הקדמה
"הוא שישפוך דמו עמי היום - יהיה לי אח"
כל אחד יספר סיפור זה לבנו,
ומהיום ועד עולם,
לא עוד יחלוף התאריך הזה,
מבלי שיזכירו אותנו - אנחנו המעטים,
בני המזל, חבורה של אחים.
כי הוא שישפוך דמו עמי היום,
יהיה לי אח.
היום הזה יזכה בכבוד,
ואלה שהיום ישֵנים במיטתם בביטחון,
יקללו את עצמם על שלא היו פה,
וירגישו עצמם פחות גיבורים
כאשר ישמעו סיפוריהם של אלה
שביום זה לחמו עמנו,
יום קריספין הקדוש.
ויליאם שייקספיר, מתוך המחזה "הנרי החמישי": דברים שנשא המלך בפני לוחמיו, ערב קרב אז'נקור מול הצבא הצרפתי העדיף. 25 באוקטובר 1415
▪▪▪
אני רוצה שתדעו שכולנו מצפים שהגדוד ימלא את ייעודו, יבצע את משימותיו השונות ויוביל את צה"ל והחטיבה לניצחון... דיברתי היום עם הרמטכ"ל ועם האלופים הבכירים של צה"ל. אני השריתי בהם ביטחון. יכולתי להשרות את הביטחון הזה אחרי שראיתי את הנכונות ואת רוח הלחימה שלכם בשדה הקרב.
דברים שאמר אלוף משנה אמנון רשף, מפקד חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים, בפני לוחמי גדס"ר (גדוד סיור) 87, דקות לפני היציאה לקרב ההבקעה לעבר החווה הסינית ותעלת סואץ. 15 באוקטובר 1973
▪▪▪
"תחנות שקמה, מי נשאר? עבור", קרא בקשר סגן מפקד גדס"ר 87, בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר, בעיצומו של הקרב בצומת "טרטור"-"לכסיקון", צומת דמים שבו מצא את מותו מפקד הגדוד, יואב ברום.
הוא לא קרא "מי שומע? עבור".
גם לא "מי נמצא? עבור".
אלא - "מי נשאר? עבור".
ומעטים נשארו. מעטים, שסיפור גבורתם כמעט שנשכח. בעיקר כי לא היה מי שיספר אותו. שני מפקדי הגדוד נהרגו בקרבות הקשים. כמעט כל שרשרת הפיקוד נמחקה. מפקדי פלוגות ומחלקות. לוחמי שריון לצד אנשי סיור, שהרכיבו יחד את הגדוד המיוחד הזה. שנים חלפו עד שעלו והופיעו סיפורי הקרבות. סיפורי הלוחמים שהסתערו קדימה, מקווים שיצליחו להתחמק מפגיעת הטיל הקטלני הבא. סיפורם של הלוחמים שנחלצו מטנק בוער, עברו לטנק הסמוך - והמשיכו להילחם. סיפורם של החובשים שהצילו חיים. סיפורם של הפצועים שביקשו רק דבר אחד: לחזור לשדה הקרב. לצד חבריהם. לצד אחיהם לנשק.
45 שנה לאחר המלחמה הקשה ההיא, "תחנות שקמה מי נשאר? עבור" מביא את סיפור הגבורה של לוחמי גדס"ר 87. מקרבות הבלימה בימי הלחימה הראשונים שאליהם יצאו ללא מקלעים, בקושי עם עוזי אחד בלבד לכל טנק ונגמ"ש, קרבות שבהם נהרג מפקדם הראשון, בנצי כרמלי, דרך הסיור אל עומק המערך המצרי וגילוי "התפר", שדרכו הוביל הגדוד את חטיבה 14 שהבקיעה את הדרך לעבר התעלה, והמשכו בקרב השריון הגדול שבו השמידו טנקי הגדס"ר עשרות טנקים מצריים ובקרבות החווה הסינית וצומת הדמים. גם לאחר ההחלטה לפרק את הגדוד ולשלבו ביחידות לוחמות אחרות, נמשכה הלחימה, נמשכו מעשי הגבורה.
וכך כתב לימים מפקד האוגדה, אריק שרון: "עם הפסקת האש, בעומדי באותו ערב במבואות איסמעיליה ובראותי את הטנקים האחרונים של הגדוד בוערים, ראיתי לנגד עיני את פניהם של לוחמי הגדוד שאיתם דיברתי ביום הכיפורים. זכרתי את מבטם של הלוחמים, את ההחלטה הנחושה שהיתה נסוכה על פניהם, וידעתי שהם לא אכזבו, ואמנם היה על מי לסמוך. רבים מהם לא זכו להגיע איתנו אל גמר המלחמה, אבל הם אלה שהביאו את המלחמה אל סיומה".
▪▪▪
558 שנים עברו בין קרב אז'נקור, במלחמת 100 השנים, לבין קרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. בין דבריו של המלך הנרי החמישי בפני הקשתים ונושאי החרבות האנגלים, לבין דבריו של מפקד החטיבה אמנון רשף, רגע לפני שהלוחמים נפרדו בקריאת "עלי קרב", עלו על הכלים ויצאו למערכה, שרבים מהם לא שבו ממנה. הזמן הוא לא אותו זמן, כלי המלחמה הם לא אותם כלי מלחמה, זירת הקרב היא לא אותה זירת קרב, אבל דבר אחד משותף לאוקטובר 1415 ולאוקטובר 1973: הנחישות ואומץ הלב. הפחד וההתגברות עליו. הלחימה עד הניצחון.
45 מלוחמי גדוד הסיור נפלו בקרבות יום הכיפורים.
זה סיפורם. הסיפור של גדס"ר 87.
פרק 1
גדס"ר - סוף עידן ג'יפי הסיור
היוזמה היתה של אלוף משנה דב תמרי, סגן מפקד גייסות השריון לאחר מלחמת ההתשה, ונולדה כאחד מלקחי מלחמת ששת הימים ומלחמת אלף הימים: יש למצוא תחליף לפלוגות הסיור החטיבתיות, פלוגות הג'יפים שהוגדרו בעבר כ"עיניים של חטיבות השריון". ההגדרה לא השתנתה, אבל הג'יפים הקלים, שליוו את צה"ל מיום הקמתו והפכו לחלק מהפולקלור הצבאי ולסִמלן של יחידות הסיור המובחרות, התגלו כפגיעים מאוד - וגם כוח האש שיכלו לייצר בשעת הצורך היה מזערי.
תמרי, בעבר מפקד סיירת מטכ"ל ומח"ט 401, אחת משתי חטיבות השריון הסדירות של אוגדת סיני, גיבש את היוזמה, ובתחילת 1973 התקבלה במטכ"ל החלטה להקים ארבעה גדודי סיור לאוגדות המילואים. שני גדודים, גדס"ר 87 - שם שנלקח מאחת מפלוגות חטיבה 8 - לפיקוד הדרום, וגדס"ר 288 לפיקוד הצפון, יוקמו במהלך 1973, ושני הגדודים האחרים - בהמשך. התוכנית, שגובשה וזכתה לברכתו של הרמטכ"ל החדש, רב־אלוף דוד דדו אלעזר, בעצמו איש שריון, היתה להקים כוח סיור משוריין, שילוב של טנקים ונגמ"שים, שישמש גם מסגרת לחימה ניידת עם כוח אש עצמאי, כוח סיור, תצפיות, זיהוי יעדים וגילוי האויב בזמן אמת, וגם יוכל לפעול ככוח סיור אלים. במצב של מלחמה ניתן יהיה לפצל את הגדוד לפלוגות עצמאיות, שכל אחת מהן תפעל במסגרת חטיבה באוגדה שאליה תסופח.
בחודשים הראשונים של 1973 התגבש מבנה גדוד הסיור: שלוש פלוגות כשבכל אחת מהן שתי מחלקות טנקים ושתי מחלקות חרמ"ש; טנקיסטים לצד אנשי סיור מיומנים. בנוסף, תהיה לגדוד גם פלוגת ג'יפים, אבל תפקידה יהיה בעיקר הובלת דרגים לוגיסטיים ובחירת צירי תנועה. מפקד הגדוד יהיה טנקיסט, סגנו - איש סיור. כך גם יהיה מבנה הפלוגות: מפקד הפלוגה טנקיסט, סגנו - איש סיור. בכל פלוגה יהיה גם קמב"ץ, טנקיסט, שישולב כאיש צוות חמישי בטנק מפקד הפלוגה. גדוד הסיור הדרומי, גדס"ר 87, יהיה חלק מאוגדת מילואים 143, באותם ימים תחת פיקודו של שמואל גונן־גורודיש, וגדס"ר 288, הגדוד הצפוני, יסופח לאוגדת מילואים 146, שעליה פיקד מוסא פלד. לפלוגות הג'יפים ההיסטוריות נועדו עדיין תפקידים, בעיקר הובלת ציוד קל, חילוץ פצועים מטנקים, הכוונת הדרגים, ניווט הכוחות שאינם בקו הלחימה ובחירת צירי תנועה.
השלב הבא, לאחר גיבוש מבנה הגדוד, היה מינוי מג"ד וסמג"ד, במקביל לאיוש מפקדי הפלוגות. לגורודיש, מפקד האוגדה, היה מועמד מתאים לתפקיד: סגן־אלוף בנצי כרמלי, קצין שריון מוערך, שהצליח בעבר להשתקם מארבע פציעות קשות, שלא מנעו ממנו להמשיך לשרת בתפקידים קרביים.
כרמלי התגייס לצה"ל בנובמבר 1955, עבר קורס סיירים ונפצע ערב מבצע קדש, בפשיטת צה"ל על משטרת קלקיליה, כשהשתתף בכוח שנשלח לחלץ צנחנים שכותרו בידי הצבא הירדני. לאחר שהחלים עבר לשריון, שם הצליח לשלב היטב את מיומנות הסיור עם עוצמת האש החזקה של הטנקים. ב-1960 הקים מחלקת סיור גדודית בשריון, ובאחד מתרגילי המחלקה נפצע מאש כוחותינו. זמן קצר אחר כך נפצע שוב, הפעם בתאונה, והרופאים שקלו לקטוע את אחת מרגליו. גם מפציעה זו התאושש וחזר לשירות קרבי.
לאחר תפקיד של מפקד פלוגת סיור של חטיבה שהיתה בהקמה, השתחרר, נישא לחברתו פרידה ועבד כקבלן בניין. לפני מלחמת ששת הימים חזר לשריון כמפקד פלוגת פטונים בגדוד 79 של חטיבה 7. בקרב ההבקעה של החטיבה, בפיקודו של גורודיש, נפצע כרמלי קשה בראשו במבואות ח'אן יונס ואיבד אחת מעיניו. הזחל"ם שפינה אותו נפגע גם הוא מאש אויב והוא נותר בתוכו חסר הכרה. חייו ניצלו בזכות גיסו, גם הוא טנקיסט, שעבר שם במקרה, זיהה אותו בזחל"ם הפגוע, דאג לפינויו לתאג"ד ומשם לבית החולים. במשך כחודש היה כרמלי ללא הכרה, ובדרך נס, לאחר סדרת ניתוחי ראש, חזר להכרה עם נכות בשיעור של 76 אחוזים. כשמצבו התייצב, התעקש להמשיך בשירות צבאי, מילא תפקידי מטה עד לשלב שבו הרגיש שהוא מוכן לחזור לפיקוד קרבי, ומונה למג"ד שריון בחטיבה צפונית.
בתחילת 1973, לאחר ששמע על הקמת גדוד הסיור האוגדתי בפיקוד דרום, פנה למפקד האוגדה גורודיש, וביקש לפקד על הגדוד. גורודיש, שהעריך מאוד את יכולותיו של כרמלי, הן כמפקד טנקים והן כאיש סיור מיומן, יותר משָֹמח על הפנייה, ובמרס 1973 קיבל בנצי כרמלי את הפיקוד על הגדוד, שהיה עדיין בשלבי הקמה. כרמלי, יסודי וקפדן, הציב בפני מפקד גייסות השריון, אלוף אברהם אדן, ("ברן"), תנאי לקבלת התפקיד: זכות לבחור את מפקדי הפלוגות מתוך מאגר המילואים של השריון.
▪▪▪
רב־סרן צבי אבירם, שמונה לסגן מפקד הגדוד והיה מבוגר מרוב המפקדים ביחידה, הביא איתו הרבה ניסיון בתחום הליבה של הגדוד החדש - סיור. אבירם, בן 39 כשהתמנה לתפקיד, התגייס לצה"ל בגיל 17, לאחר שזייף את גילו. במבצע קדש פיקד על מחלקת סיור בחטיבת כרמלי, שהחזיקה את הקו מבית שאן לאורך הירדן, עד קיבוץ עין גב.
במלחמת ששת הימים, כמפקד פלוגת סיור בחטיבה 11 שלחמה ברצועת עזה, ניהל צבי אבירם - צ'יביטר כפי שכונה אז - קרב גבורה במבואות ח'אן יונס, לאחר שכוח של החטיבה, פלוגת הסיור ועוד כמה טנקים, נלחם מול מתחם מבוצר ומוגן של החטיבה הפלסטינית שניסתה לנתק את כוחות צה"ל שהבקיעו בגזרה הצפונית של סיני. בהמשך, משימת הפלוגה התמקדה בעיקר בפינוי נפגעים של חטיבה 7 ושל חטיבת הצנחנים הסדירה, שהבקיעו את מערכי המצרים בצפון סיני. לאחר המלחמה הוצע לו לעבור הסבה לשריון, אבל כאיש מילואים העדיף להישאר במסגרת הסיור. במלחמת ההתשה פיקד על פלוגת סיור בסיני. אריה בירו, מוותיקי הצנחנים שעשה הסבה לשריון, מונה לאחר מלחמת ההתשה לרמ"ט אוגדה 143, והציע לאבירם את תפקיד סגן מפקד גדוד הסיור החדש שהוקם. קצין סיור לצד מפקד הגדוד, איש הטנקים, בנצי כרמלי.
▪▪▪
לאחר מינויו לתפקיד מפקד גדוד הסיור, ועוד לפני אימון ההקמה הראשון, החל כרמלי לחפש מפקדים מתאימים לגדוד, וקודם כול את מפקדי הפלוגות. המשימה לא היתה קשה מדי. השמועה על גדוד סיור מיוחד ומאתגר פשטה במהירות - ומועמדים לא חסרו. שני מפקדי הפלוגות הבכירים שלו היו מוסבים לשריון. רפי בר־לב הגיע מסיירת מטכ"ל - ורפי מצפון מהצנחנים ומהנח"ל.
רפי בר־לב, אחיינו של הרמטכ"ל לשעבר, רב אלוף חיים בר־לב, שירת בסיירת מטכ"ל וקנה לעצמו שם של נווט מעולה. לאחר שסיים בהצטיינות את קורס הקצינים, חזר לסיירת כמפקד צוות והשתחרר בעקבות פציעה בתאונת אימונים. בהמשך התנדב לשרת כ"נמר" - כך כונו קציני המילואים שהתנדבו לשבת כמה חודשים במעוזי התעלה במהלך מלחמת ההתשה - וחזר לפקד על צוות מבצעי בסיירת מטכ"ל. בעקבות מפגש עם דב תמרי, שוכנע לעבור הסבה לשריון, ואחריו השתחרר והחל ללמוד בטכניון ולעבוד במקביל כקצין ביטחון במטוסי אל על. בין הלימודים והטיסות, זומן לריאיון אצל מפקד גדוד הסיור החדש. הכימיה בין שני הקצינים היתה מהירה, וכרמלי החליט כי בר־לב יהיה מפקד הפלוגה הבכיר בגדוד. המשמעות - מעבר לפיקוד על הפלוגה: אם מסיבה כלשהי מפקד הגדוד ייפגע במהלך לחימה, הפיקוד על הגדוד לא יעבור לסגנו, שאינו טנקיסט, אלא למפקד הפלוגה הבכיר, איש שריון.
מפקד הפלוגה הבא, פלוגה א', רפי מצפון, החל את השירות הצבאי בצנחנים, פיקד במלחמת ששת הימים ובהתשה על פלוגת נח"ל ונפצע בקו התעלה מירי צלף מצרי. לאחר שהחלים עבר הסבה לשריון, וקיבל מכרמלי מינוי למפקד פלוגה א' בגדוד. מצפון, גבה קומה עם "לוק" של כוכב קולנוע, בלט מיד כקצין שקשה להתעלם מנוכחותו. כשהגיע לאימון ההקמה בג'ינס ובסנדלים, ובשיער בלונדיני ארוך, זכה מיד למבט נוקב ממפקד הגדוד הקפדן, אבל מפקד הפלוגה החדש הגיב מיד ב"אהלן, בנצי" גדול, וחיבק לעיני כול את מפקד הגדוד, שהפשיר מיד. "זה רפי מצפון, עוד תשמעו עליו הרבה", בישר כרמלי לקציני הגדוד.
שלא כמו שני מפקדי הפלוגות האחרים, יגאל אבירי, מפקד הפלוגה השלישית, פלוגה ג', צמח בשריון. קצין מצטיין בכל שלבי ההתמחות המקצועית בטנקים, שזכה למוניטין פיקודיים במלחמת ההתשה. קציני שריון אינם נחשבים בדרך כלל לנווטים מצטיינים, במיוחד בתרגילי לילה. אבירי נחשב ליוצא מן הכלל גם בתחום הסיור. התיק האישי שלו והמלצות מפקדיו התאימו לכרמלי שבחר בו למפקד הפלוגה השלישי שלו.
למפקד פלוגת הג'יפים מונה ישראל זוהר.
במקביל השלים מג"ד 87 את איוש מפקדת הגדוד: איציק כהנא מונה לקמב"ץ הגדוד והוחלף באימון ההקמה על ידי לייזי ענבל; קוקי לימון, קצין המודיעין; אהוד פסטרנק קש"א; אורי טייבר, קצין הקשר הגדודי; ואיתן ארליך - קצין החימוש.
ד"ר דני כצנלסון, אחד משני רופאי הגדוד, נראה בתחילה כמי שיתקשה להשתלב בין שאר קציני הגדוד. החזות האירופאית, המבטא הזר, המקטרת הנצחית והקושי הראשוני להבין את חוש ההומור הצברי, הסגירו מיד שהאיש לא עבר מסלול דומה לשאר הקצינים. רק מעטים בגדוד, אולי המג"ד והסמג"ד, הכירו את סיפור חייו של רופא הגדוד. ד"ר דני כצנלסון, בן למשפחה יהודית אמידה בקופנהגן, בנו של רופא שיניים ששימש גם כיו"ר ההסתדרות הציונית בדנמרק ומראשי הקהילה היהודית במדינה, ניצל מידי הנאצים שכבשו את דנמרק ב-1940. דני היה רק בן שנתיים כשהמחתרת הדנית הבריחה אותו, עם משפחתו ועוד יהודים מדנמרק, בספינת דיג לשוודיה הניטרלית.
לאחר המלחמה חזרה המשפחה לדנמרק. דני החליט ללכת בדרכי אביו, נרשם לבית הספר לרפואת שיניים בקופנהגן, ולאחר שנה החליט להמשיך את הלימודים בבית הספר לרפואת שיניים בירושלים. שם גם הוסמך כרופא שיניים.
במהלך הלימודים הכיר חיילת צעירה, השניים נישאו, ולאחר כמה שנים, עם שתי בנות קטנות, חזר לקופנהגן כדי להתמחות בכירורגיה. כאזרח, דני היה מחויב לשרת בצבא הדני בתפקיד רופא בדרגת סגן־משנה. ב-1969 חזרה משפחת כצנלסון לארץ, הפעם דני כעולה מן המניין, וכרופא מתמחה ברפואת אף אוזן וגרון. כל הניסיון הצה"לי שלו, עד שהגיע לגדוד הסיור, היה שירות של שלושה חודשים בתנאי קבע כרופא שיניים. במילואים הוא לא רצה לשרת כרופא שיניים והגיש בקשה להצבה כרופא קרבי. ראש מדור כוח אדם מילואים בחיל הרפואה נענה לבקשה ושיבץ אותו כרופא בגדוד הסיור 87, שהיה בתהליכי הקמה.
כצנלסון, סגן־משנה בצבא דנמרק אך בלי שעבר קורס קצינים בצה"ל, הגיע למתקן האימונים שבצאלים, שם פגש לראשונה את צוות החובשים שלו וערך היכרות ראשונה עם גדוד המילואים החדש. בתדריך עם מפקד הגדוד התבשר שהוא משובץ כרופא השני בגדוד, והרופא הראשון, עתודאי, משרת כרגע ביחידה סדירה של התותחנים. כצנלסון, עם הניסיון הצבאי הקצר שלו, אבל עם המון אמביציה להוכיח את עצמו, חזר לחובשים שלו וסינן: "אמא שלכם תהיה רופאה שנייה..." במבטא הזר שלו.
▪▪▪
הדרג השני של הקצינים בגדוד החדש היה גם הוא איכותי, בחירה אישית של בנצי כרמלי, בתיאום עם סגנו, צבי אבירם. היו ביניהם שני קציני מילואים שבלטו בשירות הסדיר שלהם בהתשה: אסף אביזוהר, בנו של חבר הכנסת מאיר אביזוהר, ואיציק כהנא מקיבוץ שמיר, ששובץ בתחילה לתפקיד קמב"ץ הגדוד, ובהמשך מונה לקמב"ץ פלוגה ג'. שניהם, אביזוהר וכהנא, קציני מבצעים בפלוגות הטנקים, היו מיועדים להחליף את מפקדי הפלוגות בשעת הצורך.
▪▪▪
איציק אגם, בן קיבוץ העוגן, קצין סיור במילואים, סטודנט שנה שלישית להנדסת מכונות בטכניון בחיפה, הגיע לאימון ההקמה בצאלים כשהוא משוכנע שישתחרר עוד באותו יום ויחזור להשלים את בחינות הסמסטר בטכניון. צו המילואים שקיבל, 15 יום בצאלים, הגיע זמן קצר לאחר שסיים שירות מילואים של כמעט חודשיים. "זה באמת מוגזם", רתח, "המילואים האלה עוד ידפקו לי שנה שלמה..."
כשהגיע לצאלים התייצב בתור הארוך של המבקשים להיפגש עם רמ"ט האוגדה, אלוף־משנה אריה בירו, שקיים ראיונות אישיים, בעיקר לכאלה שביקשו להשתחרר מהאימון.
בירו, מוותיקי הצנחנים, שאף השתתף בצניחה במיתלה במבצע קדש, גילה אמפתיה כששמע מאגם שכבר שירת 60 ימי מילואים אותה שנה, מעל למכסה השנתית, ומילואים נוספים יהרסו לו את כל שנת הלימודים. הוא הקשיב, ובסיום הניח בידידות את ידו על ברכו של אגם ואמר: "איציק'ל, אף אחד לא משתחרר".
אגם חשב לשבריר שנייה לערער, אך כשהבחין במספר שמקועקע על זרועו של הקצין הבכיר, עדות לכך ששהה במחנה השמדה במלחמת העולם השנייה, שינה מיד את דעתו והחליט לוותר. וכי מה זה שנה בטכניון לעומת מה שעבר על בירו? בירו הבחין במבט שנעצר על המספר. "על זה אספר לך פעם אחרת..." המשיך.
איציק אגם נשאר באימון ההקמה ומונה למפקד מחלקת סיור בפלוגה ב'.
יאיר ליטביץ ממושב מולדת הגיע לאימון ההקמה בידיעה שהתפקיד שהוצע לו, מפקד מחלקת טנקים, לא מתאים לו. כבוגר מלחמת ששת הימים וההתשה, הובטח לו תפקיד סגן מפקד פלוגת מילואים בשריון, והוא הופתע כשקיבל לידיו את צו ההצבה לגדוד הסיור, אם כי היה לו ניסיון קודם בפלוגת סיור. מי שהמליץ עליו היה המג"ד המיועד בנצי כרמלי, שהכיר אותו עוד מן השירות הסדיר וממלחמת ההתשה. בתיקו האישי נכתב שליטביץ הוא קצין שריון מנוסה, דעתן מדי, אבל טוב שבגדוד יהיו גם קצינים דעתנים עם קצת חוצפה, אבל לא יותר מדי... ליטביץ חשב לבקש העברה, אבל לאחר אימון ההקמה החליט להישאר, גם בתפקיד מפקד מחלקה בפלוגה ג'.
אימון ההקמה, שהתקיים בצאלים במאי 1973, היה הפעם הראשונה שבה נפגשו כל קציני הגדוד עם הלוחמים בפלוגות. קדם לו אימון מפקדים שלדי, שבו נטלו חלק מפקדת החטיבה ומפקדי הפלוגות. אנשי הסיור שהגיעו לאימון ההקמה, חולקו בין שלוש הפלוגות המבצעיות של הגדוד החדש, והיו אחראים להטמעת שיתוף הפעולה עם מחלקות הטנקים. במהלך האימון בלטו במערך הסיור ארבעה קצינים, ערן שורק, עמי פרידמן, איציק אגם ונמרוד גצ'וב. כולם קיבוצניקים ובוגרי מלחמת ההתשה: שורק מהכשרת הנח"ל בקיבוץ צרעה, פרידמן מקיבוץ שפיים, אגם בן קיבוץ העוגן וגצ'וב מקיבוץ אילון. נבחרת סיירים ונווטים מעולה.
באימון ההקמה בצאלים הם נפגשו לראשונה עם הכלים שאיתם יילחמו, אם וכאשר. היו אלה טנקים מתקדמים מסוג M60A, שהגיעו עטופים בניילונים מארצות הברית דרך הים, לצד נגמ"שים, רכב קרבי זחלילי חדש מתוצרת ארצות הברית, תא לוחמים גדול עם מדף שמכסה אותו וגוף מסגסוגת אלומיניום כפולת דפנות. חידוש מרענן לעומת הזחל"מים הישנים, שרידי מלחמת העולם השנייה, שבהם השתמשו עדיין בחטיבות החי"ר הסדירות, כולל הצנחנים וגולני. עבור קציני הסיור היה בכך הוכחה למעמדו של הגדוד ולחשיבות שמייחסים לו בצבא.
לנגמ"שים צורפו חוברות הדרכה באנגלית, אלא שצה"ל הכניס שינויים רבים בנגמ"שים כך שיוכלו לשמש ככלי לחימה. המדריך שיועד להעביר להם הדרכה על הכלים החדשים לא הגיע משום מה, ושני קציני הסיור, ערן שורק ואיציק אגם, הסתערו על האתגר והחלו לדפדף בחוברות ההדרכה בניסיון להבין איך ומה. ברגע שמפקד הפלוגה, רפי בר־לב, זיהה שקצין הסיור שלו שולט בחוברות ההדרכה של היצרן האמריקאי, החליט שהוא לא מחכה למדריך נגמ"שים מבסיס ההדרכה, ויתחיל עצמאית לאמן את החיילים בפלוגה בלחימה מנגמ"ש, כולל עלייה וירידה דרך הכבש האחורי, שימוש ברימונים, ירי לפנים ומאחור במקלעים תוך כדי תנועה, תפקוד הנהג בכלי החדש, שימוש יעיל במדפים העליונים שלא היו לזחל"מים, טיפולים במנוע ובשרשראות, הנעת המנוע עם התמסורת האוטומטית בגרירה והסתערות חי"ר.
"אתה מסוגל להעביר אימון על הכלים?" שאל את אגם.
"לא צריכה להיות בעיה".
"מאיפה בדיוק אתה יודע על נגמ"שים?"
"למדתי..."
"יופי, אז תאמן את כולם".
וכך היה. בהמשך החליט מפקד הגדוד שהשניים, אגם ושורק, יעבירו את הדרכת הנגמ"שים גם למחלקות הסיור בשאר פלוגות הגדוד. הוא עצמו, לצד רפי בר־לב, הצטרף לשיעור הראשון, ושניהם למדו להכיר מקרוב את הנגמ"ש.
פלוגות הגדוד התאמנו לפי תוכנית מסודרת שקבע כרמלי, אבל רפי בר־לב, שכבר מהאימון הראשון התקבע המעמד של הפלוגה שלו כפלוגה שתוביל את כל הגדוד במשימות ניווט, הוסיף תרגילים מקוריים משלו. את התרגיל הפלוגתי הראשון ניהל מצריח הטנק שלו. הנגמ"שים הסתערו באש לפנים ולאגפים, כשהטנקים מסייעים באש בתנועה. באימוני הלילה התלהב בר־לב מיכולת הניווט של שני קציני הסיור שלו, עמי פרידמן ואיציק אגם, שהובילו את הפלוגה ואחריה את הגדוד ליעדים רחוקים.
אימון ההקמה, שאמור היה להתקיים רק בקיץ, הוקדם לחודש מאי בעקבות מתיחות בחזית הדרום וידיעות על תמרונים לא שגרתיים של צבא מצרים. בצה"ל הוכרזה כוננות ג', שזכתה לשם הקוד הצבאי "כחול־לבן", ויחידות מילואים בהיקף גדול גויסו בצו 8. זו הסיבה שבאוגדת המילואים 143 בפיקוד גורודיש, הוחלט להקדים את אימון ההקמה של גדוד הסיור. כרמלי זימן תחילה את הסגל הפיקודי שלו לאימון שלדי ראשוני, וסמוך אליו גויס כל הגדוד לאימון הקמה ולתרגיל גדודי, כחלק מתרגיל אוגדתי שנועד לאותת להנהגה המצרית כי צה"ל מוכן לקדם כל התקפה. שיאו של התרגיל האוגדתי היה בתרגול צליחת התעלה על פי תסריט, לפיו הצבא המצרי צולח את התעלה, ואוגדה 143, בהתקפת־נגד, הודפת את האויב ומעבירה את הלחימה לשטחו, במהלך של צליחה על גבי גשר הגלילים שפותח על ידי האלוף ישראל טל ואלוף־משנה דוד לסקוב מחיל ההנדסה.
לגדוד הסיור היה תפקיד מרכזי בתרגיל האוגדתי, והוא הוביל את הכוח כולו להתקפת־נגד כשפלוגת שריון מחטיבה 7 דוחפת את גשר הגלילים למאגר המים בסכר הרואיפה, שדימה את תעלת סואץ. בכירי המטכ"ל, שעקבו אחר התקדמות התרגיל, שיבחו את הביצוע המושלם. בתרגילים צה"ל תמיד יוצא וידו על העליונה...
הרופא העתודאי ששובץ כרופא ראשון לגדוד לא הגיע לאימון ההקמה, וכצנלסון, "הרופא השני", התעקש שהצוות שלו יעבור אימוני לוחם. הוא עצמו למד לנהוג על הנגמ"ש, השתתף בהדרכה על טיפול המנוע והתנסה בהחלפת שרשרת. בנעוריו בדנמרק היה חובב רדיו ואלקטרוניקה עם חוש טכני, כך שהוא שלט היטב גם במכשיר הקשר.
במהלך האימון והתרגילים נצמד כצנלסון כעלוקה לרפי בר־לב ולרפי מצפון, שני מפקדי הפלוגות הבכירים, ורכש לא מעט ניסיון בלחימה ובניווט. בסיום אימון ההקמה ניגש בחוצפה צברית למג"ד כרמלי, הצדיע ושאל: "המפקד, מי הרופא הראשון של הגדוד?"
"אתה", השיב בנצי כרמלי ללא היסוס.
שמח וצוהל, חזר כצנלסון לצוות שלו. "הרופא השני בגדוד הוא מעכשיו הרופא הראשון", בישר להם.
▪▪▪
כוננות "כחול־לבן" הסתיימה זמן קצר לאחר סיום התרגיל האוגדתי. הכלים הוחזרו למחנה האימונים בצאלים, ובנצי כרמלי, מג"ד 87, סיכם בקצרה את אימון ההקמה: "בתוך זמן קצר הוכחנו שגדס"ר 87 מוכן למלחמה - אם וכאשר נגיע לרגע הזה".
אימון ההקמה שימש גם כאימון הגיבוש של גדס"ר 87. גיבוש מבצעי וחברתי בין טנקיסטים ואנשי סיור שהגיעו מיחידות שונות והפכו בתוך זמן קצר ליחידה לוחמת ומגובשת.
הפעם הבאה שהם ייפגשו תהיה רק כמה חודשים לאחר מכן, בצִלן של אזעקות וקרבות שריון קשים בחזית התעלה וברמת הגולן.
