1.
השריקה הגיעה כמו תמיד, פתאומית.
שומר השדות עמד חסר אונים וחיוכו שחור, ולא בגללו פרחו העורבים ועפו. ראש הדלי היטלטל מעט על קצה המטאטא, ששרוולים רופסים השתלשלו ממנו.
השדות כבר התכוננו בדרכם — שיחים נמוכים הרטיטו עלים באוויר נטול הרוח, גרגירי האדמה נדחקו זה לזה וכלאו בתוכם תולעים עיוורות, ובמטעים שלחו עצי התפוז הצעירים שורשים מהוססים לחפש להם מים.
עוד רגע יגיע הפיצוץ ואחריו בור ואחריו שקט.
2.
מיקה ישבה על כיסא הנוח והספר בידיה. אור שלוש בצהריים הזדחל בנחישות בין ריסיה, והנמשים על פניה התרבו.
הכיסא היה ישן ולכן שקע כולו עד הדשא ממש, והיא התקפדה בו כמו חרק עקוד. בזמנים כאלה לא הרגישה כלל בת שש עשרה, בכלל לא — כל גופה כבד כמו קליפה של עץ זקן מאוד, איבריה האיטיים מזרימים דם אל תאי קצוות פיהוקיים, ואיזה תקתוק חסר סבלנות ועיקש מהדהד לה, די, די.
רק צעדים אחדים הפרידו בינה ובין המרפסת, ומזל שכך, עם האור המעלף והתקתוק. היא רצה אל תוך הבית, שהיה כולו חלונות־חלונות — מי בונה ככה במקום כזה, חשבה, ובאמת התנפץ אחד מהם — כלומר לא ממש, רק נסדק, אבל התריס נפל בגלים אפורים מעוקמים, ודרך חרכיו הצרים המשיך האור במלאכתו הלאה.
"רק זה היה חסר עכשיו," שמעה מלמול מתוך חדר השינה. אימא שלה זינקה אל הסלון ועל ראשה כרוכה המגבת הוורודה, שכבר הלבינה כמעט לגמרי בשל הכביסות התכופות.
היא הטתה את ראשה ובחנה את התריס הרובץ על הזכוכית הסדוקה.
"את חושבת שזה נפל בפרדס?" שאלה את מיקה, והיא משכה בכתפיה.
"תמיד הם מתחילים כשאני במקלחת," רטנה אימה, אבל מיקה חשבה, את תמיד מתקלחת כשלא מתאים.
אלה עיסתה בעצבנות את שערה דרך המגבת, אצבעותיה ארוכות וגרומות. על האמה הימנית חלשה טבעת זהב קלועה בתבנית צמות, מתפתלת כנחש חונק סביב העור התפוח, האדום. מיקה אמרה לה לא פעם, זה לא בריא אימא, תורידי את זה, אבל אימה פסקה שאי אפשר. כשנקנתה בחנות התכשיטים, לפני כמעט עשרים שנה, הייתה טבעת הנישואין אפילו גדולה מעט, אבל הכביסות והגינה והמטבח והזמן, הזמן, כל אלו הצטברו בגופה, והרי לא הייתה זו אשמת הטבעת אלא אשמתה שלה, שככה התנפחה בתוכה.
"תתקשרי לאבא, תבדקי מה איתו," ביקשה ממיקה. הם לא דיברו כבר יומיים, והיא לא התכוונה להפר את שתיקתה, אפילו עכשיו. "אבל לא, רגע, חכי. קודם נבדוק מה עם מילי."
אימה מיהרה אל מכשיר הטלפון השחור שמונח על השידה בסלון. זו הייתה שידת עץ ישנה, שכבר מזמן תכננו להחליף אותה, ומכיוון שהייתה גם היא שחורה נראה תמיד האבק שדבק בה. במגירה הקטנה, העליונה, החזיקה אלה סמרטוט בד מהוה — גופייה של גבי שאיזה כלב קרע פעם לגזרים, מתוך משחק או שיעמום; כך או כך, קרע, והיא עשתה לה מנהג לשוחח בטלפון ובו בזמן "להעביר סמרטוט" על העץ הספוג פירורים.
"עופרה!" היא לפתה את השפופרת, "מה קורה? הבנות בסדר?" מיקה עמדה לידה וחיכתה. בינתיים יכלו טילים נוספים להגיע, והן לא בחדר הביטחון. היא הרימה את רגלה הימנית והתוותה חצי מעגל באוויר סביב גופה. כל היום התאמנה כך על הסיבוב הזה, שלא הצליחה להשלים על הקרח, ואפילו המורה כבר מזמן התייאשה ממנה.
"אהה, אהה," הנהנה אימה, "באמת מזל. אז הן בחדר ביטחון עכשיו? יופי. אני אקפוץ יותר מאוחר לאסוף אותה, רק נראה שהירי לא מתחדש," וכשאמרה ירי שלחה מבט זהיר אל החלון, כאילו מקשיב לה מישהו.
עצי התפוזים הצטופפו זה אל זה בפרדס שנמתח עד הנחל. אפשר היה להתחבא שם, בטח, לדאות בלילה מן ההר על גלשן רעוע שמתנדנד ברוח, להתרסק אל הקרקע הלחה מטל וללכת עם הרובה בשקט־בשקט עד המרפסת, עד דלת העץ הכתמתמה, שתיפתח מיד אל חדרי השינה שלהם. הם ישכבו שם כמו גורים קטנים, פיותיהם הוורודים פעורים. הרוח הקרירה לא תביא עימה את סודותיהם של האורבים בחושך, רק תלטף בשערם, והכול יהיה חרישי מאוד ומפתיע.
היא הניחה את השפופרת ופנתה אל מיקה. "עופרה אומרת שהייתה רק קטיושה אחת באזור שלנו, והיא נפלה בפרדס של צביקה! שוב!" ותוך כדי דיבור נסוגה אל חדר השינה. "תעשי לי טובה, תתקשרי לאבא ותשאלי אותו אם הוא יכול לאסוף את מילי כשהוא חוזר הביתה."
מיקה התכוונה לחייג אל תחנת המידע שאביה עבד בה, אך הצלצול הקדים אותה.
"מיקושקה??? אני מנסה להתקשר כבר כמה דקות, וכל הזמן תפוס! אתן בסדר??" שאל גבי בבהילות. אביה לא היה אדם מודאג בדרך כלל, אבל מאז האסון הכול השתנה אצלו.
"פחות או יותר," היא לכסנה מבט אל התריס, "אני ואימא כאן. מילי אצל דנה. אתה בא הביתה?"
"אני צריך לסגור בחמש, אבל ממילא אין פה אף אחד. אני כבר מקפל פה."
"טוב. אז אתה יכול לאסוף את מילי כשאתה חוזר? אימא ביקשה."
"בסדר, בסדר. רק תשאלי אותה אם היא קנתה לחם."
מיקה כבר התרגלה לתפקידה כמעבירת מילים בין הוריה — שתיקות על גבי שתיקות מופרדות זו מזו בפסיקים של קול צעיר ורועד.
היא הניחה את השפופרת על צידה והלכה למטבח לסקור את מגירת הלחם. בני משפחת רוגוב היו אכלני פחמימות מובהקים, ובייחוד גבי, שהיה זללן לחם מושבע וצרכן קבע במאפיית "פת העמק". הוא לא הרשה לקנות לחם פרוס, "רק כיכר," היה חוזר ואומר, כדי שיוכל לבצוע או לחתוך בעצמו פרוסות עבות־עבות ולאכול אותן עם חמאה וריבת משמש. לפחות מן הבחינה הזאת הוא היה שידוך נפלא לאלה, שהאמינה כי בכל ארוחה חובה לאכול גם לחם, ואם סירבה מיקה לגעת בפרוסה שלה הייתה מתרה בה בנפנוף אצבע — "שלא תגידי לי עוד חצי שעה שאת רעבה!"
מיקה פתחה את המגירה ובחנה את המלאי.
"יש עוד חצי כיכר," הודיעה לאביה כשחזרה אל הסלון.
"חצי? זה לא מספיק. אני אביא עוד, וגם רוגלך. רק נקווה שהם עדיין פתוחים. ותישארו קרובות לחדר ביטחון, טוב?"
גבי ניתק את הטלפון. דקה לפני שהחל מטח הטילים הוא סיים עוד שיחה ארוכה עם זוהרה, שצעקה אליו בניסיון לגבור על קולות הניסור והקדיחה של השותף שלה בסטודיו. "הוא פשוט הורס את המקום, אני אומרת לך, עם העבודה החדשה שלו, ואיך בכלל אפשר לצייר ברעש הזה!"
בשבועות האחרונים היא לא חדלה להציק לו בָּעניין המשוגע הזה עם הפרה, והוא חזר ואמר לה: "אבל מאיפה אני אשיג לך משאית, ומי בכלל ייתן לנו אישור לדבר כזה?" וכרגיל התקשה לעמוד בתחנוניה ונכנע לקולה, שהמשיך לעטוף את אוזניו בזמן שנפלו הקטיושות וגם אחריהן.
הוא ישב על הכיסא המשרדי, הביט סביבו ונאנח. חבל, יום כל כך יפה. על הקירות סביבו נפרשו המפות שתלה בקפידה: מסלולי טיולים, פינות חמד, שמורות הטבע והנחלים.
ממתקן העץ שבנה בעצמו בצבצו כמו לשונות כלבים פנקסי קופונים למסעדות, לשיט קיאקים ולרכיבה על סוסים, גלויות וספרי הדרכה. תחנת המידע "סביונים", שנקראה כך על שם הצומת שמוקמה בו, הייתה נטושה.
הוא נעל את הדלת, סיבוב אחד, וניגש אל הטנדר הלבן שחיכה לבדו בקצה מגרש החניה, כמו חיה דחויה. השמש והרוח טפחו על עורפו ברווח השזוף שבין החולצה לשיער, והוא מצמץ והרים את עיניו מעלה. תכלת עמוקה סוככה עליו, מרובת קרעי עננים השטים במהירות הלוך ושוב ומשנים את צורתם מדי רגע. לחם ורוגלך, הזכיר לעצמו. ומילי. הוא יצא מן החניה אל הכביש הראשי, ובצומת פנה ימינה.
3.
בור קטן התהווה במקום שבו התרסקה הקטיושה. שברי הברזל ננעצו באדמת הפרדס, שהייתה גרגירית ויבשה בעונה הזו, ועץ אחד חסר מזל נטה על צידו. כוחות הביטחון הגיעו לחצר של צביקה והדהירו את הג'יפים בשביל הצר אל עבר מקום הפגיעה.
"מה יהיה, צביקה? מישהו שם אוהב אותך," גיחך שמוליק רב"ש היישוב וטפח לחקלאי על כתפו.
"אהמ," ענה צביקה, שדיבר מעט אך נאנח הרבה, "תראה מה זה..." וליטף בצער את העץ הצעיר, שאפילו פגי תפוזים לא הספיק להצמיח.
חיילי ההנדסה סקרו בזהירות את השטח. כשראו כי לא נשארו חלקים נפיצים על הקרקע, נטלו עימם את זנב הטיל כשלל מלחמה וחזרו אל הג'יפים. קולותיהם היו רמים, וצחוקם מקוטע כנעירת חמור.
ילדי הכפר מיהרו גם הפעם להתקבץ סביב הבור, מיד כשנעלם אחרון הרכבים. הם חפרו בקרקע באצבעות זריזות והעפר הצטבר תחת ציפורניהם, עד שלבסוף מצאו משהו — פיסת מתכת זעירה, מעוקמת — ונאבקו עליה: "שלי! שלי!" מיקה הייתה אלופה, ובכלל, היא תמיד מצאה ומצאה, בכל מקום, אבל השנה כבר הייתה גדולה מדי בשביל זה, הרבה יותר מדי גדולה, ונשארה בבית.
לאבא שלה הייתה סככה בחצר, ובה נשמרו טרקטור, מעדרים, דליים, מריצה, מכסחת דשא. דברים. היה לו גם מחסן קטן, שעל הקיר החיצוני שלו הוצגו דרך קבע "המציאוֹת של מיקה".
שעות הייתה הולכת לבדה בחצר הגדולה, מצוידת בכף צהובה, וחופרת. יש פה עתיקות, כך החליטה, שרידים של חיים קדומים. כזאת היא הייתה — ילדה רצינית מאוד. ומה שהיא מצאה! עשר פרסות סוסים נחבאו תחת רגליה, די היה לגרד קצת בכף שלה והנה אחת, ועוד אחת, כולן אדמדמות מחלודה. והיא הייתה רצה בניצחון אל גבי וקוראת לו: "אבא! אבא! פרסות קדומות!" והוא היה מהנהן ובוחן אותן בכובד ראש בידיו הכבדות. קדומות הן לא היו, אולי שלושים, ארבעים שנה, אבל בכל זאת — והוא היה אומר: "כן, מיקה," צובע אותן בצבע תכלת בהיר ותולה על קיר המציאות. "ככה הן מביאות מזל טוב," היה מסביר לה. ועוד מצאה יצולי עגלות פרוקים, טבעות מתכת דקות, שרשרות אופניים. ופעם, כמו דייג שלווייתן נתלה בחכתו, גילתה שלד מחרשה. היא ניקתה סביבו וחפרה באצבעות, אך הוא היה עצום, והיא לבדה, ארכאולוגית קטנה, לא יכלה לו.
גבי נפעם שוב ושוב, איך הילדה הזאת, בעצמה, ולמה. ואף יותר מכך נדהם מכל המאובנים האלה שנחבאו בחצרו, צברו אבקה גירית והוסתרו לגמרי. הוא ניסה לדמיין את מי שחיו פה לפניו, את האנשים ואת הסוסים — לא מזמן, בהחלט לא מזמן — ולא הצליח. רק את המחרשה ניקה יפה־יפה, צבע באדום והשעין אותה אל קיר המציאות באלכסון אגבי. "כמו פרודיה על פסל מודרני," אמרה זוהרה באחד מביקוריה הנדירים, אבל כמובן לא לכך התכוון, ולא חשב פרודיה ולא חשב פסל.
הוא הצטער כשמיקה הפסיקה את חפירותיה. היו לה דאגות אחרות. "עניינים," היא אמרה.
לעיתים ניסה לדלות מזוהרה פרטים: "היא לא מדברת איתנו בכלל, ספרי לי מה עובר עליה, היא בסדר?" אבל זוהרה, כהרגלה, רק נאנחה אל אוזנו הצמודה אל השפופרת ואמרה: "תן לה לחיות, גבי."
בשעות בין הערביים, כשהחושך כבר התחיל במסעו, נהגה מיקה להשתרע על מיטתה, מול החלון, ולהתבונן אל מטע הפקאנים של השכן. צמרת העץ הקרובה אל הזכוכית המשוריינת נטתה לעברה, והענפים, כמו נדלים שחורים, זחלו אל השמיים. היא הייתה שומעת את מילי מקרקשת בחדרה, שהיה חלל פתוח, בלי דלת. ולא שמצבה שלה היה טוב יותר, בחדר הביטחון הקטן והטחוב. זה היה חדר מלבני וצר, ובצד ימין הייתה מיטת הנוער שלה, קרש עץ מוארך ועליו מזרן קשה. בלילה היו ידיה משתרבבות הצידה, תמיד לצד שמאל, כי מימין חיכה לה קיר הבטון. ולא היה לה מקום, לא היה לה מקום, רגליה התחבטו חסרות סבלנות, וראשה התהפך על הכרית בלילות. המיטה הייתה מיטת בבושקה, ובתוכה עוד מיטה, קטנה ונמוכה. בלילות של קטיושות ולחימה היו כולם מתקבצים אצלה בחדר, ואז הייתה המיטה הקטנה נשלפת החוצה. ככה ישבו ארבעתם בחדר הביטחון המלבני והצר וחיכו שייפלו הטילים בחוץ. גבי היה משחק באנטנה של הרדיו־טייפ השחור, אבל אף פעם לא הושגה קליטה מלאה, והיא תיעבה את השעות האלו של המשפחה הפולשת, עם ריחות השינה והפיג'מות ומילי המייללת, וברקע קולות הרדיו המקרטע, פחחחח, פחחחח.
כף רגלה היחפה בעטה בקיר. מזל שאימא שלה לא ראתה, הייתה צועקת עליה שתפסיק לעשות סימנים.
שתראה, היא חשבה. לא אכפת לי. ובעטה חזק יותר. היא לא הבינה למה זה כזה סיפור גדול לתת לה מכשיר טלפון לחדר. "לכל הבנות בכיתה יש," אמרה לאימה, "לכולן יש!" אלה התנגדה. "תדברי מהסלון," קבעה. "מה, יש לך סודות?"
"איזה סודות?" צעקה עליה מיקה, "סודות! אי אפשר קצת פרטיות בבית הזה? מה כבר ביקשתי?״
"וחוץ מזה," שלפה את הנשק האמיתי, "אנחנו צריכים טלפון בחדר ביטחון — תמיד אנחנו מתקשרים מהסלון, זה מסוכן." אימה לא התרשמה מן הטיעון. היא הייתה למודת קרבות, ולא הפחידו אותה הקטיושות האלו. אבל בלילות הטובים היה גבי לוחש לה, כדי שלא להעיר את מילי — "נו, אז מה אלה, ניתן לה טלפון," והיא נענעה את ראשה בנחרצות. "אני לא צריכה שהילדה תסתגר לי."
אבל מיקה הסתגרה גם כך. מה כבר יכלה לעשות. רישיון עדיין לא היה לה. היא לא חיבבה אף אחת מבנות גילה בכפר פרט לניבי, החברה הכי טובה שלה, וגם ניבי כבר התחילה לבלות עם בנים ולא תמיד היה לה זמן בשבילה. עדיין היו יוצאות יחד לטוּשטוּש, הפאב המקומי היחיד באזור, שנבנה ממש על הנחל, אבל רק בימי שישי ורק פעם בשבועיים, וגם אז ההורים הסיעו, בתורנות. על הכוננית אגרה מיקה עשרות גיליונות של מעריב לנוער, ובכל יום ראשון נוסף אחד לערימה. היא אהבה את הטקס הקטן שלה, כשפתחה את הגיליון החדש שהגיע בדואר. הדפים צבעוניים וחלקים תחת ידיה, עם הריח הזה החדש, העירוני. בידה הימנית החזיקה כיף כף, חטיף השוקולד החביב עליה, ואכלה אותו לאט־לאט בזמן שדפדפה במגזין בעיניים כלות. בייחוד ריתקה אותה תחרות "נערת השנה". ארבעה עמודים הוקדשו בכל שבוע לנערה חייכנית אחרת שהתמודדה על התואר הנכסף. הן הולבשו בשמלות, למיקה לא היו שמלות, הן הולבשו בביקיני, למיקה היה שלם, ומאפרת מקצועית צבעה את שפתיהן ואת עיניהן, אצל מיקה נמשים וחיוורון.
היא רבצה כעת על מיטת הנוער, בוהה בנערת השבוע, רווית אנקורי, וברגליה שלה הפרושות נכחה. היא הייתה שחומה וחלקה, רווית — לא היא — ושיער בלונדיני התבדר סביבה כשעמדה על שפת הים וחייכה בעונג. מיקה התבוננה שוב בריכוז ברגליה שעל המיטה — קוצים קטנים, בהירים, כבר טיפסו במעלה השוק, והיא נאנחה, כל כך לא יעיל הגילוח הזה. מכנסי הספורט שלה היו מכנסי בנים בצבע כחול בוהק עם פס לבן בצד, וחולצת הטריקו הייתה גדולה עליה מעט, מטשטשת את קווי המתאר הצנומים גם כך. איך אני בכלל רוצה שהוא יסתכל עליי? היא חשבה. אין שום סיכוי. היא סיימה את הכיף כף והשליכה את האריזה האדומה על השטיח במחאה של רגע. כעבור דקה כבר רכנה ואחזה בה שוב, ויידתה אותה אל הפח שמתחת לשולחן הכתיבה. היא פגעה בול.
"מיקה!" אימה צעקה לה, "בואי לאכול! ותקראי לאחותך."
היא לא הייתה רעבה. השוקולד עמד בגרונה. תכף שוב תטיף לה, אמרתי לך אלף פעם לא לאכול שוקולד לפני ארוחת הערב. היא האזינה לצלצולי המזלגות והכוסות המונחים על השולחן, ובלי מאמץ גדול יכלה לדמיין את אימה מטגנת בחוסר סבלנות את החביתה השטוחה חסרת הטעם. לפחות אבא עושה את הסלט, חשבה.
היא פתחה את דלת חדר הביטחון ששם גרה, יצאה ונעמדה בפתח חדרה חסר הדלת של מילי. על הקיר נתלו בטור ארבעה ציורים ממוסגרים של זוהרה, שאביהן התעקש לתלות למרות התנגדותה של אימן. "היא ציירה בשביל הילדה, מה העניין?" אימן טענה שהחיות האלו מפחידות — למה רק חיות טרף? ולמה בשחור? אבל מילי אהבה את התמונות ובכל שבוע נתנה לחיות שמות חדשים. הקרנף, הנמר, הפנתר והדוב השקיפו עליה כעת, כשהייתה שקועה במשחק עם שתי בובות ברבי לבושות ורוד. היא נשאה אל מיקה עיניים שואלות.
"בואי כבר," אמרה לה מיקה.
4.
המריבה האחרונה הייתה שטותית למראית עין, כמו קודמותיה. "אנחנו לא רבים, אנחנו מתווכחים," היה גבי אומר. הפעם הייתה עילת הוויכוח תבנית הביצים שקנה אצל רוביק בצרכנייה, מעשה שלא ייעשה בעיני אלה. "מה פתאום בצרכנייה? השתגעת לגמרי? אנחנו קונים רק משייקה! הביצים שלו הרבה יותר טובות וגם יותר גדולות!" וגבי הבליע חיוך לרגע, אבל את אלה זה לא הצחיק, והיא ליבתה את אש הוויכוח עד שלגבי נמאס והוא יצא לעבוד בחצר. ככה זה נגמר תמיד — התקרבות, התנגשות ופירוק. אבל את גורם המריבה האמיתי הם לא הזכירו מעולם. הם לא דיברו על מילי אפילו בלילות הנדירים שבהם מיטתם הייתה ריקה ממנה לשברי שעות — אז היה הזמן מתמתח פתאום בשקערוריות הסדין הריקות מגופה.
ימיהם השגורים עטפו אותם בדאגות שקופות. המנגנון השתבש עוד, קלקול רדף קלקול, והם לא דיברו על כך, לא אמרו נתקן.
לפני שנולדה הייתה מילי עובר גחמני, שבעט ובעט וטלטל את גופה של אלה בבחילות פתע עזות, שנמתחו עד החודש התשיעי. ומפני שאלה הייתה אישה חזקה בגופה וברוחה, באה לה בהפתעה מוחלטת המתקפה הזו של תאיה המתרבים. ההיריון עם מיקה עבר עליה שקט ומהורהר, כמעט לא מורגש. הבטן צמחה עגלגלה ותפחה במתינות כמו גבעה ידידותית קלה לטיפוס, גבעת פיקניק. אבל מילי, אוי, כל כך הרבה שנים הם חיכו לה והיא לא באה, וכשכבר הגיעה השתכפלה בגופה בעוצמה הוריקנית, השתוללה ברחמה עם כל איבריה הקטנים המתפתחים במהירות. דוקטור אסיף אמר: "העובר גדול ובריא," ואלה התבוננה בו נואשת בפנים ירקרקות והתחננה שייתן לה משהו מרגיע, כי היא לא יכולה יותר, ובאמת ש... והדוקטור נענע בראשו ואמר: "ככה זה גברת רוגוב. טמפרמנט."
בלילות, כשמילי הייתה אוחזת בהם בלפיתה חמה ודביקה, הייתה אלה נזכרת איך בטנה הקשה, הענקית, התנשאה לפניה כמו הר מרושע בערב ההוא. מיקה, שהייתה כמעט בת שמונה, ליטפה את ההר והשעינה את לחייה לחוש בלַבָּה הרותחת בפנים. "חמודה," צחק גבי, אבל אלה הצטמררה. כאב התהווה בה — — כמו רכבת שמגיחה מתוך ערפל הוא הגיע, קווי מתאר עמומים במסך ענן סמיך, ופתאום הקטר, הקרונות, הצפירה.
הם התחילו למדוד. דוקטור אסיף אמר, והיא הרי ידעה, שישים שניות כל חמש דקות.
אבל הרכבות רצו לאט. כבדות הן שרקו לה בתוך החשיכה. ואלה בכל זאת התעקשה: "בוא וניסע עכשיו."
גבי לקח את התיק שהוכן לשם כך בעוד מועד, אפור כהה ורכוס. הוא הניח את מיקה העטופה בפיג'מה במושב האחורי וכיסה אותה בשמיכת פיקה. בין העמק שלהם לבית החולים הפרידו שעה של נסיעה ואינספור התפתלויות בכביש צר וחשוך, נתיב אחד בלבד ובלי שוליים. הם נסעו באפלה הנידחת הזו שהיו רגילים בה, אבל ההר המרושע רטט כולו, ואלה התקפלה קדימה ונאנחה. ופתאום באמצע הדרך נפסק הכול. "אני לא מרגישה יותר," היא נגעה בכתפו של גבי, "זה עבר." אבל גבי אמר: "נסענו עד כאן, לפחות שיבדקו אותך. צירים לא נעלמים ככה פתאום." והיא אמרה: "נכון." הרופאים כמובן שלחו אותה הביתה — "יש עוד זמן," הם אמרו, "תחזרי כשהצירים יהיו סדירים." והם שבו על עקבותיהם, גבי נהג בשקט והמהם איזה שיר, מיקה ישנה מכורבלת מאחור. אלה הצמידה את ראשה אל השמשה ודמיינה איך תצוף על פני מים שקטים־שקטים וקרים כמו שעשתה פעם, מזמן, איך השעות יתארכו בשמש והיא תדלג יחפה הביתה, דרך השדה, רק היא וגופה הקל, הציפורי. חופשייה לגמרי.
היא חייתה כך עוד יממה. גופה הלם בה.
ואז הלידה.
ומילי.
הם לא ידעו למה לצפות, לא שיערו בנפשם איך ייראה היצור הזה הבוקע מלב הר הגעש. וכשהביאו אותה האחיות צרורה בחיתול בית חולים מחוספס מכביסות ובוכה תמרורים, הסתכלה בה אלה ואמרה לגבי: "תראה כמה היא יפה."
התינוקת היפה מצצה את שדיה בכוח כזה עד שאלה ייבבה. ערוץ שחור של דם קרוש התפתל על פטמותיה, שננשכו בתוך הפה הוורוד שכולו חך. מלאת בכי נולדה מילי, מכורכמת באדום זועם בלתי ניתן לשיכוך. "למה היא ככה, אימא," שאלה אותה מיקה, ואלה הנידה בראשה וענתה: "טמפרמנט."
שמונה שנים עברו. מילי גדלה כפי שגדלים ילדים, אור הולך ואור בא והשמיים אותם שמיים.
"פיה שלי," קרא לה גבי. הם שיכנו אותה ממש מול חדרם בחדר שעוצב כחצי עיגול פתוח, ללא דלת. מלכתחילה תוכנן לשמש חדר משחקים של הבנות, וגם מגוריה של מיקה בחדר הביטחון הרי היו זמניים, אבל גבי התעכב קצת בהרחבת הבית.
ובין שנצבעו השמיים כתום ובין שנשארו חשוכים, בין שרעמו הסירנות ובין שלא רעמו, כך או כך זחלה מילי לילה־לילה מחדרה הפתוח אל מיטתם והתפלשה בין איבריהם המוטרדים. והם הניחו לה.
