פרק 1


מצמצתי. ואז, מצמצתי עוד כמה פעמים. "מה אמרת?"


הגבר שישב מולי בשולחן חזר על עצמו ועדיין, המשכתי לבהות בו. שמעתי אותו נכון בפעם הראשונה, היטב ובבירור. אין בעיות. אך מוחי לא הצליח להפנים את המשפט שיצא מפיו. הבנתי כל אחת מהמילים שבמשפט, אך לחבר אותן יחדיו היה כמו לספר לאדם עיוור שאתה רוצה שיראה משהו במהירות.


בעיקרון, זה לא עמד לקרות.


"אני זקוק לך, סאל," התעקש המאמן גרדנר, האיש שביקש ממני את הבלתי אפשרי.


נשענתי לאחור בכיסא במשרדו, והבטתי בשערו המכסיף, בפניו החלקות ובחולצת הפולו של 'הפייפרז' שלבש. למרות שהיה בשלהי שנות הארבעים, הוא עדיין נראה טוב. מופרע ויצא מדעתו, אך נאה בכל מקרה.


מצד שני, גם ג'פרי דאהמר1 היה נאה, כך שיופי אינו בדיוק אמת המידה הנכונה לאומדן מצבו הנפשי של אדם.


תירגעי, קחי נשימה עמוקה, ותתאפסי, סאל. תתמקדי. הייתי חייבת להתמקד במשהו אחר כדי להירגע. בחרתי בקירות משרדו.


שורה מסודרת של תעודות הייתה תלויה מימינו. משני צדדיו היו תמונות שלו עם בנו ומספר תמונות ממוסגרות של 'הפייפרז' על המגרש לאורך השנים – האהובה עליי ביותר הייתה תמונה של הקבוצה מהשנה שעברה, כשזכינו באליפות בליגת הנשים המקצועית. הוא עמד במרכז הקבוצה עם גביע הליגה, חפץ מפלצתי בגובה של כמעט מטר, והניף אותו גבוה מעל לראשו. אני עמדתי לידו, החזקתי את הכדורגל מתחת לזרוע אחת וחיבקתי את ג'ני, שוערת הקבוצה, ביד השנייה. הייתה לי את אותה תמונה בדירה, כתזכורת תמידית לעשרים שנים של עבודה קשה שהשתלמו בסופו של דבר. כמו כן, זו הייתה המוטיבציה שלי, בבקרים שבהם ישבתי על קצה המיטה ונראיתי והרגשתי מתה יותר מאשר חיה, לקום ולצאת לריצת שמונת הקילומטרים היומית שלי.


"סאל," המאמן הראשי של הקבוצה חזר שוב על שמי. "מעולם לא אכזבת אותי. באמת," הוא גער בי בקול נמוך ומשתובב שנשמע כאילו הוא נתן לי אפשרות להחליט.


הוא לא.


רק המחשבה על מה שביקש ממני לעשות גרמה לליבי להאיץ. מערכת העצבים שלי האטה בשנייה שאמר את המילים 'את' ו'מסיבת עיתונאים' באותו משפט לפני דקה. ואז כשאמר את המילה 'היום', מוחי איחל לי בהצלחה ונכבה. לא ידעתי מה לעשות חוץ מלבהות בו.


אני. מסיבת עיתונאים. היום.


הייתי מעדיפה לעבור טיפול שורש, לתרום כליה ולחטוף עצירות. ברצינות.


לא ממש התייחסתי לכך שגרדנר קרא לי אתמול בערב. לא חשבתי פעמיים כשביקש ממני להגיע למשרד שלו במטה 'הפייפרז' מפני שהיה משהו שרצה לדבר איתי עליו בארבע עיניים. הייתי צריכה לומר לו שחטפתי הרעלת קיבה או כאבי בטן קשים, אך ברור שכבר מאוחר מדי עכשיו. נכנסתי ישר לתוך המלכודת שלו, פיזית ורגשית.


מצלמות. כל־כך הרבה מצלמות.


אלוהים, עמדתי להקיא רק מהמחשבה על כך.


המחשבה הראשונה שלי הייתה: לא. בבקשה, לא. ישנם אנשים שמפחדים מגבהים, מחושך, מליצנים, מעכבישים, מנחשים... מעולם לא צחקתי על אף אדם שפחד מדברים. אך הפחד הנוראי הזה מלדבר מול המצלמות כשקבוצת אנשים צופה, גרם לכך שקראו לי נמושה מאה פעם לפחות, לרוב על ידי אחי, אבל זה עדיין נחשב.


"את עומדת לומר לי שאת לא יכולה לעשות את זה?" המאמן גרדנר הרים גבה, והוכיח את העובדה שהוא לא העניק לי שום ברירה, בזמן שפיתה אותי במילים שידע שלא אוכל לסגת מהן. הייתי במשרד שלו בעשר בבוקר כי הוא רצה אותי שם, ולא אף אחד אחר.


בן־זונה.


אם הייתי אדם נאור פחות, שפתי התחתונה הייתה מתחילה לרעוד. אולי הייתי ממצמצת אפילו ומגלגלת את עיניי כדי שלא אבכה כי שנינו היינו מודעים לגמרי לעובדה שלא יכולתי לומר לו 'לא'. לא הייתי מוכנה לומר לו 'לא'.


גם אם זה היה הורג אותי, הייתי עושה את מה שביקש. גם הוא סמך על כך. כי אני הייתי מאותם האידיוטים שמעולם לא נסוגו מאתגר. הזרוע ששברתי אחרי שמישהו אמר שלא אצליח לטפס על העץ העצום ההוא כשהייתי בת אחת עשרה, הייתה אמורה ללמד אותי שלסגת מדי פעם היה הדבר הנכון לעשות, אבל זה לא קרה.


החלטתי שהגיע הזמן להתבגר, או לפחות להעמיד פנים שהתבגרתי והתגברתי על העכבות שלי. "אעשה זאת," אמרתי בפנים חמוצות ואני בטוחה שנראיתי כמו מישהו שעבר חוקן. "אבל ג'י, למה גרייס לא עושה את זה? או ג'ני? אתה יודע שהן בדרך כלל מקיימות את כל הראיונות והדברים האלה." כי אני לגמרי נמנעתי מהם, או לפחות מראיונות מול מצלמה.


"לא ביקשתי מגרייס כי נראה לי שזה רעיון טוב שאת תעשי את זה," הוא הסביר, והתייחס לקפטנית הוותיקה של הקבוצה, "וג'ני לא תגיע עד יום ראשון."


מצמצתי עוד מספר פעמים והרגשתי שאני עומדת להקיא ולחרבן על עצמי בו־זמנית. הרגל שלי החלה לרעוד והנחתי עליה יד כדי לגרום לה להפסיק. גרדנר חייך ברכות, נשען על שולחן הזכוכית הגדול שלו ושילב את ידיו. "אפילו לא שאלת אותי מה נושא מסיבת העיתונאים."


כאילו הזיז לי. זה יכול היה להיות על כך שמישהו מצא תרופה לסרטן, וזה לא היה משנה מבחינתי. גם אז הייתי מנסה לא להשתגע. ליבי החל לפעום בפראות בגלל המילה שהתחילה ב'מ', אך הכרחתי את עצמי להיראות כאילו אני לא נלחמת לעצור את התקף החרדה שעלה לי. "בסדר, במה מדובר?" שאלתי באיטיות.


אימון טרום העונה של קבוצת הכדורגל שלנו עמד להתחיל בעוד שבוע וחצי, כך שניחשתי שבזה מדובר. המאמן החל לחייך, עיניו החומות פקוחות לרווחה. הוא רכן קדימה ואמר משהו שהיה רע באותה המידה, אם לא גרוע יותר, מלבקש ממני להשתתף במסיבת העיתונאים. חמש עשרה מילים שלא התכוננתי לשמוע. חמש עשרה מילים שלא היה לי מושג שעמדו לשנות את חיי.


"קיבלנו אישור זה עתה שריינר קולטי לוקח על עצמו את תפקיד עוזר המאמן בעונה הבאה," גרדנר הסביר, ונימת דיבורו רמזה על כך ש'זה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות'.


הפנים שלי אמרו 'לא, זה ממש לא'.


נדרשה לו דקה עד שהחיוך התמוסס מפניו והוחלף בהבעה מבולבלת, אבל זה קרה. הוא הביט בי. "למה את עושה פרצוף כזה?"


*


הייתי בת שבע כשראיתי את ריינר קולטי בפעם הראשונה בטלוויזיה. אני זוכרת את הרגע שבו הוא הופיע על מסך הטלוויזיה. זה היה בחצי גמר 'גביע אלטוס', טורניר שהתקיים פעם בשלוש שנים וכלל את כל קבוצות הכדורגל הלאומיות בעולם שהעיפו זו את זו על ימין ועל שמאל כדי לעלות לשלב המוקדמות. זה היה אירוע הספורט המתוקשר ביותר בעולם. ולמה שלא יהיה? כדורגל, שהיה ידוע גם ככדורגל 'האמיתי' בניגוד לפוטבול, היה הספורט הפופולרי ביותר ברחבי היבשות המיושבות. הוא לא הפלה בין שחקנים. יכולת להיות גבוה, נמוך, רזה, עני או עשיר – כל מה שהיית צריך זה כדור שהיה מנופח פחות או יותר, ומשהו שיכול היה לשמש שער, וזה היה יכול להיות כל דבר: פחיות קפה, פחיות קולה, פחי זבל. יכולת להיות בן או בת, עם מדים, בלי מדים וכמו שאבי אמר, אפילו לא היית חייב נעליים אם רצית לשחק באמת.


כי אחי שיחק את המשחק ואהב אותו, ומשום מה, באותה תקופה חשבתי שאחי היה האדם המגניב ביותר בעולם והכרחתי את הוריי לרשום אותי לקבוצה כשהייתי בת שש. אימי הזדעזעה במקצת ורשמה אותי לחוג קראטה וגם לחוג שחייה, אבל חלק קטן בי תמיד ידע שאהבתי כדורגל יותר מכל דבר אחר.


מצד אבי, הגעתי משושלת ארוכה של חולי כדורגל. בני משפחת קאסיאס לא שיחקו הרבה, אך הם היו מעריצים שרופים. למעט אחי הגדול, שהוכיח כביכול את כשרונו ואת עניינו במשחק מהרגע שהיה גדול מספיק ללכת, כל היתר היו רק צופים.


כמו שאני זוכרת, וממאות הפעמים שבהן אבי חזר וסיפר את אותו הסיפור, אחי ואבי דיברו ביניהם והתלבטו אם ספרד עמדה לנגב את הרצפה עם גרמניה או לא, עוד לפני שהמשחק החל. זמן קצר לאחר המחצית, רוב השחקנים בקבוצה הגרמנית נאלצו להתחלף בגלל פציעה זו או אחרת.


אריק, אחי, כבר אמר, "גרמניה גמורה," ואבי התווכח שיש עוד זמן לכל אחת מהקבוצות להבקיע גול. אני יכולה לראות בבירור, כמו שמש ביום בהיר, את פניו הרעננות של הבחור בן התשע עשרה שעשה את דרכו למגרש. הוא היה השחקן האחרון בקבוצה שבכלל יכול היה להיכנס לשחק, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה שיחק באירוע בין־לאומי. שערו היה חום־בהיר שנראה בהיר עוד יותר בגלל הטלוויזיה הישנה שלנו, פניו חלקות למשעי וגופו ארוך ורזה... אלוהים, הוא היה השחקן הצעיר והמתוק ביותר שאי פעם ראיתי ב'גביע אלטוס'.


למען האמת, גרמניה הייתה אמורה להיות גמורה. כל הסיכויים היו נגד. לעזאזל, אפילו האוהדים שלהם כנראה כבר היו נגדם בשלב זה. ובכל זאת, נראה שאיש לא העביר לקבוצה את המסר.


בשלב מסוים, בין ארבעים וחמש הדקות של המחצית השנייה ותשעים הדקות שסגרו את הזמן הקצוב של המשחק, אותו בחור רזה בעל הפנים החמודות שנראה בגילי אך היה מבוגר ממני, הצליח לגנוב את הכדור מהבלם הקדמי הספרדי שתקף את השער הגרמני והחל לרוץ. הוא רץ ורץ ואיכשהו, כנראה בנס, הצליח לחמוק מהשחקן הספרדי שרדף אחריו. הוא הבקיע את השער היפהפה והאכזרי ביותר בפינה הימנית הגבוהה של הרשת. הכדור עף באוויר ונכנס לספר השיאים עם כרטיס כניסה חד כיווני.


אבי צרח. אריק צווח. האצטדיון כולו על הכרוזים שבו החל להשתולל. הבחור הזה, שמעולם לא שיחק במסגרת כזו, עשה את מה שאיש לא ציפה ממנו.


זה היה אחד מאותם רגעים שמרוממים את רוחו של אדם. למרות שלא עשית שום דבר מיוחד, זה בכל זאת גרם לך להרגיש כאילו כן. זה נתן לך את הרושם שאין דבר שלא תוכל לעשות כי הבחור הזה הצליח.


זה הזכיר לך שכל דבר אפשרי.


עמדתי שם וצרחתי עם אבי כי הוא צרח וזה נראה הדבר הכי מתאים לעשות, אבל בעיקר, אני זוכרת שחשבתי שקולטי הזה, אותו שחקן מספר שמונה בקבוצה הגרמנית הלאומית שבקושי נראה מבוגר מספיק לנהוג, היה השחקן המדהים ביותר בעולם באותה השנה.


הוא עשה את מה שאיש לא האמין שהוא יוכל לעשות.


אלוהים אדירים. וכעת, כאישה בוגרת, אני יכולה להביט לאחור ולהבין מדוע הייתה לו השפעה כזו עליי. זה הגיוני לגמרי. אנשים עדיין מדברים על השער ההוא כשהם מעלים זיכרונות על הרגעים הטובים ביותר בהיסטוריה של 'גביע אלטוס'.


מתי הייתה נקודת המפנה שבה החלטתי ללכת אחרי החלום שלי שכלל מגרש, שני שערים וכדור אחד משובץ בשחור ולבן? באותה השנייה. השער ההוא שינה הכול. זה היה הרגע שבו החלטתי שאני רוצה להיות כמו השחקן ההוא – גיבורה.


הקדשתי את חיי, את זמני ואת גופי לספורט בגלל אותו שחקן שאלך בעקבותיו לכשאגדל ואתמוך ואוהב אותו בכל ליבי, אותו קדוש מגן של הכדורגל – ריינר קולטי. עבורו, זה היה הרגע ששינה את הקריירה שלו. הוא נעשה המושיע של גרמניה, הכוכב שלה. בעשרים השנים הבאות בקריירה שלו, הוא נעשה הטוב ביותר, הפופולרי ביותר, והשנוא ביותר.


ואז הגיע השלב שבו עד גיל שבע עשרה, כל הקירות בחדרי היו מכוסים בפוסטרים שלו, והתקופה שבה אמרתי לכל העולם שאני הולכת להתחתן איתו. לפני הפוסטרים והכרזות הנישואין, היו מכתבים שאני זוכרת שכתבתי לו כילדה. 'אני המעריצה מספר אחת שלך', כתבתי על נייר מכתבים בטושים ובצבעים. מעולם לא קיבלתי תשובה.


אבל שמרתי את החרא הזה לעצמי.


עשר שנים חלפו מאז קרעתי את הפוסטרים בהתקף זעם, כשהאיש, שמעריציו כינו אותו ריינר 'המלך' קולטי מפני שהיה אחד השחקנים הנפיצים והיצירתיים ביותר בתחום, התחתן. זאת אומרת, איך הוא לא ידע שאנחנו היינו אמורים להתחתן ולהוליד תינוקות־על שיהפכו לכוכבי כדורגל? שהוא היה אמור לשבת לידי במטוס יום אחד ומייד להתאהב בי? כן, הוא כנראה לא קיבל את התזכיר, והתחתן עם איזו שחקנית בעלת שדיים שנראו כמתנגדים לכוח המשיכה.


פחות משנה לאחר מכן, הוא עשה מעשים נוספים שלא יכולתי לסלוח עליהם.


לגרדנר לא היה שום מושג לגבי שום דבר מהדברים האלה.


*


התיישבתי זקוף בכיסא מול המאמן הראשי שאיתו עבדתי בארבע השנים האחרונות ומשכתי בכתפיי. למה נראיתי ככה? כאילו ממש לא התלהבתי? "ג'י, אתה יודע מה קרה בינו לבין אחי, נכון?"


באותו הרגע חשבתי שהוא בטח לא ידע, וזאת מפני שהוא סיפר לי בהתלהבות רבה מדי שריינר קולטי יחל לעבוד עבורנו.


אבל גרדנר הנהן ומשך בכתפיו, על פניו ארשת מבולבלת. "ברור שאני יודע. לכן אני חושב שאת הבחורה המושלמת לקיים את מסיבת העיתונאים הזאת, סאל. חוץ מג'ני ומגרייס, את השחקנית הכי ידועה ואהובה בקבוצה. איך הם קוראים לך, 'הלב של המדינה'?"


הלב של המדינה. גועל נפש. זה גרם לי להרגיש כאילו חזרתי לתיכון והייתי מועמדת למלכת הנשף במקום מי שהייתי באמת – ילדה שפספסה את כל הנשפים כי היה לה משחק בדרך כלל.


"קולטי שבר — "


"אני יודע מה הוא עשה. יחסי הציבור כבר העלו את מה שקרה בין קולטי לאריק במהלך הפגישה שלנו אמש כשסיפרו לי שהעסיקו אותו. אף אחד לא רוצה שהעונה הזאת תהפוך לאופרת סבון. זה שתעמדי מול המצלמות ותחייכי ותתני לכולם את אותו חיוך־סאל זה בדיוק מה שהקבוצה צריכה. זה לא כזה סיפור, וכולם צריכים ליישר קו כדי שהמיקוד יהיה על הקבוצה ולא על דרמה שקרתה לפני שנים. זה ייקח עשר, או אולי עשרים דקות, מקסימום. את, אני והוא. תעני על כמה שאלות וזהו זה. לא אבקש את זה ממך שוב, אני נשבע."


המחשבה הראשונה שלי הייתה פשוטה: כל זה היה באשמתן של עצמות השוק והשוקית של אריק. רציתי לדפוק את הראש בשולחן שהפריד ביני לבין גרדנר, אבל הצלחתי לעצור את עצמי. בהלה הציפה את בטני וגרמה לה לכאוב, ונאלצתי לשים עליה את היד וללחוץ, כאילו זה ירגיע את הסבל שלי. נאנחתי שוב והסכמתי עם המציאות שמאחורי מילותיו של גרדנר.


הליגה הייתה קשורה לערכי משפחה, למוסריות ולכל הדברים הטובים. למדתי את הלקח הזה בדרך הקשה, והדבר האחרון שהייתי צריכה זה להתעלם ממה שהיה צריך להיעשות כדי להמשיך עם הקו הזה. באופן מציאותי, היו בחורות שהיו מוכנות לחתוך לי את הגרון כדי לתפוס את מקומי. ואולי לפגוש את קולטי לפני מסיבת העיתונאים היה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו.


פשוט תעשי את זה, תגמרי עם זה ותמשיכי בחייך. לא ממש עקבתי אחרי הקריירה שלו בעשור האחרון, והוא פרש מהליגה האירופית לפני כשנתיים. מאז, הוא ירד מתהילתו כידוען וזה כלל את כל החסויות שקידם. בשלב כלשהו, לא היה אפשר להיכנס לקניון בלי לראות את פניו על מודעה שפרסמה מוצר כלשהו.


"הבנתי," גנחתי והרמתי את הראש כדי לבהות בתקרה. "אעשה את זה."


"כל הכבוד לך."


בקושי הצלחתי לעצור את הדחף שעלה בי לקרוא לו בן־זונה סדיסטי על כך שהכריח אותי לעשות משהו שכמעט גרם לי פריחה בכל הגוף. "אני לא יכולה להבטיח שלא אגמגם במהלך הריאיון או אקיא על יושבי השורה הראשונה, אבל אעשה כמיטב יכולתי."


ובהחלט התכוונתי להוריד לאריק אגרוף בכליה בהזדמנות הראשונה שאקבל, לכל הרוחות.


*


את יכולה לעשות את זה, סאל. את יכולה לעשות את זה.


כשהייתי קטנה ואבי ביקש ממני לעשות משהו שלא רציתי, מה שבדרך כלל קרה רק אם זה היה משהו שהחריד אותי – לדוגמה, ניסיון להרוג מקקים ענקיים מעופפים שהתגנבו לביתנו – הוא היה מצביע עליי ואומר בספרדית, "סי פואדס!" את יכולה. ואז, גם אם בכיתי כשנכנסתי לחדר שבו שכן אותו יצור ממעמקי הגיהינום כשנעל בידי כנשק, עשיתי את מה שהיה צריך גם אם לא רציתי.


'אני יכולה ואני אעשה,' היה המוטו שהחזקתי קרוב לליבי כל הזמן. לא אהבתי שאנשים אמרו לי שלא אוכל לעשות משהו, גם אם לא רציתי לעשות אותו. כך הצליח המאמן גרדנר לגרום לי להגיד שאקיים את הריאיון.


אני יכולה לעשות את זה. אוכל להיות באותו החדר עם ריינר קולטי. לשבת כמה כיסאות ממנו בפעם הראשונה אי פעם מול כמה ערוצי טלוויזיה. לא סיפור.


בתוכי, התקפלתי לכדור כמו עכביש מת וביקשתי מעצמי להתמוסס לאבק בהקדם האפשרי. האימה הזאת, הפחד הזה שלי, היה לא הגיוני בשום קנה מידה. איש לא אמר שפחד הוא דבר הגיוני, כי הוא לא. בקנה מידה של אחת עד עשר במדד הטיפשות, הוא היה ברמה חמישים.


"מוכנה?" המאמן גרדנר שאל כשחיכינו שמסיבת העיתונאים תחל. העיתונאים והכתבים היו קולניים כל־כך בחדר השני, שהרגשתי בחילה. איך, לעזאזל, זה קרה בכלל? הייתי בדרך כלל במקום שלישי ברשימת השחקניות שהתבקשו להשתתף באירועים פומביים כאלה, והייתה לכך סיבה.


יכולתי לשחק מול קהל של אלפים, אך ברגע שהמצלמות הגיעו למרחק של כמה מטרים ממני, פשוט כביתי. הייתי השחקנית האילמת של ליגת העל בכדורגל נשים. הייתי בטוחה שקיים וידאו שלי אי שם שבו אני מחווה בחוסר אונים תנועות ידיים נוראיות בזמן ריאיון. גמגמתי, הזעתי ורעדתי והכול בבת אחת, וזה גרם לי להיראות כמו טיפשה.


ידיי שרפו כאילו בדיוק שפשפתי אותן על גבי התחתון לאחר ריצה ארוכה, בתי השחי שלי היו מיוזעים ורגלי רעדה. שתי רגליי רעדו. ידעתי שהכול הולך להשתגע כשרגלי רעדה. במקום להודות בכך שהייתי עצבנית, הכנסתי את ידיי לכיסים, הודיתי לבורא עולם שמכנסי הטרנינג שלבשתי באותו בוקר היו רחבים מספיק כדי שאיש לא יראה שלרגליי היו חיים משלהן, והכרחתי את עצמי לחייך. "מוכנה." שיקרתי.


גרדנר החל לצחוק בקול. לצערי הרב, הוא הכיר אותי מספיק כדי להבחין בעובדה ששיקרתי לחלוטין. ידו נחתה על כתפי והוא ניער אותי. "את גמורה. יהיה בסדר."


אחת מצוות יחסי הציבור הציצה מעבר לפינה במסדרון, עיקמה את פניה לשנייה ונעלמה שוב.


אני לא יכולה לעשות את זה.


אני יכולה לעשות את זה.


לאחר התקף שיעול נוראי, אמרתי לעצמי: אני יכולה לעשות את זה. אני באמת יכולה. הרגל שלי רעדה חזק יותר כשמישהו ניגש למיקרופון בחדר הסמוך. "אנו צריכים עוד רגע, בבקשה."


אלוהים.


"נראה לי שהקאתי לעצמי בפה," מלמלתי לעצמי יותר מאשר לגרדנר.


"יהיה בסדר," הוא הבטיח לי בחיוך אוהד.


כחכחתי בגרוני והנהנתי אליו, מפצירה בעצמי להירגע. נשמתי כמה נשימות מהירות לפני שנשמתי אחת עמוקה והחזקתי אותה, כמו שעשיתי כשהייתי לחוצה מדי לפני משחק. זה לא עזר. הבטן שלי התנפחה מבחילה ונאלצתי לבלוע חזרה מרה שעלתה לי. "איפה הוא בכלל?" שאלתי.


גרדנר הביט סביב כאילו השאלה הפתיעה אותו. "את יודעת, אין לי מושג. אולי הכניסו אותו לחדר אחר?"


קיבלנו תשובה שנייה לאחר מכן כשאותה נציגת יחסי ציבור שבה והופיעה, ועל פניה הבעה מודאגת. "יש לנו בעיה."


1. רוצח סדרתי ידוע.