. במקביל ניתן לעקוב אחר "שדרוגה" של הספרות הפופולרית כמוצר צריכה: בישראל של תחילת המאה ה-21 רבי מכר פופולריים אינם נמכרים רק בקיוסקים כספרי כיס בפרוטה אלא מושקים במהדורות יוקרתיות, וסופרים מצליחים דוגמת רם אורן ועירית לינור נהנים ממעמד של כוכבי תרבות (על תופעה זו בהקשרה הרחב ראו את מאמרו של עמרי הרצוג).


המאמרים המאוגדים בספר זה אינם שוללים את עצם ההבחנה בין קנוני לפופולרי. עם זאת גם אין ביניהם תמימות דעים בדבר מהותו ומיקומו של הגבול בין השניים. חלק מהמאמרים מקבלים את מיפויה המרחבי של הספרות ל"מרכזי" ו"שולי", "גבוה" ו"נמוך", על ההבחנות האסתטיות והערכיות הגלומות בו; אחרים עוסקים ביחסי הגומלין שבין מסורות וז'אנרים שונים מבלי להציג קביעה מהותנית באשר לערכם היחסי. כל המאמרים חולקים את ההנחה שסוגים ספרותיים שונים, גם אם הם מובחנים זה מזה מושגית ואף איכותית, אינם מתקיימים בעולמות נפרדים; נהפוך הוא, הם ערים זה לקיומו של זה ומנהלים ביניהם חילופי דברים. מגוון גילומיו של הדיאלוג בין קנוני לפופולרי, הנפרש בקובץ זה, מראה שלא משתרע בין השניים גבול חד וברור אלא שדה של שיח, שבו נתונות הבחנות לסוגיהן למשא ומתן מתמשך ואף לניסוח מחדש.


מאמרו הפותח של דוד פישלוב מציג כמה סוגיות מפתח הנוגעות למבנה ההיררכי של הספרות ומאיר את התשתית המטפורית שלה. טענתו כי "היחס בין הספרות הקנונית לספרות הפופולרית הנו אינטימי הרבה יותר מכפי שהדעה הקדומה מוכנה להודות" מודגמת היטב בחלקו הראשון של הספר, העוסק במעשה הכתיבה הספרותי והביקורתי כמשא ומתן בין "גבוה" ל"נמוך". אילה עמיר מתמקדת בהתמודדותם של יוצרים כמו פלובר ורוב־גרייה עם נוכחותה הבעייתית של הקלישאה, אותה אִמרה שחוקה שבחזרתה האינסופית מגלמת את אחד ממאפייניה של התרבות המשועתקת. מאמרה של רות פיין עוסק באחד מהעימותים הספרותיים הידועים ביותר בין הקנוני לפופולרי: דון קיחוטה לסרוונטס, המתייחס באופן פרודי — אולם לדעת פיין, לא נטול אמביוולנטיות — לז'אנר המצליח והמושמץ של ספרות האבירים. חנה אבנת דנה בתפוזים אינם הפרי היחיד, הרומן האוטוביוגרפי המוערך של הסופרת הלסבית ג'נט וינטרסון, המתמרן בין קנונים, מסורות נרטיביות ומשלבים, ונהנה, אולי בשל כך, ממעמד קנוני ופופולרי בעת ובעונה אחת. מאמרה של דורית אשור, החותם את השער, מפנה את תשומת הלב למאבקי הכוחות המתרחשים בתוך השיח הביקורתי עצמו. לנוכח זיהויה של השפה האקדמית ה"גבוהה" כמוקד של כוח והדרה פטריארכליים, התמודדו חוקרות פמיניסטיות עם השאלה כיצד לקחת חלק בשיח האקדמי מבלי לקבל על עצמן את ההיררכיות הגלומות בו; אשור מוצאת הצעה לפתרון בעבודתה של החוקרת הפמיניסטית האפריקאית־אמריקאית ברברה כריסטיאן.


שלושת חלקיו האחרים של הספר שואפים למקם את הדיאלוג בין הקנוני לפופולרי בהקשרים התורמים לו מורכבות נוספת. השער השני בוחן את המפגש בין סוגיית הקנון לבין השיח המכונן את גבולות הקהילה הדתית/לאומית. אופיר מינץ־מנור משווה את דמותו של המן בפיוט העברי הקנוני של ארץ ישראל הביזנטית לייצוגו בשירה עממית לפורים שנכתבה בארמית; בקורפוס החוץ־קנוני, טוען מינץ־מנור, ניתן לזהות אופציה ספרותית שונה לייצוג ה"אחר". מאמרו של יונתן ויטמן סוקר את גלגוליה של הרומנסה הארתוריאנית בין היסטוריה לאגדה, בין כתבי קודש למוצר צריכה פופולרי, ומתמקד במעמדה המכונן בהקשרה של הלאומיות האנגלית. נינה סגל (רודניק) דנה ביצירתו של ולדימיר ויסוצקי כבבואה של טשטוש הגבולות בין שירה פולקלוריסטית לקנונית על רקע הפוליטיקה הסובייטית של אמצע המאה ה-20. דיונו של אשר סלה עוקב אחר חלחולן של תמורות בספרות המערבית אל תוך הקהילה הדתית/ספרותית של יהדות איטליה בסוף המאה ה-18, תהליך שניתן לזהותו רק כאשר מפנים את המבט לטקסטים שלא נדפסו, כמו כרוניקות פרטיות, מכתבים ושירים. כפי שסלה מראה, העיסוק בקורפוס זנוח זה של כתיבה "פרטית" חושף פנים נסתרים של הכתיבה הלאומית.


חלקו השלישי של הספר בוחן את מורכבות ההבחנה בין הקנוני לפופולרי בעולמה של תרבות ההמונים. עמרי הרצוג דן בתופעת הידוענות, או הסלבריטאות, ובהשפעתה על חלוקת ההון הסמלי בשדה הספרותי דרך הגברת הנראוּת של יוצרים מסוימים, כדוגמת הסופרת הקנדית מרגרט אטווד. רומן האימים מיזרי, נושא מאמרה של יעל שפירא, מציג השתקפות מורכבת של תופעה זו: מחברו, סטיבן קינג, משתמש במוסכמות הז'אנר שהקנה לו את הונו ואת תהילתו כדי לתהות על מהותה של הספרות הפופולרית ועל האיום שהיא מציבה. אם שפירא עוסקת בפניו השונים של הפופולרי, עמוס גולדברג בוחן תפיסות שונות של קנוניות במאמרו על יומנים מתקופת השואה. כפי שמראה גולדברג, הפיכתם של יומנים כמו זה של אנה פרנק לטקסטים שהם בה בעת ספרות "קדושה" ומוצר צריכה להמונים מעצימה את המתח הקיים ממילא בין מקורותיה השונים של סמכות קנונית. קרולה הילפריך דנה בפרויקטים האוטוביוגרפיים של התיאורטיקנית והסופרת הצרפתייה הלן סיקסו ושל מנחת תוכנית האירוח ריקי לייק. דיונה מעמיד בספק את הנחת הדמוקרטיזציה של סיפורים אוטוביוגרפיים — הן אוונגרדיים והן פופולריים — ומתאר את הזירות המורכבות המאפשרות לסיפורים אלה להישמע. ולבסוף, מאמרה של פלורינדה גולדברג חותר תחת הבחנות נוקשות בין תרבות "גבוהה" ל"נמוכה" ונעזר במושגים השאובים מהשיח הנרטולוגי לשם הארת הממשק בין בדיון ומציאות בטלנובלה הדרום־אמריקאית.


השער האחרון בוחן מזוויות שונות את סוגיית הקנוניות בהקשרה הספרותי הישראלי. תמר הס דנה בהתקבלות יצירתו של סמי מיכאל ובמשקלם של היסודות הפופולריים בסיפוריו בשלבים שונים בדרכו משולי הספרות הישראלית ועד למרכזו של הקנון. הסיפורת הפופולרית־נשית־חרדית אשר בה עוסקת יעל שנקר היא "שולית" בציבוריות הישראלית בכמה מובנים; במאמרה כאן היא מעלה את השאלה אם ספרות פופולרית ממין זה, המכפיפה את עצמה לסמכותה של התרבות ההגמונית החרדית, יכולה לתת ביטוי גם לערכים חתרניים. המתח בין הגמוניה לשמרנות אידיאולוגית ומקומו במדרג הספרותי הוא גם מוקד מאמרו של חנן חבר, החותם את הספר. עבור חבר, "הפופולרי אינו 'נחות' או פחות 'טוב' מהאליטיסטי; המאפיין המבחין המרכזי ביניהם הוא שאלת נטילת האחריות המוסרית". לכן, אם ההבחנה החדה בין הפופולרי לקנוני רוויה במשמעויות ערכיות, היעלמותה, טוען חבר, טעונה לא פחות מבחינה אידיאולוגית במציאות הישראלית שמאז 1967.


קובץ זה מבוסס על כנס שערך בית הספר לספרויות בפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית בירושלים במאי 2003. העורכים מבקשים להודות לפרופ' שלומית רימון־קינן, לפרופ' חנן חבר, לפרופ' יעקב אלבוים ולגב' ריטה וידרי מבית הספר לספרויות על עזרתם הנדיבה בהוצאתו לאור. תודה מיוחדת למורג סגל על העריכה הלשונית של קובץ זה.