לא מזהָה אותי?
הם צצים ומתייצבים פתאום לפנַי בכל מיני הזדמנויות ומקומות. לעתים זה נחמד, אפילו מחמם את הלב, לעתים מביך, ולעתים בו זמנית, גם נעים וגם מביך, תלוי בנסיבות. רבים מהם עובדים היום כמלצרים בבתי קפה ובמסעדות, וגם כמאבטחים בכניסה לבתי קולנוע, בקניונים, במוזיאונים, במשרדים ממשלתיים, בנמלי תעופה וכולי.
לא מזמן חוויתי פגישת בזק עם אחד מהם, עוד לפני שהספקתי להימלט לזמן מה מארצנו הקטנטונת, שכמילות שיר ידוע אחר היא בסך הכול חצי סיכה על מפת העולם, ושבכל צעד ושעל על אדמתה, בין אם מעוניינים בכך ובין אם ממש לא, נתקלים בבני המחזור מהתיכון, מהצבא, מהאוניברסיטה, בשכנים מתקופות שונות בחיינו או מסופ"ש אחרון במלון באילת... מה שאספר להלן קרה לי כאמור עוד לפני שעלה בידי לברוח מכאן ולהמריא למרחקים.
עם כניסתי לנמל התעופה ניגש אלי בחור במדים סמכותיים, ביקש את דרכוני, עבר בעניין רב על כל הנתונים האישיים שלי, כולל תאריך הלידה (שדרך אגב, עד כמה שניתן אני משתדלת לשכוח), ופתח בדקלום סדרת שאלות שחוקות. עם מי אני נוסעת, מי ארז את המזוודה שלי, האם הייתי לבדי כאשר ארזתי או שמישהו היה על ידי, וכולי וכולי. עם סיום שלב התשאול הדקדקני, שלא במתכוון זולג בעקיפין לתחום האישי, הבחור הרציני פתח את המזוודה שלי, בדק שלא החבאתי דבר-מה חשוד בין פרטי הלבוש השונים, ותוך כדי כך הרס כמובן את הסדר ואת כל הקיפולים שעמלתי עליהם יום קודם... זה מרגיז וגם מביך, כמובן, אבל אלה ההוראות והבחור בסך הכול פועל במסגרת תפקידו.
כאשר סיים את החיטוט במזוודה שלי נשמתי לרווחה, אך לפני שהספקתי לפנות לדלפקים של חברת התעופה הלאומית שלנו, הוא הפתיע אותי בשאלה נוספת שמעבר לפרוטוקול של הבידוק הבטחוני: "לא מזהה אותי? אני דודו, תלמיד שלך בחטיבת הביניים לפני בערך עשר שנים. השתניתי, נכון, היה לי אז שער ארוך... עשיתי קצת בלגן בשיעורים שלך, אבל זה היה רק כדי למשוך תשומת לב... בסך הכול היית על הכיפאק... עד היום אני זוכר את השיר ״...Voyage, voyage
ואז התחיל לזמזם את השיר, ועם קריצת עין וחיוך מקסים הוסיף: "!Bon voyage, Nathalie, à bientôt"
עליתי למטוס כשאני מחייכת לעצמי ומשחזרת את השנים שדודו היה תלמידי. אכן עברו מאז עשר שנים, מה כבר הספקתי לעשות בתקופה הזאת, מה פספסתי, איך שהזמן רץ...
יוצא לי לפעמים לפגוש תלמידים שלי גם מלפני עשרים שנה. עצם זה שעדיין מזהים אותי מעודד כשלעצמו, כנראה לא השתניתי עד כדי כך... אבל העובדה שאחדים מהם הפכו בינתיים לעורכי דין, רופאים, עיתונאים ואנשי תקשורת, ובעצמם נושקים כבר לגיל 40, שוב מזכירה לי את גילי. ההרגשה שלי אם כן מעורבת, תחושת סיפוק שמהולה בדכדוך קל. אבל עדיף שלא אלאה איש, לא בהלכי הרוח שלי, לא בתסביך הגיל שרק הולך וגדל מן הסתם עם השנים הרצות, ולא ברשימה המלאה של הפגישות האקראיות שלי עם תלמידַי לשעבר. אז אסתפק רק בעוד שתיים שחוויתי השנה.
בפברואר האחרון, לאחר שפסק גשם הזלעפות, נעלתי מגפיים גבוהים והלכתי לגינה הקטנה שממול למקום מגורי, לראות איך החתולים שאני נוהגת להאכיל שרדו את המבול. מרוב השלוליות שבדרכי, לא הבחנתי במדרגה לא מוכרת ומעדתי. אינסטינקטיבית בלמתי את הנפילה ביד ימין ואז חשתי בכאב עז באצבע האמצעית.
אדלג על הפרטים, אבל עד מהרה כירורג יד שאליו הופניתי הבהיר לי שמצב האמה שלי, מתברר שזה שמה האנטומי של האצבע האמצעית, חמור בהרבה ממה ששיערתי תחילה. בשלב הראשון הדוקטור החליט לנסות להימנע מניתוח. לפי הוראתו, במשך שישה שבועות ענדתי על האצבע מכשיר עינוי אורתופדי, שלא רק היה נורא מכוער אלא גם הגביל מאוד את התפקוד היומיומי וגרם לכאב מתמשך קשה מנשוא! לצערי הרב, בסופו של דבר הסד הסדיסטי לא הצליח לאחות את הגיד הקרוע, והכירורג הודיע לי שאין מנוס מהתערבות כירורגית.
לפני הניתוח, הועברתי לטיפולו של מומחה אחר, הרופא המרדים דוקטור ד"מ, ואני מזהה מיידית שהוא לא אחר מאשר תלמידי המבריק מי"ב ביולוגית מלפני כשני עשורים... ברגע הזיהוי ההדדי, משני הצדדים המבוכה לא קטנה, אך לאור המצב ודחיפות הניתוח שנינו מתעשתים במהרה. כעת היחסים שבינינו הם אך ורק יחסים שבין חולה לרופא. דוקטור ד"מ מבצע את המוטל עליו בתשומת לב מרבית, במיומנות ובעדינות. יש לי הרגשה שמעבר לפעולות הפרוצדורליות של הבדיקה, האמפתיה שלו כלפי רבה במיוחד, ואני, עד כמה שניתן, משתדלת להתנהג כפציינטית לדוגמה. לא אכניס אתכם כמובן לחדר הניתוח הסטרילי, ובכותבי את השורות הללו אנצל רק את ההזדמנות להודות לו שוב על טיפולו המקצועי, המסור והרגיש. תודה לך מקרב לב, דוקטור ד"מ! ועבורי בכל זאת דני, התלמיד המבריק והנער החביב מי"ב ביולוגית...
המפגש האקראי השלישי שאספר עליו היה מסוג אחר. בסמסטר הזה נרשמתי לקורס שיחה במכון איטלקי לתרבות. בשיעור הראשון הרגשתי שמשתתפת אחת מסתכלת עלי באופן מוזר, ולא ידעתי איך לפרש את המבטים העקשניים, שלא לומר די חצופים שלה.
בסיום השיעור היא ניגשה אלי ואמרה לי בטון לא נעים במיוחד, עם נימה של איזו טינה לא מובנת: "לא מזהה אותי? בדרך כלל זוכרים את התלמידים הטובים, זה לא היה המקרה שלי... נכון שהייתי גרועה בשיעורים שלך, אבל באיטלקית אני ממש טובה! אפילו מצוינת!... בינינו, מי בכלל צריך את כל הזמנים המסובכים של הצרפתית?! כל שלושה חודשים אני נוסעת עם בעלי למילנו, הוא יבואן נעליים איטלקיות, ועם האיטלקים אנחנו מסתדרים נהדר גם בלי דקדוק."
!Fortunata", יופי לך," השבתי. את הגברת המגונדרת והמרוצה מעצמה כאמור לא זיהיתי, ולא עשיתי אפילו את המאמץ להיזכר בשמה. זרקתי רק מבט על המגפיים שלה והוספתי: "המגפיים שלך ממש מדהימים, מיד רואים שהם מארץ המגף."
למחרת, צלצלתי למזכירות המכון ונרשמתי לקורס אחר.
