פתח דבר
לכאורה שבתי אל סדר יומי
חובק את ילדי הבוגרים, משלחם לדרך.
שח זול ונלוז, דא והא בענייני היום
נובר עד דם ציפת עגבות רעייה.
לכאורה איש רגיל אני
ישרים וטובים מעשי.
לכאורה נקברו תעתועי זכרוני
בתל אובדני בדרכים סתומות.
אך עודני יושב על ספסל הכביסה,
רועד בצינת ליל, קשוב ליללת תן.
תוהה, בוהה באפלה
מאין יבוא עזרי,
מתי יפציע בשער הגן שחרי.
מה שקרה באמת, סמוי היה מעיניהם של הנוסעים בטיסת "אתיופיאן" מאדיס לתל־אביב.
לכאורה השארתי בכוונה את תרמיל נדודי על מסוע המזוודות בנמל תעופה. אנשים עמדו שעה ארוכה, מצפים, חוששים, קצרי רוחות ונפש. גוררים בכבדות את רכושם אל שער פטורי המכס. בהיתי בתרמיל שנגרר כחרק מת על חוליות פלדת אל־חלד, כתפיותיו שמוטות לצדדים כידיו של עולל חסר אונים, מבקשות לחבוק ולחבור אל גב אדם, לינוק בערגה צוף מסעות חייו. בהתקרבו אלי כדי מגע, שלחתי ידי כאילו למשותו ולהניחו דרך שיגרה על כתפי, אך ברגע האחרון הסרתי מן התרמיל את תווית הזיהוי ויצאתי בשערים קל ורפוי מתמיד.
לכאורה הותרו משאות הברזל שאזקו רגלי והכבידו על נסיקת רוחי למרחבים.
ביום למחרת, משכתי בכבל החשמל וניתקתי את המחשב ממקור אונו. גלשתי במדרון ההר הצפוני, רום סולמה של צור, אל חוף סלעי הכורכר, כחייל הלום קרב הנמלט בעור שיניו מנגמ"ש בוער, עמוס מוקשים ומטעני חבלה.
שנים רבות שוכן לו פתן תחת מיטת משכבי, ואני לא ידעתיו. ממתין לארסו כאסיר כבול זרועות, שלא נודע ברשומות רוחי מועד שחרורו. גלים חמימים של אלול חשים ביתמות גופי, מעסים ככפות ידיים ענוגות של אם רחומה. אולי עוד אכתוב במקלדת כמה מילות פרידה מילדי, חבריי, אשת חיק ארעית, אחרונה לפני שביתי, מקלט סוהרי, הופך באחת לעזובה של אבק, אפר ושממה.
בחוף הים אומדים הגברים בעיניים מצרות מבט את מכוניתי ושרידי דמותי. חובשים באחת כסות שריונם לרכיבה על אופניהם. כאילו בהיסח דעת קובעים לעצמם, בשבריר של שנייה, את פוטנציאל הזכרות שבי במאבק קיומי סמוי, על נשים פוריות בבגדי גוף, המדגישים את דשנות ישבנן המתקמר למיצר מותניהן וגודש שדיהן. צועדות הן ונעלי ספורט יקרות על כפות רגליהן. רם דיבורן על המציאות האחרונות בשווקי מותגים. מגניבות מבט על רכושי וגופי בעניין מה, אולי מעריכות את און זכרותי ושווי נכסי. בלייה בלתי נמנעת של שנות מאבקי הישרדות על אדמתה החולה של הארץ.
דקות אחרונות של בהייה במסך מחשב המציג מגוון רחב של פנים באתר הכרויות ידוע. נשים שלבקשתי המליצה תוכנת מחשב על התאמתן להיות בנות זוג ראויות עבורי. ארבע מהן השאירו הודעות בכתב, שלא יכולתי לקרא את פירוט תוכנן היות ולא שילמתי החודש את דמי המנוי. חיסכון של כמה שקלים. יתכן ואני מחמיץ ברגע זה את הדייט שיפגיש ביני לבין אהבת חיי.
נשים בגילי מוכרות את גופן באתרי ההכרות כפירות בשלים. פניהן מתאמצות לבטא בת צחוק שובבה, אל תמונת ה'סלפי'. לרובן אבדה רעננות עור הפנים, צווארן סדוק כטיח ישן. קמל חשק תשוקות שפתיהן. גבן נצרב והאפיר ברביצת המתנה על חולות ים. שח, חס בעצב סמוי על אבדן צהלת שדי עלמות, שלא יניקו עוד עוללים בני יומם וגברים הלומי קרבות. נשים, שנגר עונתן פסק זה מכבר.
באשמורת לילה יצאתי לטייל עם כלבי; נסתר ונסער כשועל רדוף שציידים מרחרחים אחר עקבותיו. נקרע מתחילתו של סרט מסדרת ה'בלתי נשכחים' בערוץ סרטי איכות. רכב ספורט אדום כנורית נסע שם, בערבות הירק של צפון אמריקה. שדות אין קץ של קני תירס גבוה, ירוק, רענן. אישה מפנה ראש מתולתל, נסער, אל בן זוגה הנוהג, שואלת עד לאן ברצונו להגיע בסופו של יום. "עד למקום שטיפת הדלק האחרונה תיקח אותנו. נרפה ממה שיש, ממה שאין", הוא משיב. היא רוכנת אליו, נוגעת בו ביד עדינה, מרפרפת במפשעתו ונושקת לפיו. הרכב סוטה ונחבט בגבעולים הרמים של שדה התירס. משאיר אחריו נתיב רמוס של קלחי תשוקה ירוקים וצהובים.
בבית סמוך גרה בת זוגי לשעבר. יש מבוא מקשר בין הבתים. הדלת נעולה מאז שנפרדנו. בפינת סלון ביתי מונח כלי נגינה גדול, הרמוניום ישן, מאובק בחרבונו, שרכשתי פעם מהכנסייה הסקוטית בירושלים.
בהיותי ילד, נהגתי להאזין לנגינת אמי בהרמוניום העשוי עץ אלון כבד, שוזר מנגינות אבֶל נוגות. ברגלים דקות, עייפות תמיד, הייתה מנענעת בפדלי מפוח, מפכה זרמי אוויר בלשוניות מתכת דקות, סוערות בשקיקה, רעד צלילי זמר כעוגב חלילים. גררתי את הכלי הגדול כפסנתר, לחסום את פתח הדלת הנעולה ומעליו תליתי תמונה; צילום ציורי סלע, ששרדו עשרות אלפי שנים על תקרתה של מערת סלע במדבר סהרה. צללי דמויות עירומים, אחוזי יצר ושמחת חיים, עוקדים בשח תפילה, סליחה ומחילה, זבח בני חי שניצודו בחיצי קשתות, כידונים ומקלעות אבן.
בתה של בת זוגי חלתה בנפשה. מתוך הטרדה עלומה שחוותה ממפקדה בעת שירותה הצבאי, ניצתה ברוחה אש ילדות רעה שלא כובתה כראוי. מתקשה להישיר מבט אל אימה, אלי. מהססת בדיבור שתוכנו לא ברור תמיד. ממוללת תמיד חוטי צמר בין אצבעותיה, אינה מקפידה בלבושה וממאנת לצאת לבלות עם בני גילה. בגלל הטיפול הנפשי שהחלה בו, והתרופות שחויבה לקחת, גופה שהיה חטוב בגב זקוף, שדיים מוצקים וישבן עגלגל וחצוף, כבד והשמין בצורה בלתי נשלטת. למרות הטיפול, הנגע לא מרפה מרוחה. כעלי תלתן רעננים צצים בראשה פחדים, חזיונות שווא ועיוותי גוף שמחייבים מדי פעם ימים ארוכים של אשפוז כנגד רצונה, ימים המעכירים קשות את רוחה של אימה. בני משפחה וחברים פוקדים את שהייתה בת זוגי, דורשים מתוך דאגה וחמלה בשלומה ובשלום בתה. על דלת ביתי הסמוכה הם אינם דופקים עוד. בדידות סהרורית ואימת טירוף והכחדה, אותה אני נושא בתוכי משחר ילדותי, משוחים ברוחי כקריש דק החוסה על לבה יוקדת.
הורי נפטרו זה מכבר. את שארית הפליטה של חברי בקבוצה ניתן למנות במחציתה של כף יד אחת. קרובי משפחתי נפוצו ברחבי ארץ. ילדי מבססים את עתיד קיומם בלימודים אקדמיים במחוזות רחוקים. אבי, מראשוני הישוב היה. בימי 'חומה ומגדל' עלה עם פלוגת הכובשים אל הר טרשי, מבודד, בצפון מערב הגליל ונותר שם לתמיד מתוך חזון לכידת הארץ, או פיזור דעתו של יתום חרד, אובד דרך, המחפש מנוחה ראויה לנפשו. אמי הגיעה שלוש שנים אחריו, צעירה ממנו בעשר שנים. נערה שברחה עם אחותה מבית הוריה בעיר וינה ערב המלחמה. מתוך עצבות נפש חברה אל זרועות מנחמות, בודדות ודוברות גרמנית כמוה.
אינני מעוניין לפגוש איש. קצרה רוחי למקום הזה, ביתי, מקום הולדתי. שנים גזרתי דיני לגלות חברתית שאיננה מובנת לילדי ולשארי משפחתי באשר הם. אילו נשאלתי לפשר ההסתגרות המתנכרת והמתבצרת בביתי, לא היה לי מענה. בעידן הפרטת הקבוצה יש לכבד רצון בדידותו של אדם, ואין להטרידו בדאגה ותשומת לב חברתית יתירה. גם העובדת הסוציאלית, עד כמה שזה נשמע מוזר ומיותר, לא טרחה מעולם להקיש על דלתי או לשאול לשלומי, שלא לדבר על מזכיר הקבוצה או מי מנציגיו הבכירים של צוות הניהול, האחראים כביכול, לבריאותם הגופנית והנפשית של החברים.
אני בן 65. אבי נפטר בגיל 69 ממחלות שונות שדבקו אל גופו בערוב ימיו. יש מי שאומר שהתעוררו אצלו הנגעים ההם, של מי שדחק גופו לא פעם אל משכבן של נשות רחוב. אם אמשיך בדרכי כתמול שלשום, חיי כחייו הולכים קרוב לוודאי במהרה אל קיצם.
***
בכל מאות הספרים שקראתי בנושאי פילוסופיה, פסיכולוגיה ואישיות, לא מצאתי עדיין הסבר ראוי לאותה תחושת קריסה ושבר שאני נושא בתוכי משחר ילדותי. כאילו כל עולמי הנפשי וגופי הרם, הם צבר כיסאות, קטועי רגל אחת, העומדים אחד על גבי השני במין מעשה לוליינות קונדסית של שיווי משקל הזוי, כשכל רעד קל או משב רוח מזדמן עלול למוטט לרסיסים את מגדל הקלפים הרעוע של אישיותי.
בחוץ רוחש לו עולם רווי תשוקות ומעללי חיים, ואני כלוא בתוך פעמון זכוכית גדול וכבד מנשוא, שנחת וסגר משמיים על רוחי, ביתי ואדמתי. כמאחר לנשף אני מביט אל ההוללים מצוהר אפל. מגדל נושן, מוקף חומה, שסולמו הוסר. גופי קר, עטוי במעיל בדידות קיומי. טעם תפל רוחש תמיד בפי. אינני שייך להם. דחיתי עצמי מקרבתם.
האם טמון בקרבי פגם נפשי, גנטי, העובר לאורך דורות במשפחות אבי או אמי. האם אשר היה וקרה בילדותי, הקריש ועיוות את נשמתי. אולי אני מוצר כושל של ניסוי חברתי נדיר ומיוחד שנקרא — קיבוץ. ניסוי חברתי שהיה פעם שם דבר לתפארת החברה, הכלכלה וביטחון המדינה. יכולתי, כמרביתם של החברים, לכוון בגילי את דרכי אל ילדי ונכדי. בעוד שנים אחדות להיאסף אל בית האבות המקומי (בהנחה מיוחדת לבני הקבוצה) ואחר, בצער מה של מן- דהו, להיטמן עמוק באדמת הגיר בה הספדתי בכתבי לא מעט מן החברים הוותיקים שהלכו לעולמם בשנים האחרונות. אנוח לעד בארון עץ לבוד, תוצרת הנגר הערבי. כמה ענפי ברוש ירוקים, רעננים, מונחים על הקרשים, לצמצם את רעש נקישות הרגבים הנשפכים על הארון, לא להטריד את מנוחתו הנכונה של המת. תוך דקות, מתוך חירות השמורה לפוחזים סהרורים, קלי דעת, או מי שכבר פתר את סוד נפתולי דעתו הטרופה, בחרתי ללכת לבלי שוב. לאוד עשן של גחלי פחם אהיה בעיני, אם אפנה ראשי לאחור, ולו לרגע קט של היסח דעת, היסוס או חרטה.
שלושה חודשים כתבתי מתוך קילוחי יצר בלתי נשלטים, סחוף נפש, כחולה הנוטה אל מותו, טובע במדמנת רוחי.
נולדתי באפריל 1953 בשעות אחה"צ. לידה קלה במיוחד וחסרת מכאובים. תינוק בריא שעל פי כללי הקבוצה יש למוסרו לבית התינוקות של הקיבוץ, להשגחת המטפלת, שבוע לאחר לידתו.
ימים בודדים שהיתי בחיקם המזין של שדי אמי, שרווחה לה רוחה לוותר עלי ולהעביר את משמורת האחריות לבית התינוקות של היישוב, אל ידיה העסוקות של המטפלת.
