למעשה, הוא רצה להטיח את הטלפון בקרקע ולרמוס אותו עד שיפסיק לצלצל לתמיד. היו פעמים בחייו שזה בדיוק מה שהיה עושה, אבל נייט היה בן שלושים ושבע, ובחודשים האחרונים נראו סימנים קלושים לכך שהוא מתחיל להתבגר.נייט אלוורז רצה לסנן את השיחה.
השיחה המזוהה הבהירה לו ששותפו וחברו, דאג ברוק, מנסה להשיג אותו. הם לא דיברו כבר יומיים, ונייט קיווה שדאג חזר לעשתונותיו ונרגע. צלצול הטלפון היה כנראה סימן לכך שהיעדר התקשורת לא היה אלא הפוגה קצרה בסחרור המהיר כלפי מטה.
לפני ההפוגה בת היומיים כל השיחות ביניהם היו דומות, ולנייט כבר נמאס. דאג היה אומר לו שהוא מתקדם, שהוא קרוב לפענוח מוצלח של החקירה. הוא לא היה מוסר פרטים, רק אומר שנייט ישתגע כשישמע מה הוא חשף. נייט היה מגיב באומרו שדאג לא צריך בכלל לעסוק בחקירה הזאת, שהוא מסכן את מה שנשאר מהקריירה שלו אחרי שהרס כמעט לחלוטין את חייו האישיים. למסר הזה לא היה שום סיכוי לחדור אליו.
אבל דאג לא היה רק שותפו של נייט, הוא היה גם חברו הטוב ביותר, ונייט ידע שהוא האדם היחיד שמסוגל להרגיע את דאג באותם מקרים תכופים שבהם גבר עליו תסכולו. חשוב מכך, נייט היה האדם היחיד שהיה לו סיכוי להניא את דאג מלעשות דבר שהוא עתיד להתחרט עליו עד סוף ימיו.
דאג היה טיפוס פרוע, בלתי צפוי, תמיד היה כזה. לפעמים זה עזר לו בעבודה, ולפעמים לא. העובדה הזאת אילצה את שותפו, נייט, ליטול על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. ונייט לא ממש התאים לתפקיד הזה.
וכך, המשיבון נכנס לפעולה, אבל אז נעתר נייט וענה לטלפון בכל זאת, מפני שזה מה שעושים שותפים וחברים. העיכוב הזה גרם לכך שהמשך השיחה הוקלט. "היי, דאג. מה קורה?"
"תפסתי אותו, נייט. הפעם תפסתי אותו. אתה..."
נייט שמע את רמות הלחץ הגבוהות בקולו של דאג. הוא כבר היה רגיל לזה, אבל הפעם הלחץ היה גבוה מהרגיל. הוא שוב יצטרך להרגיע אותו ולהוריד אותו מהסולם שהפך גבוה ומסוכן יותר. נייט קטע את דבריו. "בחייך, דאג, אתה לא יכול להמשיך לעשות את זה."
"תשתוק, נייט, ותקשיב לי. אתה חייב להגיע לכאן עם גיבוי, ואתה חייב ליידע את האף־בי־איי."
"אף־בי־איי?" זו הייתה תפנית בעלילה, תפנית בלתי רצויה. "למה?"
"זה גדול בהרבה ממה שחשבנו, נייט. ועכשיו הבנתי הכול."
לא היה כנראה דבר שדאג יכול היה לומר שיפתיע את נייט יותר. "איפה אתה, לעזאזל?" שאל.
"תמצא את קונְגֶרְס ו—"
"הֵי!" זו הייתה המילה הבאה ששמע נייט בטלפון, אבל זה לא היה קולו של דאג. אחר כך נשמע צליל קרקוש, כאילו הטלפון נפל, ואז צליל מובהק של שתי יריות... אחר כך, כעבור כמה שניות, שתי יריות נוספות.
ואז נייט שמע רק את קולו שלו, צורח לקו המת.
"הֵי," אמר ברדלי, "בהתחשב במה שדאג עשה לה, אם לא היית מספר לי על שיחת הטלפון ההיא, הייתי חושד בג'סי."
בכל טלפון סלולרי יש ג'י־פי־אס מובנה.
חברת הטלפון, ומכאן שגם כל גוף ממשלתי עם סמכויות להוציא צווים, יכולה לדעת היכן נמצא טלפון מסוים בכל זמן נתון, גם בדיעבד. המשטרה מנצלת את היכולת הזאת לעיתים קרובות.
לכן, הדבר הראשון שנייט עשה אחרי שצרח לשווא בטלפון לדאג שיענה לו, היה להתקשר למטֶה ולבקש את ג'סי אלן.
"ג'ס, זה אני."
"היי, נייט. חשבתי שזה יום חופשי שלך?"
"כן, ג'ס. אנחנו חייבים לאתר את הנייד של דאג. זה דחוף."
"מה הוא עשה עכשיו?" ג'סי שאלה בקול שהתקרר במידה ניכרת.
נייט אפילו לא טרח לענות על השאלה. "זה דחוף... בבקשה... פשוט תעשי את זה כמה שיותר מהר."
גם בנוהל מזורז תידרש לפחות שעה כדי לקבל את המידע, ונייט היה משוכנע למדי שעד שישיגו את המידע הם כבר לא יצטרכו אותו. הוא רצה לקום, לנסוע ולעשות משהו, אבל לא היה לו לאן. אז הוא פסע הלוך שוב, מודאג, וחיכה.
הוא ידע שהדבר הנכון לעשות יהיה להתקשר לפקד ברדלי, אבל התאפק בינתיים. לא היה עוד משהו שברדלי יכול לעשות עכשיו, ובמקרה הבלתי סביר שדאג בריא ושלם, שיחה כזאת תסבך אותו עם המחלקה עוד יותר מכפי שכבר היה מסובך. נייט לא רצה שזה יקרה, כמובן. אז הנאמנות הזאת, אף שהבין שהיא כנראה מיותרת בשלב זה, מנעה ממנו להתקשר לבוס.
גם לא היה לו מושג מה לומר לאף־בי־איי, או ליתר דיוק לדן קונגרס; דאג לא הספיק לומר לו למה צריך לערב את הבולשת הפדרלית. קונגרס היה קצין הקישור עם משטרת המדינה של ניו ג'רזי לכוח המשימה המשותף בנושא הטרור, כך שלפחות הייתה עקביות בכך שדאג דיבר על האף־בי־איי ועל דן קונגרס.
לכן הוא החליט בינתיים לחכות.
הוא לא היה צריך לחכות הרבה. כעבור עשרים דקות צלצל הטלפון. זו הייתה ג'סי, אבל היא לא התקשרה כדי למסור לו מידע על מיקומו של דאג. "הוא נורה, נייט," אמרה בקול שבור. "הרגע שמענו."
"הוא חי?"
"אני לא יודעת. האדם שמצא אותו לא ידע. אילו הוא היה זז, או מדבר, היו אומרים לנו. ולא אמרו לנו."
"איפה הוא?"
"בפיטר פן. זה מוטל—"
הוא קטע את דבריה. "אני יודע איפה זה. אני בדרך."
"גם אני," אמרה וניתקה.
הוא ידע שאסור לה להיות שם, מקצועית או רגשית, והוא ידע באותה מידה של ודאות שהוא לא מתכוון לעצור אותה. לכן רק נכנס למכוניתו והתחיל לנסוע לכיוון מוטל פיטר פן על כביש ארבע בטינֶק, ניו ג'רזי, מרחק רבע שעה בלבד מביתו באֶלמווד פארק.
כשנייט הגיע לשם, המוטל כבר נראה כאילו נערך בו כנס של המשטרה וכל הנוכחים הגיעו בבת אחת. לפחות עשרים וחמש ניידות, רובן עם אורות מהבהבים, גדשו את מגרש החנייה הקטן ואת האזור הסמוך. אין דבר שמושך כמויות כאלה של שוטרים כמו אירוע שבו מעורב אחד משלהם.
משטרת טינק הייתה שם בהרכב מלא, אבל נדחקה למקום השני. מישהו ירה באיש משטרת המדינה, ועמיתיו לא התכוונו להסתפק בפחות משליטה מלאה בעניינים. אז השוטרים המקומיים היו אחראים על האבטחה מסביב, והם זזו הצידה ופינו דרך לנייט כשהראה להם את התג. כמובן, לא היה צורך בכך. נייט, שהתנשא לגובה מטר תשעים ושלושה סנטימטרים ושקל יותר ממאה ושלושים קילוגרמים, היה מוכר היטב ומזוהה מאוד.
לפי ריכוז השוטרים, נייט הבין מיד שמרכז הפעילות נמצא בחלקו האחורי של המבנה הדו־קומתי של המוטל וניגש לשם מיד. הוא תר במבטו את הזירה, מחפש אחר פקד ג'רמי ברדלי, וראה אותו בקומה השנייה בחוץ, ליד המעקה.
נייט ראה גם את הרכב שקיווה לא לראות — הרכב של חוקר מקרי המוות. הוא הרגיש כאילו חטף אגרוף בבטן. הרכב הזה לא מגיע במקרה לזירת פשע, אלא מוזמן לשם. ולא היו מזמינים אותו אלמלא היה צורך בכך.
נייט עלה שתי מדרגות בכל צעד, דבר לא פשוט לגבר במידותיו, ואז התקדם לעבר פקד ברדלי. ברדלי דיבר עם שני בלשים אחרים, אבל התרחק מהם והתחיל לפסוע לכיוון נייט כשראה אותו מגיע.
"פקד..." זה כל מה שנייט היה מסוגל לומר בזמן שהכין את עצמו נפשית לשמוע את הבשורה המרה.
"הוא חי, נייט. הוא בדרך לבית החולים."
ההקלה שחש נייט הייתה מוחשית, אבל היו הרבה דברים לברר, הרבה דברים לחשוש מפניהם. "כמה קשה הוא נפצע?"
ברדלי משך בכתפיו. "אי אפשר לדעת. הוא חטף כדור אחד בכתף ואחד ברגל; אף אחד מהם לא נורא, אבל הוא נפל או קפץ מעבר למעקה הזה וספג פציעת ראש. הוא היה מחוסר הכרה."
נייט הצביע על רכב חוקר מקרי המוות. "למה הם באו לכאן?"
"שני הרוגים," ענה ברדלי. "זוג בני ארבעים ומשהו. הם היו אורחים במוטל, בחדר מתחת למקום שבו דאג התעופף מעבר למעקה."
"הם היו מעורבים?"
ברדלי נענע בראשו. "לא נראה כך, אבל זה עוד יכול להשתנות. סביר יותר להניח שהם פשוט היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון."
"אז אנחנו יודעים מה קרה?"
ברדלי משך שוב בכתפיו. "רק ניחוש. יכול להיות שדאג היה בחדר ההוא שם; המנעול נפרץ. אולי ירו בו, הוא נפצע וניסה לברוח. אבל אין דרך לדעת בוודאות." ברדלי המשיך: "יש לך מושג מה דאג עשה כאן?"
נייט הנהן. "אפשר לומר," ענה והמשיך בתיאור השיחה שקיבל.
ברדלי הקשיב בלי לקטוע את דבריו, וכשנייט סיים הוא שאל: "הוא הזכיר את בֶּנֶט בשמו?"
"אני לא חושב. אני חושב שהוא אמר 'תפסתי אותו.' אבל אין ספק לְמה הוא התכוון." ואז נייט נזכר בהשתלשלות האירועים והוסיף: "אתה יודע מה? נראה לי שהשיחה הוקלטה, כי נתתי למשיבון לענות ועניתי רק כששמעתי את הקול שלו."
"יופי, אז בוא נשמע את ההקלטה בהקדם האפשרי. אבל למה הוא רצה שתכניס לעניין את האף־בי־איי?"
זו הייתה שאלה הגיונית: שוטרים מקומיים, ואפילו שוטרי משטרת המדינה, רוחשים טינה טבעית לבולשת הפדרלית, שנוטה לסלק את המקומיים מדרכה. סלידתו של דאג כלפי האף־בי־איי הייתה ידועה לכול, ובכל מקרה, הפעילות הפלילית לכאורה של בנט לא הייתה ברמה הפדרלית. דאג כנראה האמין שחשף משהו חדש.
"לא הספקתי לשאול אותו, והוא לא הספיק לומר לי," ענה נייט. "אני מניח שהוא רצה שאמצא את דן קונגרס מאותה סיבה."
"אני אשאל את קונגרס אם הוא יודע משהו בקשר לזה."
כשעמדו שם, נשענים על המעקה, הם ראו את ג'סי למטה, מפלסת את דרכה בין השוטרים. "עדיף שתרד לדבר איתה," אמר ברדלי.
"כן, זה יהיה לה קשה לעיכול."
