1. מומו


מומו לא קנה שום ספר שנדפס על נייר. אפילו עיתונים לא קנה. גם את אלה שמחלקים בחינם לא מוכן היה לקחת, מפני שנודע לו שרק שליש מהנייר המיוצר בעולם ממוחזר, וכל היתר עשוי ממש מעצים. בסרט תיעודי ששודר בטלוויזיה ראה איך כורתים באזור האמזונס עצים שהם פאר הטבע. היער נראה שם כמו בית מטבחיים, אלא שבמקום נתזי דם התעופפו באוויר עלים שהפכו בן רגע ליתומים. לבו נחמץ לראות איך הפכו שיני המסורים העצומים את הענקים המשובחים לבולי עץ חסרי חיים.


מאותו רגע ואילך העדיף מומו להתמסר לקריאה ולכתיבה במחשב, בטאבלט ובסמרטפון. רוב הספרים בספרייה הביתית שלו היו בעלי ערך והוא הצליח למכור אותם די בקלות בחנות יד שנייה. עם זאת, עדיין נשארו עוד כמה ספרי נייר. בארון היו מונחים ספרים שקיבל כשי לחג מהנהלת החברה שבה עבד ארבעים שנים ארוכות עד שיצא לגמלאות. היו אלה בעיקר ספרים על ניהול עסקי נכון, על סיפורי הצלחה של חברות מובילות במשק ועל הכלכלה המקומית והעולמית. למען האמת אף אחד לא חשק בהם וגם מומו עצמו לא קרא אותם וגם לא התכוון לקרוא בשארית חייו. בין כל הספרים האלה, שפרט לניגוב אבק מפעם לפעם לא עשה בהם שימוש, היה אחד שמומו קנה בביקורו הראשון בספרד לפני שנים רבות. היה זה אלבום גדול שעל כריכתו הוטבעה בזהב הכותרת: “Canaletto, cuyo verdadero nombre es Giovanni Antonio Canal”י[1] ובין דפיו היה אוסף של נופי העיר ונציה, פרי מכחולו של האמן הוונציאני המפורסם קאנאלטו. לפחות פעם בשבוע דפדף בהנאה לא מבוטלת באלבום הזה.


באחד הימים, בעת שטייל עם הכלב, חלף מומו ליד הספרייה העירונית והבחין בכמה ספרים שהיו מונחים על אדן החלון. כשחזר שם לב שהספרים נעלמו. “הנה”, חשב לעצמו, “זאת דרך מכובדת להיפטר מספרים”.


לקראת לילה הוא מילא עגלת שוק בספרים. לאחר התלבטות קצרה החזיר למקומו את האלבום של קאנאלטו ויצא לדרך. בשעה זו היו רחובות העיר ריקים מאדם. על אף משקלה של העגלה המשיך לצעוד לעבר הספרייה. הוא הגיע לשם עייף ומתנשף בכבדות, נעמד כמה רגעים כדי להסדיר את הנשימה והניח את הספרים זה על גבי זה על אדן החלון, בפירמידה יפה. מומו הביט בסיפוק על פרי עמלו. לרגע הפריע לו משהו, אבל הוא לא התעקש לעמוד על טיבו ומיהר להסתלק. כשהתקרב לביתו הבחין בזווית העין בדמות נשית לבושה שחורים שחצתה במהירות את הרחוב לצד השני. “בטח פוחדת ממני בחושך”, החליט.


בבית התקלח ונכנס למיטה. אחרי שהתכסה בסדין הבין פתאום מה הפריע לו בפירמידה המסודרת של הספרים. בחלקה העליון היה מונח ספר דק, שדפיו מעטים יחסית. הוא קיבל אותו במתנה לפני שנים רבות ממשוררת אחת. זה אירע בתקופת הרווקות הקצרה שלו, בין הנישואים הראשונים לשניים. בספר הייתה כתובה הקדשה בדיו אדום. היא, המשוררת, התעקשה לכתוב רק בדיו. היה לה דיו כחול, דיו שחור וגם דיו אדום מיוחד להקדשות. מומו זכר את ההקדשה הזאת כמעט במדויק, על אף שלא פתח את הספר עשרות שנים. המשוררת כינתה אותו “אדם טהור, מלקט כוכבים”. היא תיארה איך הוא מטייל בשמיים, אוסף כוכבים ומגיש לה אותם. היא גם הזכירה פרטים מסוימים שמוטב להשאיר אותם חסויים. בקיצור, ההקדשה הייתה מביכה. המחשבה שאנשים זרים יראו את הכתובת האדומה הזאת הייתה בלתי נסבלת. מחר בבוקר הוא ירוץ לספרייה וייקח את הספר האומלל.


למחרת בבוקר, מייד כשהתעורר, לפני הכול, אפילו לפני שצחצח שיניים, התלבש ומיהר לספרייה. כבר מרחוק ראה שהערימה המסודרת שלו נעלמה. הספרים התפזרו על אדן החלון, כאילו מישהו עשה את זה בכוונה. נדמה לו שכל ספריו במקום… אבל לא! ספר השירים הדק עם ההקדשה המגוחכת נעלם. רק הספר הזה. מישהו לקח אותו ועכשיו קורא את ההקדשה וצוחק. אולי לבדו, אולי עם בני המשפחה ואולי עם חברים. לרגע עלתה בו מחשבה איומה שאותו אדם צילם את ההקדשה כדי להעלות אותה לפייסבוק.


איזו בושה. הרי שמו מופיע בהקדשה. זה היה ספר השירים הראשון שלה. עכשיו הוא נזכר במדויק, “לאהובי מומו שניידר, מלקט הכוכבים בשמיים…” כמה מביך. מה יקרה אם זה ייוודע למכריו, לילדיו? מה לפנסיונר בן שבעים וחמש ולאהבתה התיאטרלית של משוררת משוגעת שחולמת על רומנטיקה מזויפת? מומו נעצר לרגע והתיישב על ספסל. “למה מזויפת?” שאל את עצמו. “אולי אמיתית? אולי הרגישה ככה באמת? קשה לזכור בדיוק מה היה בינינו. בכל זאת עברו כבר ארבעים שנה, אולי אפילו יותר. איך קראו לה, אגב, אני לא מצליח להיזכר. הרי השם שלה היה מודפס על הכריכה… לא, לא זוכר.”