פרק 1
מבוא
חשיבות האיגרת וייחודה
לדעתי האיגרת אל העברים בעלת חשיבות גדולה במיוחד עבור היהודים המאמינים בישוע. סביר להניח שאילו הייתה האיגרת נכתבת היום, שמה לא היה "האיגרת אל העברים" אלא "המכתב אל היהודים".
כאשר אנחנו קוראים את החיבור הזה, אנחנו עלולים להחמיץ את מטרתו ואת קהל היעד שאליו הוא מכוון. אפילו אנחנו, כיהודים משיחיים שמבינים שבמקור המכתב הזה כוון במיוחד אלינו, עלולים להתייחס אליו כאל עוד איגרת כללית המכוונת אל כלל המאמינים, ובכך להחמיץ את הרלוונטיות של האיגרת עבורנו. איגרת זאת נכתבה במיוחד אלינו, היהודים המשיחיים כקבוצה, ומכוונת גם אל כל אחד מאתנו באופן אישי.
נכון כמובן שבאופן כללי האיגרת נכתבה גם עבור כלל המאמינים, יהודים וגויים כאחד. היא חלק מכתבי הקודש. היא נכתבה בהשראת רוח אלוהים, כלומר היא חלק מדברו, מהאמת, ונועדה לכל אדם באשר הוא. עם זאת, היא נכתבה במיוחד למאמינים יהודים שסבלו בגלל אמונתם בישוע. במקומות שונים באיגרת (ובמיוחד בפרק יב 7-1) כתוב שהנמענים שלה סבלו רדיפות והתמודדו עם קשיים:
"לָכֵן גַּם אֲנַחְנוּ, אֲשֶׁר עֲנַן עֵדִים כָּזֶה אוֹפֵף אוֹתָנוּ, נָסִירָה נָא כָּל מַעֲמָסָה וְגַם אֶת הַחֵטְא הַלּוֹכֵד עַל נְקַלָּה, וּבְסַבְלָנוּת נָרוּצָה אֶת הַמֵּרוֹץ הֶעָרוּךְ לְפָנֵינוּ, בְּהַבִּיטֵנוּ אֶל יֵשׁוּעַ מְכוֹנֵן הָאֱמוּנָה וּמַשְׁלִימָהּ, אֲשֶׁר בְּעַד הַשִֹמְחָה הָעֲרוּכָה לְפָנָיו סָבַל אֶת הַצְּלָב וּבָז לַחֶרְפָּה, וְיָשַׁב לִימִין כִּסֵּא הָאֱלֹהִים. הִתְבּוֹנְנוּ אֶל הָאֶחָד שֶׁסָּבַל הִתְנַגְּדוּת כָּזֹאת מֵאֵת הַחוֹטְאִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַיְּפוּ וְלֹא תִּרְפֶּה נַפְשְׁכֶם. עֲדַיִן לֹא נִלְחַמְתֶּם עַד לַדָּם בְּמַאֲבַקְכֶם עִם הַחֵטְא, וּשְׁכַחְתֶּם אֶת מִלּוֹת הַנֹּחַם הַמְדַבְּרוֹת אֲלֵיכֶם כְּאֶל בָּנִים: 'מוּסַר יהוה, בְּנִי, אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ; כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יהוה יוֹכִיחַ, יַכְאִיב אֶת בֵּן יִרְצֶה'. לְשֵׁם מוּסָר סוֹבְלִים אַתֶּם, וֵאלֹהִים נוֹהֵג עִמָּכֶם כְּעִם בָּנִים; כִּי אֵיזֶהוּ הַבֵּן אֲשֶׁר אָבִיו אֵינוֹ מְיַסֵּר אוֹתוֹ?".
אנשים אלה הם יהודים שסבלו רדיפות. למעשה, תיאור זה מתאים לכל המאמינים היהודים בדור הראשון של המשיחיים.
תקופה של שינויים
האיגרת הופנתה לאנשי ישראל בזמן שעמנו עבר תקופה של שינויים גדולים. חשוב להבין שכל שינוי שמתרחש בחיינו הוא דבר קשה עבורנו. נחוץ לנו הרבה זמן לשנות צורת חשיבה, להשתחרר מתפיסות ומהרגלים, להבין את החופש, להפנים שינויים. אני זוכר, לדוגמה, שלאחר שהתחתנתי לקח לי כמעט שנה עד שיכולתי לומר "אשתי" מבלי שזה נשמע לי מוזר... כשאנחנו עוברים לגור במקום חדש, לוקח לנו לפחות שנה עד שאנחנו מרגישים בנוח ומתערים בו.
ההשתנות היא תהליך שדורש זמן, ואם ההשתנות של הפרט, של אדם אחד, נמשכת זמן רב, על אחת כמה וכמה התהליך קשה יותר לעם שלם. חשבו על עם ישראל כשיצא ממצרים: נדרשו שנות דור שלם, ארבעים שנה, כדי לשנות את גישתו מצורת חשיבה המאפיינת עבדים לצורת חשיבה של עם חופשי שבא לכבוש את נחלתו המובטחת. רק אחרי השינוי הוא היה מוכן להיכנס לארץ. נהוג לומר שאלוהים הוציא את עם ישראל ממצרים בתוך לילה אחד, אבל לקח לו ארבעים שנה להוציא את מצרים מישראל.
גם לנו, לאחר שאנחנו מתחילים להאמין בישוע המשיח, נדרש זמן רב עד שאנחנו מבינים את הדברים לעומקם, עד שאנחנו מפנימים ומשתחררים, עד שאנחנו מתחילים לחיות יותר ויותר את החיים החדשים. שינוי חשיבה והבנה הוא תהליך קשה מאוד לנו כיחידים. כעם, כקבוצה, התהליך עוד הרבה יותר מורכב וקשה. לכן קשה לקהילות להשתנות, לכן קשה לעם להשתנות. נחוץ לפחות דור אחד לשינוי צורת חשיבה של עם. האיגרת אל היהודים נכתבה כדי לעזור לתלמידי ישוע היהודים, כקבוצה וכיחידים, להפנים את השינוי הנדרש בצורת המחשבה שלהם.
מועד החיבור, המחבר, המטרות
האיגרת נכתבה בערך בין השנים 55-65 לספירה. אנחנו יודעים שהיא נכתבה לפני חורבן בית שני כי כתוב בפרק ט 9-8:
"בָּזֹאת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מוֹדִיעָה שֶׁהַדֶּרֶךְ אֶל הַקֹּדֶשׁ אֵינָהּ נִגְלֵית כָּל עוֹד הַמִּשְׁכָּן הַחִיצוֹן עוֹמֵד עַל מְכוֹנוֹ, וְזֶה מָשָׁל לַזְּמַן הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר מַקְרִיבִים מְנָחוֹת וּזְבָחִים שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהָבִיא אֶת מְשָׁרֵת הַקֹּדֶשׁ לִידֵי שְׁלֵמוּת בְּמַצְפּוּנוֹ".
המחבר מציין ש"המשכן החיצון עומד על מכונו", כלומר האיגרת נכתבה בזמן שבית המקדש עדיין עמד על כנו.
ישוע נצלב בין השנים 33-30 לספירה, ובית המקדש נחרב בשנת 70. מצליבתו של ישוע עד חורבן בית המקדש עברו כארבעים שנה. זהו פרק זמן של דור, אותו פרק זמן שלקח לבני ישראל לעבור ממצרים לארץ שהובטחה להם.
בזמן שבין הצליבה של ישוע לחורבן הבית, נשאר בית המקדש על כנו והתרחש תהליך של מעבר ושינוי תפיסתי בקרב המאמינים המשיחיים. השקפתם בנוגע לעבודת אלוהים עברה שינוי. בסופו של תהליך זה, הפנימו המאמינים היהודים לגמרי את הנקודה החשובה שבית המקדש בירושלים חדל להיות מרכז עבודת אלוהים עלי אדמות. הם הבינו שמרכז עבודת אלוהים עבר מהמקדש החיצוני למקדש שבשמים ולאותו מקום בתוכנו שבו שוכנת רוח אלוהים. לכן חורבן בית המקדש לא היווה מכה כה אנושה לדרך שבה הם עבדו את אלוהים, כפי שקרה לאלה בעם שדחו את ישוע ולא קיבלו אותו כמשיח.
אם כן, גם פה היה תהליך שנמשך דור, מצליבתו של ישוע עד לחורבן בית המקדש, ותהליך זה לא התרחש כך במקרה. אלוהים שולט בזמנים, והוא זה שנתן את ארבעים שנות המעבר מעבודת אלוהים שמרכזה בבית המקדש לעבודת אלוהים המתרכזת במקדש שבשמים סביב ישוע. אלוהים יודע בדיוק מתי דברים צריכים לקרות, מהו העיתוי הנכון, מתי האנשים מוכנים, כמו שכתוב: "אֲבָל כַּאֲשֶׁר מָלְאָה הָעֵת שָׁלַח אֱלֹהִים אֶת בְּנוֹ, יְלוּד אִשָּׁה וְכָפוּף לַתּוֹרָה" (גלט' ד 4).
האיגרת נכתבה כדי לעזור לתלמידי ישוע היהודים לשנות את התפיסה שהייתה מקובעת במחשבותיהם ובלבם לגבי צורת עבודת האלוהים שעם ישראל היה מורגל בה מאות שנים. הם עבדו את אלוהים בדרך מסוימת, ועכשיו הגיע הזמן לשנות את צורת עבודת האלוהים ואת תפיסתה.
אנחנו מכירים את הוויכוח שהיה בין המאמינים היהודים במאה הראשונה: חלקם דרש מהגויים שהצטרפו לקהל המאמינים בישוע להתגייר ולעבור ברית מילה (ראה מה"ש טו). זו עדות לתהליך שהם עברו ולניסיון לענות על השאלות: "מה טיבו וזהותו של המאמין בישוע? אילו השלכות מעשיות יש לאמונה בישוע, ואיך מבטאים את הזהות החדשה הזו כתלמידי המשיח?" ההתחבטות בשאלות האלה והניסיון להבינן התעוררו בתקופה הזאת שבין צליבת ישוע לחורבן בית המקדש. וכפי שנאמר לעיל, האיגרת נכתבה כדי לעזור למאמינים היהודים להפנים את השינויים הנדרשים ולענות על השאלות הבוערות האלה.
מקום חיבור האיגרת אינו מצוין במפורש, אך על סמך הנאמר בפרק יג פסוק 24: "...בְּנֵי אֶרֶץ אִיטַלְיָה דּוֹרְשִׁים בִּשְׁלוֹמְכֶם", מסיקים שככל הנראה האיגרת נכתבה באיטליה.
זהותו של המחבר אינה ידועה. הוא אינו מוזכר בשמו אפילו פעם אחת.
אחת התאוריות המקובלות ביותר היום, שהייתה גם מקובלת בקרב אבות הכנסייה, היא שהמחבר היה שאול השליח. שאול היה בכלא ברומא עד שנת 55 ואז הומת. ייתכן שהוא כתב את האיגרת משם, אולי בעזרת טימותיאוס שהיה אתו חלק מהזמן במעצר ואחר כך השתחרר. הקושי בתאוריה הזאת הוא היעדרם של סימני ההיכר שבדרך כלל מאפיינים את איגרות שאול. אמנם ניכר בבירור שהמחבר הוא בעל ידע עמוק בדרכי עבודת אלוהים בבית המקדש, ויש לו צורת חשיבה יהודית מקובלת וגם בקיאות רבה בתנ"ך ובהבנת הנבואות. אבל בדרך כלל כששאול כותב, הוא מציין פרטים כמו: "אני חותם בכתב ידי", או משתמש בניסוחים שמאפיינים את כתיבתו: "חסד לכם ושלום מאת אלוהים אבינו" או "אני, שאול, כותב לכם". שאול בדרך כלל מזכיר את עצמו באיגרותיו. סימני ההיכר האלה אינם קיימים באיגרת אל היהודים.
תאוריה אחרת טוענת שהכותב היה סילאס. עוד סברה טוענת שהיה זה אפולוס שעליו כתוב שהיה גדול בתורה (מה"ש יח 24). למעשה אין אפשרות לדעת מי בדיוק כתב את האיגרת. בכל אופן, כשאספו את כתבי הברית החדשה וחתמו את הקובץ, איגרת זאת התקבלה לקנון ללא ערעור. כולם הכירו בכך שהמחבר הוא בעל סמכות.
מטרותיה העיקריות של האיגרת:
• להסביר ביתר דיוק מי הוא ישוע ומה הוא עשה.
• להפריך ולתקן טעויות ששכיחות ביהדות גם כיום וגם בקרב המאמינים בישוע. לדוגמה, איזו סמכות יש לתורה על המאמינים היהודים בישוע והאם תוקפה נצחי. האיגרת מתייחסת לטעויות הכרוכות בשאלות כמו האם ישוע הוא אלוהים? האם הוא אדם באופן מלא או חלקי? בדרך כלל מצטטים בוויכוחים אלה פסוקים מהאיגרות אל הגלטים ואל הקורינתים, אבל באיגרת אל העברים יש הוכחות חזקות ביותר שמספקות מענה לשאלות כמו האם מאמינים צריכים לשמור את התורה, איזו תורה ומי הוא באמת ישוע.
• לעודד, לתת תקווה ולחזק את המאמינים שמתמודדים עם קשיים ורדיפות.
האיגרת מכוונת בעיקר אל המאמינים היהודים, אך כמובן שהמטרות שהיא משרתת כוללות את כלל המאמינים, ככתוב בפרק ב פסוק 1:"עַל כֵּן חַיָּבִים אָנוּ לָשִׂים לִבֵּנוּ בְּיֶתֶר שְׂאֵת אֶל הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְנוּ, פֶּן נָסוּר מִן הַדֶּרֶךְ".
נאמר לנו כי מטרת המכתב היא למקד את תשומת לבנו באמת האלוהית על זהותו של ישוע, לתקן טעויות כדי שלא נסור מן הדרך ולעזור לנו להתהלך בדרך הישרה. אנחנו בהחלט זקוקים לזה!
הטענות העיקריות באיגרת נוגעות לזהותו של ישוע ולמעשיו, ובטענות אלה הספר מתרכז.
מי הוא ישוע?
מחבר האיגרת מציג כבר בפתח חיבורו (פרק א 4-1) את הטענה שישוע הוא אלוהים. הוא פותח בהכרזה המרכזית הזו, שלמעשה מציגה את הטענה העיקרית של האיגרת כולה.
"הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֵּר מִקֶּדֶם פְּעָמִים רַבּוֹת וּבִדְרָכִים רַבּוֹת אֶל הָאָבוֹת בְּיַד הַנְּבִיאִים, דִּבֵּר אֵלֵינוּ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה בְּיַד הַבֵּן אֲשֶׁר שָׂם לְיוֹרֵשׁ כֹּל וּבְיָדוֹ גַּם עָשָׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ; הוּא זֹהַר כְּבוֹדוֹ וְצֶלֶם עַצְמוּתוֹ וְנוֹשֵׂא כֹּל בִּדְבָרוֹ רַב־הַגְּבוּרָה, וּלְאַחַר שֶׁעָשָׂה טִהוּר חֲטָאִים יָשַׁב לִימִין הַגְּדֻלָּה בַּמְרוֹמִים וְהָיָה לְגָדוֹל בִּמְאֹד מִן הַמַּלְאָכִים, כִּהְיוֹת הַשֵּׁם שֶׁיָּרַשׁ נַעֲלֶה מִשֶּׁלָּהֶם".
המחבר פותח בטענה המרעישה והקשה לעיכול במיוחד באותה תקופה: ישוע הוא אלוהים. הוא לא חצי אלוהים, הוא לא קצת פחות מאלוהים כפי שטוענים עדי יהוה. הוא אלוהים. בידו נעשו השמים והארץ. הוא זוהר כבודו של האלוהים, הוא צלם עצמותו של האב הבלתי נראה, הוא נושא את הכול בדברו רב הגבורה.
אם נשאל מדען אטוֹם מה מלכד את האטומים כך שהחומר ביקום כולו אינו מתפרק ומתפזר, תשובתו (אם יענה בכנות) תהיה שאינו יודע מה מחזיק את העולם יחד, מה גורם לחלקיקי האטום להישאר יחד. הוא אמנם ידבר על כוחות אלקטרומגנטיים ועל מינוס ועל פלוס, אבל לאמתו של דבר הכוח המגנטי הקיים שם לא מספיק כדי להחזיק את חלקיקי האטום יחדיו. המרחקים בין הפרוטונים לאלקטרונים ולנויטרונים הם עצומים. למעשה, המדענים אינם יודעים בדיוק מה הוא הכוח המלכד המסתורי הזה. אנחנו, לעומתם, יודעים שאלוהים הוא שמחזיק את הכול בכוחו ובדברו רב הגבורה.
ישוע יושב לימין הגבורה. אנחנו לא מאמינים בשלושה אלוהים. אנחנו מאמינים באלוהים אחד שמתגלה בשלוש צורות, באלוהים אחד בעל שלוש פנים. ישוע הוא אלוהים, זו הטענה הראשונה.
הטענה השנייה היא שישוע גדול יותר מהנביאים. אלוהים דיבר פעמים רבות ובדרכים רבות אל האבות ביד הנביאים, והוא דיבר אלינו באחרית הימים האלה. ישוע, בשונה ממוחמד באסלאם, אינו אחרון הנביאים אלא הוא נעלה וחשוב יותר מכל הנביאים, הוא זה שמסכם את הכול. דברו הוא אחרית דבר. הוא מסכם את כל מה שהם אומרים. הוא הסמכות העליונה.
הטענה הבאה היא שישוע גדול יותר מהמלאכים. פרק א דן בה ובמיוחד פסוק 4: "וְהָיָה לְגָדוֹל בִּמְאֹד מִן הַמַּלְאָכִים, כִּהְיוֹת הַשֵּׁם שֶׁיָּרַשׁ נַעֲלֶה מִשֶּׁלָּהֶם". ביהדות, ובמיוחד בקבלה, מדברים על שלושת הגוונים: אלוהים, רוח הקודש ומטטרון, מלאך פניו של אלוהים. מלאך הפנים מוכר במחשבה היהודית כמלאך מיוחד המייצג את אלוהים. הוא מדבר בשם אלוהים ונושא את שם אלוהים, אבל הוא מלאך. הכתובים מלמדים שישוע הוא הרבה יותר מזה כי השם שירש גבוה בהרבה, נעלה במאוד משל מלאכים.
הטענה הבאה היא שישוע גדול ממשה והיא מופיעה בפרק ג פסוקים6-1:
"לָכֵן, אַחַי הַקְּדוֹשִׁים, אֲשֶׁר חֶלְקְכֶם בִּקְרִיאָה שְׁמֵימִית, הִתְבּוֹנְנוּ אֶל הַשָּׁלִיחַ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁל הַכְרָזַת אֱמוּנָתֵנוּ, יֵשׁוּעַ, הַנֶּאֱמָן לַמְכוֹנֵן אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה גַּם מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתוֹ; וַהֲרֵי הוּא נִמְצָא רָאוּי לְכָבוֹד רַב יוֹתֵר מִשֶּׁזָּכָה לוֹ מֹשֶׁה, בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁבּוֹנֵה הַבַּיִת נִכְבָּד יוֹתֵר מִן הַבַּיִת. הֵן כָּל בַּיִת יֵשׁ לוֹ בּוֹנֶה, אַךְ בּוֹנֵה הַכֹּל הוּא הָאֱלֹהִים. מֹשֶׁה אָמְנָם הָיָה נֶאֱמָן בְּכָל בֵּיתוֹ, כְּעֶבֶד, לְשֵׁם עֵדוּת עַל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עֲתִידִים לְהֵאָמֵר, אֲבָל הַמָּשִׁיחַ הוּא כְּבֵן עַל בֵּיתוֹ; וַאֲנַחְנוּ בֵּיתוֹ, אִם נַחֲזִיק עַד קֵץ בַּבִּטָּחוֹן וּבַתִּקְוָה שֶׁאָנוּ מִתְהַלְּלִים בָּהּ".
עלינו להבין שאנחנו נמצאים היום אחרי אלפיים שנה של אמונה משיחית. יש מאמינים כבר הרבה זמן, והבנו ותפסנו הרבה דברים שאז עדיין לא היו מובנים. בשביל יהודי במאה הראשונה לספירה, בעת שבית המקדש עדיין עמד, המחשבה שישוע נכבד יותר ממשה הייתה בגדר שינוי קיצוני, משהו עצום.
הטענה הבאה היא שישוע גדול אפילו מאברהם, אבי האומה:
"רְאוּ מַה גָּדוֹל הוּא זֶה אֲשֶׁר אַבְרָהָם אָבִינוּ נָתַן לוֹ מַעֲשֵׂר מִמֵּיטַב הַשָּׁלָל. הֲלֹא בְּנֵי לֵוִי, הַיּוֹרְשִׁים אֶת הַכְּהֻנָּה, צִוּוּ עַל־פִּי הַתּוֹרָה לָקַחַת מַעֲשֵׂר מִן הָעָם, כְּלוֹמַר מֵאֲחֵיהֶם, הֲגַם שֶׁהַלָּלוּ יוֹצְאֵי יֶרֶךְ אַבְרָהָם. אֲבָל הוּא אֲשֶׁר לֹא הִתְיַחֵשׂ עַל מִשְׁפַּחְתָּם לָקַח מַעֲשֵׂר מֵאַבְרָהָם וּבֵרֵךְ אֶת זֶה שֶׁהָיוּ לוֹ הַהַבְטָחוֹת. אֵין עוֹרְרִים עַל כָּךְ שֶׁהַקָּטֹן יְבֹרַךְ מִפִּי הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ" (עבר' ז 7-4).
הגדול מברך את הקטן ממנו, והנה פה ישוע בירך את אברהם. אותו כוהן שקם על דברתי מלכי צדק ולא משושלת אהרון הוא ישוע. הוא שקיבל את המעשר מאברהם, הוא שבירך את אברהם, וכתוב שהקטן מבורך מפי הגדול ממנו (כפי שמומחש בקבלת שבת כשהאב מברך את הילדים). הגדול מברך את הקטן, וכך אברהם קיבל ברכה מהמשיח.
ישוע גדול יותר מהכוהנים ומהכוהנים הגדולים:
"אָכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל כָּזֶה יָאֶה לָנוּ – קָדוֹשׁ, תָּמִים, טָהוֹר, נִבְדָּל מֵחוֹטְאִים וְנִשָֹא מֵעַל הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר אֵינוֹ צָרִיךְ יוֹם יוֹם, כַּכֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים, תְּחִלָּה לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת עַל חֲטָאָיו וְאַחֲרֵי כֵן עַל חֲטָאֵי הָעָם; כִּי זֹאת עָשָׂה אַחַת וּלְתָמִיד בְּהַקְרִיבוֹ אֶת עַצְמוֹ. הֵן הַתּוֹרָה מִנְּתָה בְּנֵי אָדָם חֲלָשִׁים לְתַפְקִיד שֶׁל כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, אַךְ דְּבַר הַשְּׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר לְאַחַר הַתּוֹרָה הֶעֱמִיד אֶת הַבֵּן אֲשֶׁר הֻשְׁלַם לְעוֹלָם" (עבר' ז 28-26).
הטענות העיקריות המוצגות באיגרת אל העברים הן שישוע הוא אלוהים (תפיסה המהווה שינוי מהותי בצורת המחשבה); ישוע הוא התכלית − הוא הסוף, המילה הסופית של הנביאים; ישוע גדול יותר ממלאכים; ישוע גדול ממשה; ישוע גדול מאברהם; ישוע גדול מהכוהנים הגדולים.
מה עשה ישוע?
בין הטענות העיקריות בנוגע למה שעשה ישוע, הדבר הראשון, ואולי הכי מפתיע, נאמר בפרק ז 12: "אָכֵן כַּאֲשֶׁר מִשְׁתַּנֵּית הַכְּהֻנָּה, מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁתִּשְׁתַּנֶּה גַּם הַתּוֹרָה". ישוע שינה את התורה. היהדות כיום וגם מאמינים משיחיים רבים מלמדים שהתורה הייתה קיימת לפני בריאת העולם. ספרות חז"ל מלמדת שהתורה אינה משתנה ושהיא קיימת לנצח. את הגישה הזו אימצו חלק מהמאמינים. אותם אנשים מתבלבלים בהבנה, אינם מבינים את מהותה של התורה ומכלילים בה גם את מה שהרבנים אמרו וגם אגדות והשערות שונות.
בפסוק 12 כתוב בבירור שהתורה תשתנה, שישוע שינה את התורה. איך ומה הוא שינה נבחן ביתר התעמקות בהמשך, אבל הדבר העיקרי נאמר בפרק ט פסוק 10: "...פִּקּוּדֵי תּוֹרָה חִיצוֹנִיִּים אֲשֶׁר נִתְּנוּ עַד עֵת תִּקּוּן". החסידות הכניסה את המושג "תיקון" לשפה העברית כדבר מובן ומקובל, אך כשמדברים עם חסידי ברסלב או עם חב"דניקים הם אינם מדברים על תיקון התורה בהקשר של הפסוק המוזכר כאן, אלא על תיקון העולם. הם מדברים על כך שאנחנו מקולקלים והעולם מקולקל, ושבאמצעות קיום התורה והמצוות אנחנו עוזרים בתיקון העולם. נכון שאנחנו מקולקלים ושהעולם מקולקל, אך לא קיום התורה על ידי בני אדם יתקן את המקולקל, אלא אלוהים עצמו שיחליף את העולם בבריאה חדשה, כפי שהוא כבר עושה בחיי המאמינים בישוע.
כתוב שישוע שינה את התורה ושהדברים החיצוניים ניתנו עד עת תיקון, וישוע הוא שתיקן. מכאן שפיקודי התורה החיצוניים אינם מתקנים אלא מתוקנים על ידי ישוע. ישוע תיקן, ישוע שינה את התורה כשהכהונה השתנתה. נרחיב בנושא בהמשך.
בפרק ט פסוקים 12-11 נאמר: "אֲבָל הַמָּשִׁיחַ, בְּבוֹאוֹ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל לַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת, עָבַר בְּמִשְׁכָּן גָּדוֹל וּמֻשְׁלָם יוֹתֵר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה יָדַיִם – כְּלוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לַבְּרִיאָה הַזֹּאת וּבְדָמוֹ הוּא, וְלֹא בְּדַם שְׂעִירִים וַעֲגָלִים, נִכְנַס אַחַת וּלְתָמִיד אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִשִֹיג פְּדוּת עוֹלָמִים".
כתוב שהוא עבר במשכן אמתי יותר. כלומר קיים משכן גדול יותר, מושלם יותר, מקדש שאינו מעשה ידיים. שם ישוע שירת בקודש, שם הוא העלה את הקרבן שלו, הקרבן האמתי שפעם אחת ולתמיד השיג פדות וטיהור חטאים. בפסוק 12 אנחנו רואים שיש קודש ויש קודש הקודשים, ושישוע נכנס אל הקודש.
כתוב בפרק ח פסוק 6: "וְהִנֵּה יֵשׁוּעַ הִשִֹיג כְּהֻנָּה נַעֲלָה יוֹתֵר, בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁהוּא מְתַוֵּךְ שֶׁל בְּרִית מְעֻלָּה יוֹתֵר אֲשֶׁר נוֹסְדָה עַל הַבְטָחוֹת טוֹבוֹת יוֹתֵר".
כלומר ישוע מביא ברית שהיא טובה יותר מהברית שכרת אלוהים עם בני ישראל כשהוציא אותם ממצרים. הוא מתווך של ברית מעולה יותר. בבית הספר תלמיד מקבל ציונים: בלתי מספיק, מספיק, כמעט טוב, טוב, טוב מאוד ומעולה. בפסוקים אלה אנו רואים שהברית שישוע מביא היא לא רק ברית טובה יותר, אלא טובה יותר בכמה דרגות, ברית מעולה יותר. בפסוק 6 של פרק ח כתוב שישוע הוא מתווך של ברית מעולה יותר, וגם שישוע נתן הבטחות טובות יותר. כתוב שישוע הוא כוהן טוב יותר, נעלה יותר ומתווך של ברית מעולה יותר המבוססת על הבטחות טובות יותר. כלומר, ההבטחות שניתנו לאלה שיש להם חלק בברית המעולה יותר הן הבטחות טובות הרבה יותר מההבטחות שניתנו לעם ישראל בלבד. ישוע לא נתן רק הבטחות טובות יותר אלא הביא גם תקווה טובה יותר, כפי שכתוב בפרק ז פסוק 19: "...לְעֻמַּת זֹאת בָּאָה תִּקְוָה טוֹבָה יוֹתֵר וְעַל-יָדֶיהָ אֲנַחְנוּ מִתְקָרְבִים לֵאלֹהִים".
הוא גם קרבן טוב יותר: "אֲבָל הַמָּשִׁיחַ, בְּבוֹאוֹ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל לַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת, עָבַר בְּמִשְׁכָּן גָּדוֹל וּמֻשְׁלָם יוֹתֵר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה יָדַיִם − כְּלוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ לַבְּרִיאָה הַזֹּאת וּבְדָמוֹ הוּא, וְלֹא בְּדַם שְׂעִירִים וַעֲגָלִים, נִכְנַס אַחַת וּלְתָמִיד אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִשִֹיג פְּדוּת עוֹלָמִים; שֶׁכֵּן אִם דַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים וְאֵפֶר הַפָּרָה, בְּהִזָּרְקָם עַל הַטְּמֵאִים, יְקַדְּשׁוּ עַד כְּדֵי לְטַהֵר אֶת הַגּוּף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דָּמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר הִקְרִיב עַצְמוֹ לֵאלֹהִים בְּרוּחַ עוֹלָמִים וּבְלֹא מוּם − יְטַהֵר אֶת מַצְפּוּנֵנוּ מִמַּעֲשֵׂי מָוֶת כְּדֵי שֶׁנַּעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים חַיִּים" (עבר' ט 14-11). שוב, כאן כתוב על המשכן הגדול והמושלם יותר שאינו שייך לבריאה הזאת.
הקרבן שלו טוב בהרבה גם לפי הנאמר בפרק י פסוקים 14-11: "כָּל כֹּהֵן עוֹמֵד יוֹם יוֹם לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וּמַקְרִיב פְּעָמִים רַבּוֹת אֶת אוֹתָם הַקָּרְבָּנוֹת אֲשֶׁר אַף פַּעַם אֵינָם יְכוֹלִים לְהָסִיר חֲטָאִים. אֲבָל זֶה, לְאַחַר שֶׁהִקְרִיב קָרְבָּן אֶחָד עַל הַחֲטָאִים, יָשַׁב לִימִין הָאֱלֹהִים לְתָמִיד וּמֵאָז הוּא מְחַכֶּה עַד אֲשֶׁר יוּשְׁתוּ אוֹיְבָיו הֲדוֹם לְרַגְלָיו, שֶׁכֵּן בְּקָרְבָּן אֶחָד הִשְׁלִים לְתָמִיד אֶת הַמְקֻדָּשִׁים".
הקרבן שלו השלים את המקודשים.
הדבר האחרון והחשוב ביותר הוא שישוע הכין לנו דבר טוב יותר. "כָּל אֵלֶּה, אַף כִּי אֱמוּנָתָם הֵעִידָה עֲלֵיהֶם, לֹא רָאוּ בְּקִיּוּם הַהַבְטָחָה. וְאוּלָם אֱלֹהִים הֵכִין לָנוּ דָּבָר טוֹב יוֹתֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּבְאוּ לִידֵי שְׁלֵמוּת בִּלְעָדֵינוּ" (עבר' יא 40-39). בפרק יא מדבר מחבר האיגרת על גיבורי האמונה, אלה שעשו דברים נפלאים ואלה שסבלו. ובסופו של הפרק הוא אומר: הם גיבורי אמונה ועשו דברים נפלאים, אך אלוהים הכין לנו דבר טוב יותר.
