1
דחקתי את העולם הצידה.
עצמתי את עיניי.
בודדתי את רעשי הרקע, שאפתי כמה נשימות עמוקות והתרכזתי. מבעד לחלון הקטן שבמרתף שמעתי את קול ציוץ הציפורים. הבחנתי בינו לבין קריאות העורב, אחרי דקות ספורות הם התמזגו.
יש אנשים שיכנו את זה מדיטציה. בשבילי, זו הייתה טכניקת מסדרון. היא הייתה אמורה להוביל אותי לעבר. להציף את ההכרה שלי באותן התמונות. האחת רדפה את האחרת ולא כמו בסרט נע, כל שוט של תמונה זכה להשהיה. זה היה הכרחי כדי לתגבר את הזעם, כדי לזכור, כדי להטביע את חותם הנצחיות הארורה.
אותו זיכרון נטרל אותי רגשית ממה שעמדתי לעשות, מיקד אותי לפני שיריתי.
ריח הפחד התחיל לעלות מהקורבן שלי, הגיע לנחיריי, כשלחשתי לו באוזן שאני יודע מה עשה. דרכתי את הנשק.
"לא בגדתי בו," התפרץ. "והיא... חתיכת זונה ש —"
הצמדתי למצחו את קנה האקדח והוא השתתק. "תתחיל לספור," פקדתי עליו. לחצתי על כפתור שעון העצר שהנחתי קודם על השולחן מאחוריי. הוא החל להריץ את השניות. בעוד שלוש דקות הוא יאבד את חייו, בזמן שאני איבלע בזיכרונות מן העבר. מוחי עבר פאזה. מול עיניי חלפו אותם רגעים שבהם איבדתי כמעט את הכול, את מה שהיו פעם חיי.
174
175
176
הקורבן שלי החל לייבב כמו נקבה. הוא ניסה להתחנן על חייו. הם תמיד מנסים.
הייתי בטוח שלאישה שרצח באכזריות לפני כמה ימים והייתה בחודש השישי להריונה, היה יותר כבוד עצמי ברגעיה האחרונים.
180.
מבטינו הצטלבו להרף עין, ואז לחצתי על ההדק.
הסתכלתי על האשפה האנושית שמולי וללא ייסורי מצפון, התפעלתי. הוא נראה לי כמו ציור אבסטרקטי, צבעים שהתפזרו לכל עבר כאילו נשפכו על בד קנבס. המוח שלו ושבילי הדם שניתזו מגופו צבעו את החלל הקטן בפראיות אדומה. הבעת פניו המבועתת קפאה בזמן, ומהדף הירי צווארו הופשל לאחור ועיניו נותרו פעורות לרווחה.
הורדתי את המסכה מפניי והחזרתי את האקדח לאחורי מכנסיי. הוצאתי את הטלפון הנייד.
"המשימה בוצעה," אמרתי לאחר שהשיחה נענתה.
השתיקה שלו ארכה שניות ספורות ואז פקד, "תשרוף את הבן זונה ותדאג שיטחנו אותו לאבקה דקה. לתוך הכד שתניח לאשתו בסף הדלת, זרוק את הטבעת שיש לו על האצבע. היא כבר תבין." השיחה נותקה.
***
יצאתי ממקלחת רותחת שעזרה לי להסיר מעליי את ריח המוות, אף ששמץ ממנו עדיין עמד בריריות האף שלי. כרכתי מגבת למותניי, הוצאתי מהארונית שמעל הכיור את קופסת כדורי האספירין ולקחתי שניים. הראש שלי עמד להתפוצץ. התבשמתי, סירקתי את שערי הפרוע ופסעתי לחדר הארונות. בחרתי חליפה שחורה של דולצ'ה וגבאנה, חולצה בצבע תכלת ועניבה תואמת. אחרי שהתלבשתי ונעלתי את נעלי הערב המצוחצחות נעמדתי מול המראה המוארכת ויישרתי את העניבה. הורדתי מהקולב מעיל צמר שחור ובדרכי החוצה אספתי את המפתחות ואת הטלפון הנייד.
נסעתי הרבה מעל למהירות המותרת. השעה כבר הייתה שמונה וחצי והייתי באיחור רציני למסיבת האירוסים של בתו של ג'וזפה מרציני, שנקבעה לשבע בערב. לא רציתי להיראות כמפגין חוסר כבוד.
הודעה נכנסה לטלפון הנייד והצצתי אל הצג:
אלסנדרו: אתה מאחר!
אלסנדרו ובלה אירחו הערב את החגיגה באחוזה שבה גדלתי. כחלק מהמשפחה נדרשתי להשתתף באירועים כולם. באירוע הנוכחי, לכל אחד מהם היו סיבות אחרות לשמוח. בלה רצתה שנציג חזות משפחתית מאוחדת, ומשום מה דאגה להזכיר לי את מועד המסיבה בכל הארוחות המשפחתיות שהתקיימו בחודש האחרון. אלסנדרו, ראש משפחת הפשע של שיקגו, הקאפו, רצה להציג בפני המוזמנים את היורש לארגון שניהל.
כששערי הברזל נסגרו מאחוריי, החניתי את הג'יפ ומיהרתי לעבר דלתות העץ הכבדות. בלה עמדה בכניסה לאולם הרחב שבו נערכו המסיבות הגדולות וכתמיד נהגה כמארחת למופת. היא קיבלה את פניהם של הבאים כששתי בנותיה הצעירות לצידה. כשדובר בחגיגות ובנשפים, שמה של בלה הלך לפניה. מעבר להיותה רעיה נאמנה ואימא דאגנית, היא רצתה להוכיח שישנם כישורים נוספים שבהם נשים יכולות להתהדר, גם אם המנהגים של משפחות כמונו ממסמרים את הנשים לאותה עמדה נחותה שהייתה נהוגה עוד מהמאה ה-19, זמן הקמתה של הקוזה נוסטרה. עיניה אורו כשהבחינה בי, וכמו האימא הגאה שמעולם הייתה עבורי, היא עטפה אותי בזרועותיה והניחה על לחיי את ידה החמה.
"אתה תענוג לעיניים, קארו מיו."
נשקתי למצחה כהרגלי והחמאתי לה על מראהַ. "את יפה מתמיד, בלה." היא הניפה את ידה בביטול וצחקה.
אשתו של אמיליו, ראש משפחת הפשע של ניו־יורק, ובתם הצעירה ג'ינה התקרבו אלינו וחייכו. הרגשתי איך מבטיהן אומדים אותי מכף רגל ועד ראש. הושטתי את ידי ללחיצה מנומסת. בלה מיהרה להרחיק אותי מהן וביקשה את סליחתן.
"אלסנדרו סיפר לי שאמיליו דיבר איתו על הבת שלו ועליך, הם רוצים איחוד."
נאנחתי בכבדות. "בלה, בואי לא נדבר על זה שוב."
היא נעצה בי מבט מצמית. גילי, מעמדי החברתי והיותי בנו המאומץ של אלסנדרו הפכו אותי לשידוך נחשק. הלחץ עליי בעניין הזה גבר יותר ויותר במפגשים המשפחתיים והעסקיים. המבטים הסקרניים המשיכו ללוות אותנו בשעה שחצינו את קהל הנשים הצעירות שעמדו בקבוצות, הרחק מהגברים שהתגודדו סביב הבר העשיר במשקאות יוקרתיים.
"אתה בן שלושים ושתיים ורווק מבוקש, מה חשבת? שההצעות יפסיקו להגיע? שנים שאלסנדרו ואני מגבים אותך ומשתדלים לא ללחוץ עליך. שלחנו אותך לקולג' ונתנו לך לבסס את מעמדך המקצועי. הפכת מסתורי בעיני האנשים הלא נכונים, ניקולס, ופופולרי מאוד בקרב האבות שמבקשים לשדך את הבנות שלהם עם הקאפו הבא של שיקגו." למרות החיוך שהעלתה על פניה, בלה נזפה בי על סירובי להיות חלק מהפמיליה. כעת הרגשתי שההבנה וההכלה מתקרבות לקיצן.
"ניניו, הדבר האחרון שאלסנדרו צריך הוא יורש מחוץ למשפחה. אתה חייב לו." נשכתי את שפתי ומבטי נדד אל האורחים שסביבנו. "אתה יודע שהוא לא יגיד לך כלום, אבל הגיע הזמן שתתמודד עם הייעוד שנבחר עבורך. לא תוכל לברוח ממנו. בקרוב הגורל של כולנו יונח בידך. יש לנו חוקים ומחויבויות, ניקולס."
עם השנים הפכתי להיות מוקד לתשומת לב בטקסים האלו. לאורך הזמן זה הפך להיות לי קשה יותר ויותר. הבקשות לשידוך שהוצעו לי — ושבהן סירבתי לדון ובוודאי שלא לקבלן — החלו להגיע באופן אינטנסיבי ואפילו בוטה. שנאתי את העובדה שדוחקים אותי לפינה שנשבעתי לעצמי לא להיגרר אליה.
בלה משכה בזרועי ורכנתי אליה. היא לחשה, "יש סוד שבמשך חודשים שמרתי לעצמי ולא סיפרתי לאף אחד, גם לא לאלסנדרו." הקפדתי שלא להניד עפעף, אף על פי שהמידע הזה היה תמוה בעיניי. לא יכולתי לתאר לעצמי מצב שבו בלה מסתירה משהו מאלסנדרו. "...חלק מהמקורבים עומדים להיות המומים כשהיא תגיע. למעשה, היא אמורה להופיע בכל רגע. אני באמת לחוצה." רציתי להקניט אותה בחיבה כדי להקל עליה, אך מייד הבחנתי בכתפיה המזדקפות ובדאגה העמוקה שהשתקפה בעיניה. אצבעותיי לחצו קלות על כתפה כשהוסיפה, "אין לך מושג כמה המונח 'שערורייה' מגדיר את הסיפור שלה ואת מה שקשור בו. לפני למעלה מעשרים ושתיים שנה אני ואלסנדרו הצלנו אותה ממוות בטוח."
היא שוב העיפה מבט לעבר דלתות הכניסה. בלה, ללא ספק, הייתה חסרת מנוחה. רחוקה מלהיות המארחת החייכנית והנינוחה שנהגה להיות כשאירחה. "יש סיכוי גבוה שתהיה כאן מהומה הערב ועוד כזו שאני נתתי לה יד, אלוהים ישמור."
היא בחנה את סביבתנו כדי לוודא שאף אחד לא מאזין לנו והמשיכה, "לפני כמה חודשים קיבלתי שיחת טלפון מדונה והתחלנו לדבר. בהתחלה לא הייתי בטוחה שאני רוצה לחדש איתה קשר, ועוד מאחורי גבו של אלסנדרו שהורה לי כבר אז להתנתק ממנה, אבל לא יכולתי להתעלם מהקריאה שלה לעזרה. והאמת? התגעגעתי לחברה אמיתית, לחברת הילדות היחידה שהייתה לי. מהמניעים האנוכיים שלי, הצעתי את עזרתי לנסות לקיים איחוד משפחתי. חשבתי שהערב יהיה העיתוי הנכון. עכשיו, אני כבר לא בטוחה שפעלתי היטב. אני פוחדת שאלסנדרו ישתולל. הם ניתקו אותה והתכחשו לה מספיק זמן או שהיא זו שבחרה להפנות אליהם כתף קרה, אני באמת לא יודעת איפה הסיפור הזה מתחיל ואיפה הוא נגמר."
ניסיתי להרגיע אותה, לעודד אותה ולומר לה שיכול להיות שהעניין יסתדר לטובה, אבל ידעתי שיש לה ממה לחשוש. כשחברי המשפחה מתנתקים, לרוב בעקבות בגידה, אין דרך חזרה. ואלסנדרו שנא שמסתירים ממנו דברים. גם אם אשתו היא זאת שחרגה מהכלל, הוא לא יחוס עליה והיא תישא בהשלכות. הייתה לה סיבה מוצקה לחרדה. ואחרי שסיפרה לי את כל זה, גם אני הייתי מוטרד.
למעלה משלוש מאות אנשים נשאו את כוסות השמפניה שלהם לכבוד הזוג שהתארס, ובלה ואני נאלצנו לקטוע את שיחתנו ולהצטרף למברכים.
"ניקולס." יד עטפה את עורפי ואלסנדרו משך אותי אליו לחיבוק. הפקודות שלו לא איחרו להגיע. "כשהשמועה על הרצח של ויטליו תתפשט, האירוע הזה יידחק הצידה ותתקיים אספה דחופה עם ראשי המשפחות. אני רוצה שתהיה העיניים והאוזניים שלי בחוץ. אני לא סומך על אף אחד אחרי מה שקרה." השקנו כוסות כאות להסכמה והנפנו אותן שוב לשמע האיחול שנשא אבי הכלה. מחיאות כפיים סוערות העידו על מצב הרוח המרומם של הנוכחים.
"דברים עומדים להשתנות," הוא אמר בשקט ובנחרצות בשעה שנעץ מבטים נוקבים באורחיו.
זווית פיו התעקלה לחיוך מתריס ולעגני.
ולא, לא אהבתי את זה בכלל.
