הקדמה
הרשו לי לומר את האמת באופן בוטה. תס סעדה היה רוצח. לכן היה לי מאוד קשה לקרוא את החלק הראשון של הספר הזה. זה לא "האסופית" ולא "צלילי המוזיקה". קורא יקר, אם אתה מחפש סיפור קליל ורומנטי על ילדות באי הנסיך אדוארד המרהיב ביופיו שבקנדה, או על טיפוס הרים באוסטריה תוך כדי שירה, חפש ספר אחר. הספר הזה לא נועד לך.
תס וחבריו הקרובים ביותר רצחו יהודים בישראל. הם רצחו אזרחים וחיילים ללא הבחנה. הם תקפו נוצרים בירדן. לפעמים השליכו רימונים לבתיהם. לפעמים ריססו בתים של מאמינים יראי אלוהים באש מקלעים. פעם ניסו להתנקש בחייו של נסיך מאחת ממדינות ערב וכמעט הצליחו. הם עשו את כל הדברים האלה בחפץ לב. הם עשו אותם בלהיטות. כך גם נהג תס. שם החיבה שלו היה "ג'זאר" שפירושו "הקצב", והכינוי הזה הסב לו עונג.
תס נולד בעזה וגדל בערב הסעודית ובמפרץ הפרסי, בעולם של אסלאם קיצוני ולאומנות פלסטינית קיצונית. בשנות העשרה שלו הוא היה כקלחת שנאה רותחת ומבעבעת. משפחתו הייתה מקורבת למשפחת המלוכה הסעודית. פעם הוא פגש את אוסמה בן לאדן. הוא היה חבר קרוב של יאסר ערפאת, שהיה גיבור בעיניו, ובשמו שמח להרוג ולרצוח. בחלקו הראשון של הספר שבידך לוקח אותך תס אל תוך העולם שפעם אהב. אין זה עולם יפה. למען האמת, הסיפור הכאיב לי ברמות שקשה לתאר במילים.
אם סיפורו של תס היה מסתיים שם לא הייתי יכול להמליץ עליו, כל שכן לכתוב את ההקדמה שלו. אך הסיפור לא הסתיים שם. בחסדו הנפלא נתן לו אלוהים מערכה שנייה ושלישית.
ההמשך הופך לסיפור בלתי נשכח על לוחם ג'יהאד שמצא את ישוע, מהפכן אלים שהשתנה יום אחד באופן קיצוני בכוח רוח הקודש, והיה לשוחר שלום מלא חמלה. בעיקרו של דבר זהו סיפור על גדולת אלוהים. סיפור על אדם שהתאהב במושיע שאוהב ערבים ויהודים כאחד. אלוהי הכתובים צלול כבדולח לכל מי שמטה אוזן: הוא אוהב את כולנו באהבה עצומה ונצחית שלא תכבה לעולם. באהבתו הנפלאה והאלוהית הוא מעניק לנו – יהודים וערבים כאחד – את מתנת הישועה באמצעות מותו ותקומתו של בנו, אדוננו ישוע המשיח. הוא רוצה לאמץ כל אחד מאתנו אל משפחתו. הוא רוצה לברך אותנו ולדאוג לנו. הוא רוצה לרפא אותנו, לשנות אותנו ולעזור לנו להידמות לו. ולאחר מכן הוא רוצה לתת לנו כוח לברך אחרים.
תס נעתר לאהבה הזאת והשתנה לנצח. לא אהרוס לך את חוויית הקריאה בספר ולא אגלה לך את כל הדברים הטובים שמצפים לך. אסתפק ואומר: קרא אותו מהר! עבור על החלק הראשון מהר ככל האפשר, עד שתגיע לנקודת המפנה. קרא איך אלוהים שינה לא רק את חיי תס אלא גם את חיי משפחתו. היה לצדו כשהוא שומע מה ייעודו, כשהוא מספר את הבשורה ליאסר ערפאת, ואפילו כשהוא מספר להוריו ולאחיו על אהבת המשיח וסליחתו, בעוד אלה מבקשים להרוג אותו. בהמשך תראה איך תס ואשתו קרן מסייעים בשם ישוע לעניים ולנזקקים בעזה ובגדה המערבית. התבונן וראה כיצד יחסו של תס ליהודים משתנה. על כך אני יכול להעיד באופן אישי.
תס ואני נפגשנו בשבת בערב בינואר 2008. הוזמנתי לשאת דרשה באותו ערב בקהילה יהודית משיחית בירושלים. נושא הדרשה שלי היה "מה עושה אלוהים בקרב המוסלמים". אין זה מסר טיפוסי לקהל של יהודים. אבל אחרי תפילה ממושכת חשתי שהאדון רוצה שאחלוק עם ידידיי הישראלים את המסר שהוא אמר לי לחלוק עם ידידיי הירדנים בדרשה שלי ברבת עמון זמן מה קודם לכן. עלינו להיענות ברצינות למצוותו של ישוע לאהוב את רעינו ואת אויבינו. אנחנו יכולים לעשות זאת רק כשכוח רוח הקודש פועל בחיינו. אבל כאשר נעשה זאת – כאשר נציית באמת למצוות ישוע ולמופת שהוא משמש, נעורר התעניינות. אנשים יגיבו בתדהמה כשיראו שאנחנו אוהבים את שונאינו, וישאלו שאלות. לבם יתרכך. הם ירצו לשמוע על האלוהים שאותו אנחנו עובדים, ותקוותנו שאחר כך ירצו להכיר את האלוהים הזה באופן אישי.
אנחנו עדים לכך שזה כבר קורה ברחבי המזרח התיכון. בעשר או חמש עשרה השנים האחרונות, ובעיקר אחרי פיגועי 11 בספטמבר, יותר מוסלמים באים לאמונה בישוע המשיח מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה. השאלה הבאה עומדת בפני המאמינים הישראלים ובפני כל מי שטוען שהוא הולך בעקבות המשיח: מה אלוהים רוצה שנעשה לחיזוק אחינו ואחיותינו שבאים מרקע מוסלמי, וכיצד אנחנו יכולים לאהוב את רעינו ואת אויבינו באופן מעשי, כשמבחינה אנושית הדבר בלתי אפשרי?
זה המסר שבאתי לחלוק בירושלים, ומי היה הזוג הראשון שפגשתי באותו ערב כשאך נכנסתי לבית הקהילה? תס וקרן סעדה. כשסיפרו לי מי הם התקשיתי להאמין. הם סיפרו לי בקצרה את הסיפור שלהם ואני התרגשתי מאוד. הנה עוזרו לשעבר של יו"ר פת"ח יאסר ערפאת ועוזרו לשעבר של ראש הממשלה בנימין נתניהו מתחבקים בלב ירושלים - לא מנסים להרוג זה את זה. וזאת הודות לפעולתו של ישוע שנתן לנו לב לאהוב במקום לשנוא.
הייתה לי תחושה שזו ההתחלה ולא הסוף. למחרת החלטנו לנסוע עם עוד כמה עמיתים לאשקלון. ביקרנו בבית חולים שבו מטופלים גם יהודים וגם ערבים שנפגעו בתקריות החוזרות ונשנות בגבול הדרום. כאשר נפגשנו עם עובדי המנהלה של בית החולים, שנינו הגשנו המחאות, כל אחד מטעם הארגון שלו, לסיוע ברכישת ציוד רפואי חיוני. הרופאים וצוות העובדים שאלו מדוע באנו לברך אותם, ושנינו סיפרנו את סיפורנו. תס סיפר שנולד קילומטרים אחדים מדרום לבית החולים, וגדל עם שאיפה להרוג כל אחד מהאנשים שנכחו בחדר שבו ישבנו.
"האם באמת עבדת בשביל הפת"ח?", שאל אחד הרופאים. תס הנהן בראשו.
"מה קרה אם כך? מה חולל בך שינוי?", שאל מישהו אחר.
תס נתן את כל הכבוד לישוע המשיח. הוא סיפר בקצרה כיצד אלוהים שינה את לבו וגרם לו לאהוב את העם היהודי. ואז הוא הדהים את כולנו. הוא ביקש מצוות בית החולים לסלוח לו על מה שהוא ובני עמו הפלסטינים עוללו במשך השנים לעם היהודי. זה היה רגע מרגש מאוד. עיני כל הנוכחים דמעו. הישראלים מעולם לא ראו דבר כזה, ולמען האמת, גם אני לא.
בעת הקריאה בספר זה, זכור נא להתפלל למען תס ואשתו קרן, ולמען בני משפחתם ועמיתיהם. עודד גם אחרים להתפלל למענם. התפלל לשלומם. התפלל שיהיה להם אומץ לב להמשיך הלאה. התפלל לחכמה ולהבחנה. התמד בתפילה למענם ככתוב בקולוסים ד 4-2:
"התמידו בתפילה ושקדו בה בהודיה. התפללו גם בעדנו, כדי שאלוהים יפתח לנו את שער הדיבור להגיד את סוד המשיח שבגללו אף אסיר אנוכי, וכדי שאגלה אותו כפי שעליי לדבר".
התפלל שדלתות ייפתחו בפני בני משפחת סעדה לחלוק את הבשורה על אהבת המשיח בעזה, בגדה המערבית וברחבי כל העולם המוסלמי. התפלל גם שאלוהים ייתן להם כוח פיזי, רוחני ורגשי ואת כל האנרגיה שהם זקוקים לה כדי לפעול למענו, ושהוא יברך אותם בכל המשאבים הכספיים הנחוצים כדי לקדם את הבשורה וכדי לדאוג לעניים.
לבסוף, התפלל ושאל את אלוהים מה הוא קורא לך לעשות. האם אתה אוהב את רעיך? האם אתה עושה תלמידים בין כל העמים כפי שציווה ישוע במתי כח 20-18? האם אתה מתפלל שהפלסטינים והמוסלמים בעולם כולו ימצאו חיים חדשים ותקווה חדשה בישוע? האם אתה תורם לפעילותם של ארגונים כמו "תקווה לישמעאל" (ארגון סיוע שתס סעדה ייסד ועומד בראשו)?
אתה ואני חיים ברגע מיוחד בהיסטוריה של האנושות. לפני שובו של ישוע, אלוהים האב מושך אליו גברים, נשים וילדים יותר מתמיד. הוא פועל בקרב המוסלמים בצורה מדהימה וחסרת תקדים. מדוע שלא תצטרף אליו? מדוע שלא תיקח חלק במהפכה הרוחנית שמושיעה נפשות ומעניקה שלום אמתי בשם ישוע? אישית, אינני חושב שיש אתגר מלהיב מזה. אולי עצם העובדה שאתה קורא בספר הזה מעידה שכך גם אתה חושב.
יואל רוזנברג
וושינגטון די. סי.
יולי 2008
יואל רוזנברג הקים את קרן יהושע, ארגון לעזרה הומניטרית, שמטרתו "לברך את עם ישראל ואת שכניו בשם ישוע, ככתוב בבראשית יב 3-1". הוא כתב גם שישה רבי מכר שיצאו לאור בהוצאת הניו יורק טיימס, ובהם Epicenter. בעברית יצא לאור ספרו "ברירת יחזקאל".
דבר לקורא
אתה בוודאי פגשת פלסטינים, אני מודה שאני לא פגשתי אף פלסטיני עד שהתחלתי לעבוד על הספר הזה. כמו אמריקאים רבים הסקתי כמה מסקנות (בעיקר שליליות) ממה שראיתי או קראתי בחדשות. אמרתי לעצמי שאלו אנשים שאינם אוהבים את ישראל וממשיכים לעשות מזה עניין שנה אחר שנה.
ואז פגשתי את תס. ראיתי פנים אל פנים את הרוח העדינה שלו ושל אשתו. שמעתי איך הוא נולד באוהל של פליטים, נזרק ממקום למקום בילדותו ולבסוף נדחק לקיצוניות ואחז בנשק כנגד מה שנראה בעיניו מקור לאי-צדק הזה. נכנסתי לנעליו. ללא ספק הייתי מרגיש כמוהו ומגיב בהתאם.
אבל זוהי רק ההתחלה. שמעתי בהתלהבות איך הוא הגיע לארה"ב בגיל עשרים ושלוש, התחתן והצליח בעולם העסקים. הגילוי שלו באמצע החיים בנוגע למה שהוא יכול לעשות עם השנאה שבערה בלבו, הקסים אותי. ככול שהוא המשיך לדבר ראיתי יותר ויותר את המטרה האדירה שיש לחייו של האיש הזה.
תס שאני מכיר היום איננו איש אכול שנאה. הוא יותר דומה לדובי גדול ונחמד שמבין מה יביא שלווה למזרח התיכון. הוא יודע שפינג פונג פוליטי אינו מגיע רחוק. הוא רואה מעבר לזעקות ורעמי ההפצצות את המקור האמתי והבלתי נדלה לשלווה, זה שישחרר ממרירות ויעניק שלום אמת.
סיפורו הוא מופת לכל בן אנוש המצוי במצוקה אישית. כמו ליריבים בארץ הקודש, לרבים מאתנו יש רשימה של אנשים שמאוד היינו רוצים שייעלמו מחיינו. כמובן שזה לא יקרה. אם כך מה עלינו לעשות? המשיכו לקרוא...
דין מריל
שותף לכתיבת הספר
תודות
ספר לעולם אינו נוצר יש מאין. הוא תוצר של החיים. חיי עוצבו במידה רבה בידי האנשים שליוו אותי.
סיפורי לא היה ראוי להיכתב לולא השפעתו האדירה של צ'רלי שרפ במשך למעלה משלושים שנה. פגשתי אותו כשהייתי מהגר חדש והוא נשאר לצדי עד שהוא הוביל אותי לצומת הדרכים החשובה ביותר בחיי. מאז הוא המשיך לשמש לי מורה ויועץ רוחני ולהיות חברי הטוב. תמיד אעריך אותו ואת אשתו לורי על הרושם העצום שהותירו בחיי ובעבודתי.
הסיפור שלי התפרסם לראשונה בגרמנית בספר שנקרא Ich kämpte fürArafatו (2007) בהוצאת Brunnen Verlag בשווייץ. תודות לכריסטינה מאייר וורה האן, ולמחבר-שותף דניאל גרבר שבזכותם זה קרה.
לאחר מכן סינדי ריגינס יצרה קשר עם הוצאת Tyndale House והציעה להם לשקול תרגום לאנגלית. שם ג'ון פרר ועמיתיו התלהבו מהאפשרות הטמונה בסיפור. אני אסיר תודה להם.
ההמרה לאנגלית הפכה לשכתוב של הספר, כולל עדכונים והרחבות. על כך אני מודה לדין מריל שתרם מכישוריו כעיתונאי. במהלך העבודה הוא הפך לחבר טוב ואח יקר.
גרמנית ואנגלית אינן שפות האם שלי כמובן. לכן אני מודה במיוחד לאלה שעזרו לי לתקשר בשפות אלה.
תס סעדה
פרק 1
מלחמת יריחו השנייה
שמש של בוקר חיממה את גבי כשהשתופפתי מאחורי ערמה גדולה של שיחים שקוששתי קודם. צפיתי על בקעת הירדן. יריחו, כנראה העיר הקדומה ביותר בעולם, נראתה למרחוק מעברו השני של נהר הירדן. כאן, מצדו המזרחי, על רכס הגבעות, העברנו אני וחבריי את הלילה במערה קרירה. התעוררנו השכם בבוקר, נרגשים מההפתעה שהכנו לכוחות צה"ל שהתקדמו לעברנו. הרובה שלי, סמיונוב חזק ומבריק עם כוונת טלסקופית, נח לצדי על הקרקע כשהשקפתי מטה אל הכפר השקט כראמה.
שבילי העפר, שהתפתלו בין בתי הבוץ הצנועים שגגותיהם שטוחים, היו ריקים בבוקרו של העשרים ואחד במרץ 1968. רוב התושבים, ארבעה עשר אלף בקירוב, עזבו את הכפר. הם לא עזבו בגלל עלוני האזהרה שהשליכו המטוסים הישראלים יום קודם, אלא משום שסיפרנו להם מה אנחנו מתכוונים לעשות. כעת שרר בכפר שקט מוזר. שום חמור לא נער, שום תינוק לא ייבב לאמו. איש לא יכול היה לראות את לוחמי הפת"ח שלנו, כשבעת אלפים במספר. הם הסתתרו מאחורי חומות אבן או מתחת ליריעות ברזנט, בין עצי התמר ובמטעי הזיתים – משלחת שחיכתה לקבל את פני הפולשים על שטיח אדום של דם.
הייתי אז צלף מיומן בן שבע עשרה. עמדתי מוכן למלא את משימתי, ממתין על הגבעה לרגע המתאים. הייתי קוטל כל מקלען מצה"ל שהעז להוציא את ראשו מאחד הטנקים או הג'יפים. רוח קלה נשבה בין העשבים. התבוננתי היטב בגשר אלנבי המרוחק, המעבר היחיד בין הגדה המערבית שבשליטת ישראל לשטחי ירדן שבהם הסתתרנו.
כצפוי, כלי הרכב הראשונים בשיירה הופיעו כעת בשטח. צבעי ההסוואה שלהם הקשו על זיהויים. היו אלה כוחות צה"ל, אותו צבא שהשפיל את צבאות ערב תשעה חודשים קודם לכן במלחמת ששת הימים המבישה. אנחנו הפלסטינים תקפנו אותם מאז שוב ושוב בהתקפות פגע וברח. רימון פה, התכתשות של שלוש דקות שם. כעת הם החליטו להסתער בכוח על מחנה האימונים שלנו בכראמה. הם רצו לחסל את כוחותינו ואולי אפילו לתפוס בהזדמנות זו את מנהיגנו הגיבור "אבו עמאר", הוא יאסר ערפאת.
הם הניחו שאנחנו, לוחמי הגרילה, ניסוג ונברח מהמערכה, כפי שקרה פעמים רבות בעבר. לא היה להם מושג שערפאת הערמומי שינה אסטרטגיה הפעם ואמר לנו: "הפעם נעמוד כאן על שלנו. נילחם בכבוד. כל עמי ערב מביטים בנו. ננפץ את המיתוס שצה"ל הוא צבא בלתי מנוצח!".
הם בהחלט לא ציפו לתחבולה החדשה שעמדנו לנקוט היום לראשונה: מחבלים מתאבדים. היו לנו מתנדבים שהיו מוכנים שהקרב הזה יהיה הקרב האחרון שלהם למען הצדק הפלסטיני. הם המתינו על קצות הגגות באפודים עמוסים חומרי נפץ, מוכנים לקפוץ למטה לרחוב.
הפתעה מוחצת
טרטור כלי הרכב של צה"ל הלך והתחזק. לבי התחיל להלום. תפסתי עמדה והשקפתי סביב במשקפת. האויב הגיע לקצה הכפר. בחרתי את המטרה הקרובה ביותר. כיוונתי את הנשק לראשה ולחצתי בזהירות על ההדק.
ממש באותו רגע, חבריי שהיו למטה פתחו באש ממקום המסתור שלהם. קרבות אש ניצתו מיד. הרעש החריש אוזניים. באותה תקופה לחיל הרגלים הישראלי לא היו אפודי מגן, כך שיכולנו לפצוע או להרוג את החיילים בקלות. שערי הגיהינום נפרצו באותו בוקר בכראמה.
כמובן שגם לנו היו נפגעים. כל לוחם פת"ח ידע שזה עלול לקרות לו. איש מאתנו לא חשב שישרוד ביום הזה. היינו לגמרי מוכנים למות. אולי לא נראה שוב את אור הירח, אך נציל את כבודנו. שם הכפר כראמה פירושו בערבית כבוד.
קרבות הרחוב המשיכו ואני המשכתי להשמיד מטרות משיפולי הגבעה. דקות ארוכות חלפו, אולי אפילו שעה שלמה. לא היינו עדיני נפש. התכוונו לעשות כל מאמץ לפגוע פגיעת מוות מוחצת ביהודים. לפתע נשמע פיצוץ עז בכל העמק. כוחותינו פוצצו את גשר אלנבי וניתקו את דרך המילוט במקרה שכוחות צה"ל ינסו לסגת. הישראלים היו לכודים כעת בצד שלנו של הירדן, בצד המזרחי, וייאלצו להילחם עד מוות. רק נס כמו זה שהתחולל ביריחו בימי יהושע יוכל להציל אותם.
כעבור כמה דקות המפקד שלי צעק אליי בבהלה: "אתה שומע? מסוקי קרב מתקרבים!". הייתי מרוכז במטרה ולא שמעתי אותם. "רד מהגבעה!", הוא פקד עליי. "אם תישאר שם הם יפציצו אותך מלמעלה! רד אל כולם אל הכפר!".
זחלתי במורד הגבעה והצטרפתי אל חבריי הלוחמים. טווח הלחימה הלך והצטמצם. כמעט שלא היה מקום לשימוש בנשק. היה זה קרב פנים אל פנים: אגרופים, סכינים ואפילו אבנים. השתמשנו בכל תכסיסי הקרטה והג'ודו שלמדנו. שני הצדדים היו כה מעורבבים זה בזה, עד שהמקלענים שהיו במסוקים לא יכלו להבדיל בינינו. בשלב זה נלחמתי ללא הבחנה. לא היה זמן לחשוב ולתכנן. פשוט מיהרתי לחבוט שוב ושוב בחייל צה"ל הקרוב ביותר אליי, לפני שהוא יחבוט בי.
יכולתי לראות שהאויב נדהם מאומץ לבנו. הם ציפו מאתנו לנהוג כלוחמי גרילה טיפוסיים, תוקפים ונסוגים. אבל במקום זה נקלעו למאבק סוער. בחורים צעקו, דם ניתז לכל עבר, הפצועים נאנחו, וכולנו דילגנו מעל מספר הולך ורב של גופות, כדי להמשיך במתקפה. העפתי מבט בחתכים שעל זרועותיי אך לא ייחסתי להם חשיבות. רמת האדרנלין הייתה כה גבוהה, עד שהפציעות שלי לא הדאיגו אותי כלל.
אנחנו, לוחמי הפת"ח, היינו זריזים יותר מחיילי צה"ל כי נשאנו פחות ציוד מהם ויכולנו לברוח מהר יותר. כמו כן הכידונים שלנו היו מחוברים לרובים ולכן היו מוכנים לשימוש מידי, בעוד שהישראלים היו צריכים לחלץ אותם מהחגור ולחבר אותם לרובים. חלקם פשוט רצו אלינו ונתקלו בכידונים שלנו.
בכל פעם שהם ניסו להיאסף מאחורי אחד הטנקים שלהם, מתאבד זינק למטה מקצה הגג בפיצוץ רועם של מסמרים וחתיכות ברזל. דם ניתז ואיברי גוף עפו לכל עבר.
מדי פעם בשעות אחר הצהריים היו רגיעות קצרות בקרב, שבמהלכן התבצרו הישראלים באחד הבתים. אנחנו הסתערנו במהירות על הבית שמעבר לרחוב ומשם פתחנו באש. הפצצנו בית אחר בית.
סיבה לגאווה
אחרי שבע שעות של קרב נוראי הוכרזה הפסקת אש. עד היום אינני יודע מי יזם אותה ואיך. צה"ל נסוג וירד לאורך הירדן בחיפוש אחר גשר אחר כדי לחזור לגדה המערבית. העשן שעלה מכראמה החל להתפזר. "ניצחנו! ניצחנו!", צעקנו וטפחנו זה לזה על השכם. "גברנו על היהודים והבסנו אותם!". רקדנו סביב ארבעת הטנקים, שלושת הזחל"מים, שני הג'יפים החמושים ואפילו המטוס האחד של צה"ל שחיסלנו.
הסמליות הייתה עצומה. עשינו מה שהצבאות הסדירים של ארצות ערב נכשלו בו שלוש פעמים - בשנים 1948, 1956 ובשנה שעברה (1967). הופענו למחרת בכותרות הראשיות של העולם כולו. הוכחנו שהפלסטינים לא היו עוד חבורת פליטים עלובה. היינו גיבורים גאים שמולדתם נגזלה מהם, ושכעת הולכים להשיב אותה לידיהם.
שמחתי במיוחד להחרים ג'יפ וויליס שהישראלים עזבו בשטח. רכב משלי! הצעתי לכמה ממפקדיי לקפוץ לג'יפ לסיבוב בכפר.
עם רדת הערב פנינו לספור את האבידות שלנו. ביחידה שלי, שמנתה שמונה לוחמים, נותרו רק שלושה. יצאנו למשימה העגומה של איסוף הגופות מרחבי הכפר ושריפתן. הצטערנו שהחברים האלה הלכו מאתנו לעולם. הכאב הנפשי היה עמוק, ונשבענו לנקום את דמם.
ככל שהתקדמנו נוכחנו יותר ויותר ששילמנו מחיר גבוה באותו יום. מנינו בסופו של דבר מאה וחמישים הרוגים, כמה עשרות פצועים ומאה וחמישים נעדרים. נאלצנו להודות שמספר האבדות שלנו היה גבוה ממספר האבדות של צה"ל. אבל אמרנו לעצמנו שזה היה שווה. הישראלים באו מיריחו ורצו להילחם, ואנחנו הִכֵּינו בהם מעבר לכל ציפיותיהם. המאבק שלנו זינק לרמה חדשה.
מעל הכול יכולנו לשאת את ראשנו בגאון בנוכחות האיש עם הכאפייה המשובצת שחור לבן, שצפה בקרב מהגבעה הסמוכה למקום שבו התחלתי את היום. הוא ראה את הגבורה והנחישות שלנו, את מה שהקרבנו. הישראלים רצו מאוד למצוא אותו ביום ההוא ולהרוג אותו, אך נכשלו. המנהיגות שלו לא התערערה. יאסר ערפאת היה חי וקיים, ואנחנו הערצנו אותו יותר מאי פעם.
