1


גאיטנו לאונטי חווה יום גרוע במיוחד. זה התחיל עם שחר, כשהטלפון שלו זימזם פתאום, והחל להציג בפניו מיד סדרה של תמונות שהרתיחו את דמו, למרות שהיה ברור לו שזה ירתיח עוד יותר את הדם של סבו, ושל חברי מועצת המנהלים השמרניים מאוד של בנק ההשקעות לאונטי. למרבה הצער, פיטוריה של האישה האחראית לתצלומים הללו, שהופיעו בעיתון הרכילות הנחות, יהיו הסיפוק היחידי שהוא יכול לקוות לקבל בכל הסיפור הזה.


"זאת לא אשמתך," אמר לו בשקט תום סנדיפורד, יועצו המשפטי שהיה גם ידידו הטוב, למרות היותו כבר בגיל העמידה.


"מובן שזה באשמתי," נהם גאיטנו. "זה היה בבית שלי, במסיבה שלי, והאישה שהיתה במיטה שלי באותו הזמן, זאת שאירגנה את המסיבה הארורה הזאת – "


"סליה היתה כוכבת אופרות הסבון ההיא, עם החיבה לקוקאין, שעליה לא ידעת בכלל," נזכר תום בקול. "תגיד, היא לא נזרקה מהסדרה שלה, זמן קצר אחרי שאתה נפטרת ממנה?"


גאיטנו הינהן, וחרק עוד יותר בשיניו הישרות והצחורות.


"זה סתם ביש מזל... זה הכל," חיווה תום את דעתו. "אתה לא יכול לדרוש מכל אחד מהאורחים במסיבות שלך להציג המלצות מראש, אז לא יכולת בכלל לדעת שחלק מהם אינם שיות תמימות."


"שיות תמימות?" חזר אחריו גאיטנו, ופניו הצרים, שתוויהם ניחנו במין יופי אפל, התכרכמו. למרות שהוא נולד באנגליה וגדל בה, איטלקית היתה עדיין השפה שבה דיברו בביתו, ומדי פעם בפעם הוא עדיין נתקל בביטויים באנגלית שהוא לא ממש הכיר.


"אזרחים טובים מהשורה," תירגם תום את עצמו. "אז כמה מהאורחות היו פרוצות? טוב, בחוגים האקסקלוסיביים שבהם אתה נוהג להסתובב, מאיפה היית אמור לדעת את זה בכלל?"


"התקשורת גילתה את זה בלי בעיות," השיב לו גאיטנו באופן מיידי.


"וניצלה את זה כדי לפרסם את זה תחת הכותרת 'האורגיה בבית האחוזה'. זה יישכח בתוך חמש דקות... למרות שלבלונדינית שרקדה עירומה במזרקה שבחזית יש גוף שדי נחקק בזיכרון," אמר תום, בהביטו שוב בתמונה שבעיתון, במבט מלא זימה.


"אני לא זוכר שראיתי אותה בכלל. אני עזבתי את המסיבה מוקדם כדי לטוס לניו-יורק. כולם היו עדיין לבושים לגמרי בשלב ההוא," הכריז גאיטנו בנימה יבשה לגמרי. "אני ממש לא צריך עוד שערוריה בסגנון הזה."


"עושה רושם שהשערוריות רודפות אחריך. אני בטוח שהבחור הקשיש ושאר חברי מועצת המנהלים כבר מוכנים לקרב, כמו תמיד," אמר תום בנימה של השתתפות בצער.


גאיטנו כיווץ את שפתיו הנדיבות והחושניות בהסכמה אילמת. בגלל הנאמנות והכבוד למשפחה, הוא שילם בדם גאוותו ושאפתנותו על השערוריה האחרונה הזאת. בכך להרשות לרודולפו, סבו בן השבעים וארבע, להתנהג כלפיו כאילו היה נער שהתנהג בצורה לא נאותה, היתה חוויה מעצבנת מאוד בשביל מיליארדר שחוות דעתו הפיננסית מבוקשת מאוד על ידי ממשלות, הן באנגליה והן בחו"ל. וכשרודולפו הגיע לנושא האהוב עליו – סגנון חייו הנהנתני ורדיפת הנשים של גאיטנו, גאיטנו היה חייב לקחת כמה נשימות עמוקות כדי למנוע את עצמו מלהבהיר לזקן שאמות המוסר והציפיות השתנו מעט מאז שנות הארבעים של המאה הקודמת, הן לגבי גברים והן לגבי נשים.


רודולפו לאונטי נשא לאשה את בתו הצנועה של דייג קשה-יום, בגיל עשרים ואחת, ובמהלך חמישים שנות נישואיו הוא אפילו לא הביט לעבר אף אישה אחרת. למרבה האירוניה, בנו היחיד, רוקו, אביו של גאיטנו, נמנע אף הוא מלהישמע לעצת אביו ולהינשא בגיל צעיר. רוקו היה פלייבוי נודע, ומהמר חסר תקנה. הוא התחתן עם בחורה שהיתה מספיק צעירה כדי להיות בתו, כשהיה בשנות החמישים לחייו, הוליד בן אחד והלך לעולמו עשר שנים אחר כך, כשאימץ יותר מדי את לבו החלש, במיטתה של איזו אישה אחרת. גאיטנו הניח שהוא משלם את המחיר על חטאי אביו, כמעט מרגע לידתו. בגיל עשרים ותשע, כשהוא אחד הבנקאים החשובים ביותר בעולם, נמאס לו כבר מכך שעליו להוכיח את עצמו בלי הרף, ולהגביל את היוזמות שלו בהתאם לציפיות השמרניות של מועצת המנהלים. הוא הרוויח מיליונים רבים לבנק לאונטי; מגיע לו להיות מנכ"ל הבנק.


ואכן, האולטימטום הזועם שרודולפו הציב הבוקר בפניו ממש הרתיח את דמו של גאיטנו.


"לעולם לא תהיה המנהל הכללי של הבנק הזה, אלא אם כן תשנה את האופן שבו אתה מנהל את חייך, ותהפוך לאיש משפחה מכובד!" נשבע לו סבו בכעס. "אני לא אתמוך במנהיגות שלך לפני מועצת המנהלים, ולא משנה לי כמה מבריק אתה, גאיטנו, מועצת המנהלים תמיד תקשיב רק לי... יותר מדי טוב הם זוכרים איך אבא שלך כמעט הרס את הבנק עם כל ההשקעות הפרועות שלו!"


אבל באופן ריאליסטי, איזה קשר יש בכלל בין חיי המין של גאיטנו ובין ניסיונו ויכולותיו כבנקאי? ממתי אישה וילדים הם אבן המידה היחידה לבגרותו של אדם ולשיפוט שלו?


לגאיטנו לא היה אף שמץ של עניין בנישואים. למען האמת, הוא די נחרד מעצם המחשבה להיות כבול אל אישה אחת למשך שארית ימי חייו, כשהוא חושש תמיד מגירושים שינשלו אותו ממחצית הונו ורכושו. הוא היה עובד חרוץ מאוד. הוא השלים בהצטיינות את לימודיו, במוסדות האקדמאים הנחשבים ביותר בעולם, והישגיו מאז היו מרשימים מאוד. למה זה לא יכול להיות מספיק? אביו, בהשוואה, היה ילד עשיר ומפונק, עצלן ואיטי מבחינה אקדמית, שסירב בעקשנות להתבגר, ממש כמו פיטר פן. כל השוואה של גאיטנו אל אביו היתה מאוד לא הוגנת.


תום שלח מבט של צער אל גאיטנו. "הזקן לא שטף אותך שוב עם 'תמצא לעצמך כבר איזו בחורה רגילה לגמרי', מה?"


"'בחורה רגילה, לא איזו נערת מסיבות. בחורה שנהנית מהדברים הפשוטים שיש בחיים,'" ציטט גאיטנו את סבו מילה במילה, כי הטפותיו של רודולפו הסתכמו תמיד באותו הדבר: תתחתן, תתמסד, תוליד ילדים עם איזו אישה שאוהבת להישאר בבית... ואז, כמו בדרך פלא, העולם כולו יהיה פרוש לרגליו של גאיטנו, עם פיות וחדי-קרן שמפזזים על גבי הקשת בענן הנמתחת עד לאופק. תווי פניו הצרים והשחומים התקשו בציניות קודרת. הוא ראה במו עיניו כמה נפלא התגשמו הפנטזיות הללו בחייהם של חברים שהתחתנו בעבר, וכעת הם גרושים.


"אולי תוכל לנסוע בזמן, בחזרה לאלף תשע מאות ארבעים ומשהו, ולמצוא שם איזו בחורה רגילה לגמרי," התלוצץ תום, ובלבו תהה איך כל השינויים שחלו, עם שחרור האישה ויציאתן של נשים לעבודה וליצירת קריירות, הצליחו לעבור בלי שרודולפו לאונטי יבחין בהם בכלל, והוא עדיין מאמין שיש בעולם אישה כזאת.


"מה שהכי טוב זה שגם אם הייתי מוצא לו אישה כזאת, ומכריז שאני עומד להתחתן איתה, רודולפו היה נחרד," פלט גאיטנו בהתנשפות. "הוא יותר מדי סנוב. לרוע המזל, נכנס לו לראש הרעיון הזה שאני צריך להתחתן, והוא חוסם את ההתקדמות שלי אל ניהול הבנק."


מזכירתו האישית נכנסה לחדר והושיטה לו מעטפה. "ביטול חוזה על בסיס אי-עמידה בסעיף השמירה על הסודיות והפרתה, והודעה על החובה לעזוב את המגורים שניתנו ביחד עם הג'וב," היא פירטה. "המסוק ממתין לך על הגג, אדוני."


"מה קורה פה?" חקר תום.


"אני טס לוודפילד הול כדי לפטר את עוזרת הבית שנתנה לעיתונות את התמונות הללו."


"זאת היתה עוזרת הבית?" שאל תום בהפתעה גמורה.


"שמה נזכר בכתבה. לא האישה הפיקחית ביותר בעולם, מה?" הוסיף גאיטנו ביובש.


פופי קפצה מעל אופניה ובעטה את הרגלית למקומה כדי להעמיד אותם, ואז נחפזה להיכנס אל החנות של הכפר כדי לקנות חלב. כרגיל, היא הגיעה באיחור, אבל היא לא היתה מסוגלת לשתות קפה ללא חלב, והיא לא ערה כמו שצריך לפני שהיא שותה לפחות שני ספלים של קפה. רעמת תלתליה האדומים-זהובים קיפצה על כתפיה הצרות, ועיניה נצצו.


"בוקר טוב, פרנסס," היא אמרה בעליצות לאישה המבוגרת שעמדה מאחורי הדלפק בפנים די חמוצות, בעודה מחטטת בארנקה כדי לשלם.


"מפליא אותי שאת כל כך עליזה ונמרצת הבוקר," העירה החנוונית בנימה מלאת משמעות.


"למה שלא אהיה?"


האישה המבוגרת פרשה על הדלפק גיליון עיתון שניכר כי הרבו לעיין בו, וסובבה אותו כדי שפופי תוכל לקרוא את הכותרת. פופי החווירה באימה וחטפה את העיתון מעל הדלפק כדי לדפדף בקוצר רוח אל העמוד הבא. היא נאנקה למראה התמונה המוכרת, של הבלונדינית העירומה, המרקדת לה במזרקה. אחיה, דמיאן, הוא בהחלט זה שצילם את התמונה בלילה של המסיבה המדוברת ההיא. היא ידעה את זה בוודאות בגלל שתפסה אותו מראה את התמונה הזאת לחבריו.


"נראה לי שאמא שלך דיברה, בשעה שמוטב היה לה לשמור על פיה," העירה פרנסס. "קשה לי להאמין שמר לאונטי יעריך את זה."


בהרימה את עיניה כדי לפגוש את מבטה הסקרני של האישה המבוגרת, פופי מיהרה לשלם על העיתון ולעזוב את החנות. התמונה הזאת? איך לעזאזל הצליח העיתון להשיג אותה? ומה בנוגע לשאר התמונות? הגופים המתנשמים בכבדות שבחדרי השינה, שלמרבה המזל אינם ניתנים לזיהוי? האם דמיאן שהוזמן להצטרף למסיבה, על ידי אורח שיכור אחד, צילם תמונות נוספות, עוד יותר נועזות אפילו? ואמא שלה... איזה טירוף גרם לה לסכן את העבודה שלה ולהשמיץ את מעסיקה כך באוזני כתבי הרכילות? זוויות שפתיה הרכות והמלאות של פופי נשמטו בעלותה בחזרה על אופניה. לרוע המזל, פופי ידעה בדיוק למה אמהּ עלולה להיות כל כך טיפשה. יסמין ארנולד היא פשוט אלכוהוליסטית.


פופי הצליחה לקחת את אמהּ למפגש של אלכוהוליסטים אנונימיים פעם בעבר, וזה אכן הועיל לה, אבל למפגש נוסף היא לא הצליחה לקחת אותה. במקום ללכת למפגש, יסמין פשוט שתתה עד אובדן חושים מדי יום ביומו, בעוד שפופי מתאמצת לעשות את עבודתה במקומה, בנוסף למלאכתה שלה. מה עוד היא יכלה לעשות, אם אפילו קורת הגג שמעל לראשיהם תלויה בהמשך העסקתה של יסמין? והרי, בכל זאת, האם אין זו אשמתה שאמהּ הגיעה לנקודת שפל שכזאת, לפני שפופי הבינה כמה נורא נעשה המצב בביתה ושבה לחיות עם משפחתה?


היה להם מזל גדול שגאיטנו ביקר בבית רק פעם או פעמיים בשנה. כי גאיטנו הוא הרי בחור עירוני, ואין לו שום תועלת ועניין בבית כפר ג'ורג'יאני יפהפה, במרחק מאוד לא נוח מלונדון. אילו הוא היה מבקר לעתים תכופות יותר, פופי לעולם לא היתה מצליחה להסתיר מפניו במשך זמן רב כל כך את מצבה האמיתי של אמהּ.


פופי סובבה במרץ את דוושות האופניים כדי לטפס על הגבעה, ואז לדהור במהירות אל דרך הגישה של וודפילד הול. הבית היפהפה היה בית הכפר של משפחת לאונטי באנגליה עוד מהמאה השמונה-עשרה, כשהגיעו לראשונה מוונציה, והחלו לנהל את עסקי ההלוואות שלהם. ואם היה דבר אחד שבו המשפחה הזאת היתה טובה, הרי זה צבירת הרים והררים של כסף, חשבה לעצמה פופי במרירות, כדי להימנע מלחשוב אודות גאיטנו באיזושהי צורה יותר אישית.


היא וגאיטנו גדלו אולי ממש באותו הבית, אבל יהיה זה שקר מוחלט לטעון בפה מלא שהם ידידים מאיזושהי בחינה. הרי, בכל זאת, גאיטנו מבוגר ממנה בשש שנים, והוא בילה את רוב ימי ילדותו בכל מיני בתי ספר יוקרתיים.


אבל היה ברור לפופי שגאיטנו ייצא מדעתו בגלל הפרסום של התמונות האלה. הוא ממש פנאטי בנוגע לפרטיות שלו, ואם מה שמהנה אותו זה מסיבות סקס פרועות, היא יכולה בהחלט להבין גם למה הפרטיות כה חשובה לו! לבה צנח כשחשבה על הצרות הממתינות לה. לא משנה כמה קשה היא עובדת, זה נראה כאילו החיים האלה לא עושים לה שום הנחות, ותמיד ישנו משבר נוסף שמחכה ממש מעבר לפינה. אבל איך היא יכולה לטפל באמהּ ולהשגיח על אחיה אם אין להם שום אינסטינקטים של הישרדות?


משפחת ארנולד התגוררה בדירה שנבנתה בחלק ממה שהיה בעבר האורוות של בית האחוזה. יסמין ארנולד, הג'ינג'ית הגבוהה והרזה, המתקרבת לגיל חמישים, היתה ישובה ליד שולחן המטבח שלה כשבתה נכנסה הביתה.


פופי הטיחה את העיתון על גבי השולחן. "אמא, איפה היה הראש שלך כשהחלטת לדבר עם כתבי הרכילות על המסיבה ההיא?" היא שאלה בכעס, לפני שפתחה את הדלת האחורית וצעקה בקול את שמו של אחיה.


דמיאן הגיח מאחת החניות המקורות, מנגב את השמן מעל ידיו במטלית מטונפת. "איפה יש שריפה?" הוא שאל בכעס כשאחותו עמדה לברך אותו לשלום.


"אתה נתת לעיתונאי את התמונות שצילמת במסיבה ההיא?" שאלה אותו אחותו בתדהמה.


"לא. מה פתאום," השיב לה אחיה הצעיר. "אמא ידעה שהתמונות האלה נמצאות בטלפון שלי, והיא זאת שמסרה אותן. היא מכרה אותן. קיבלה המון כסף תמורתן ותמורת הריאיון."


חרדתה של פופי רק גברה. היא היתה יכולה להשלים איכשהו עם טיפשות או חוסר זהירות שהביאו לשיחה עם האדם הלא נכון. אבל היא נדהמה ממש מכך שאמהּ לקחה כסף תמורת בגידתה באמון של המעסיק שלה.


דמיאן נאנק למראה ההבעה על פניה של אחותו. "פופי... את כבר צריכה לדעת שאמא תעשה כל דבר כדי להשיג את הכסף לרכישת המשקה הבא שלה," הוא אמר לה בלב כבד. "אני אמרתי לה לא למסור את התמונות האלה ולא לדבר עם האיש ההוא, אבל היא לא הקשיבה לי."


"למה לא אמרת לי מה היא עשתה?"


"מה כבר יכולת לעשות בנידון? אני קיוויתי שלא ישתמשו בתמונות, או שאם כן, אף אחד חשוב לא יראה אותן," הודה דמיאן. "אני בספק עם גאיטנו יושב לקרוא כל בדל סיפור טיפשי שנכתב אודותיו... זאת אומרת, הרי האיש לא יורד מעל דפי העיתון!"


"אבל אם אתה טועה, יפטרו את אמא, ויזרקו אותנו מהדירה הזאת."


דמיאן לא היה מסוג האנשים שדואגים בקשר למה שאולי לא יקרה בכלל, והוא אמר לה בחיוך עקום, "אז בואי נקווה שאני לא טועה."


אבל פופי היתה דומה באופייה לאביהם שהלך לעולמו. היא כן היתה מהדאגנים. קשה היה להאמין שרק כמה שנים חלפו מאז שמשפחת ארנולד היתה משפחה בטוחה ומאושרת בת ארבע נפשות. אביה של פופי היה הגנן של וודפילד הול, ואמהּ מנהלת משק הבית. כשהיתה בת עשרים, פופי עמדה לסיים את השנה השנייה שלה בבית הספר לסיעוד, ודמיאן סיים בדיוק את התמחותו כשוליה למכונאי רכב. ואז, ללא כל התראה, אביהם האהוב מאוד צנח ומת יום אחד, וחייהם נהרסו כליל.


פופי עשתה הפסקה בלימודי הסיעוד שלה, כדי לנסות לעזור לאמהּ להתגבר על היגון בתקופה הגרועה ביותר שעמדה לפניה, מתוך מחשבה שתוכל לשוב מיד אחר כך ללימודיה. לרוע המזל, וללא ידיעתה, המצב הלך והחמיר מאוד מהשלב ההוא. אמם ירדה מהמסלול, ודמיאן לא היה מסוגל להתמודד עם כל מה שקרה בבית. ואז אחיה התחבר עם האנשים הלא נכונים, ומצא את עצמו בכלא, וזה היה השלב שבו פופי שבה לבסוף הביתה ומצאה את אמהּ שקועה בדיכאון ושותה בכמויות. פופי עזבה את הלימודים שלה בתקווה, בציפייה, שאמהּ תתעשת במהרה, אבל לרוע המזל זה לא קרה. למרות שיסמין הוסיפה לשתות בכמויות מסחריות, הנחמה היחידה של פופי היתה שאחרי שדמיאן זכה בשחרור מוקדם מבית הכלא, בזכות התנהגות טובה, הוא שב אל דרך הישר. למרבה הצער, התיק הפלילי שלו מנע ממנו מלמצוא עבודה.


פופי חשה עדיין אשמה על כך שהשאירה את אחיה הצעיר להתמודד עם אמם במצבה הקשה כל כך. בהיותה נחושה ברצונה להשלים את לימודיה ולהיות הבת הראשונה למשפחת ארנולד, זה דורות רבים, שלא תצטרך לעבוד לפרנסתה בשירותה של משפחת לאונטי, היא נהגה באנוכיות ובחוסר התחשבות, ומאז היא מנסה לשלם על הטעות הזאת.


כשהיא שבה לדירה, התברר לה שאמהּ נעלה את עצמה בחדר השינה שלה. פופי כבשה אנחה, לקחה את ערכת העבודה שלה ואת כפפות הגומי, וחצתה את החצר הפנימית כדי להיכנס אל בית האחוזה. היא טיפלה בחדרים שונים של הבית הגדול, בכל שבוע, ניגבה ושאבה אבק וקירצפה את הרצפות. היה ממש אירוני שעד כמה שהיא התנגדה בצעירותה לעבודה בשירות משפחת לאונטי, היא מוצאת את עצמה עובדת בשבילם כעת, ועוד באופן לא רשמי. בערבים היא הגישה משקאות בפאב המקומי. לא היה לה זמן להתלונן על חייה הקשים, מאחר שמשימות חדשות הדורשות את תשומת לבה צצו כל הזמן.


אבל מה שהיה מטריד זו העובדה שהיא לא מסוגלת להוציא לעצמה את גאיטנו לאונטי מהראש. הוא היה הילד האחד שהיא ממש שנאה בילדותה, אך הוא היה גם היחיד שהיא אהבה אי-פעם. מה זה אומר עליה? נראה שזה אומר שכשהיתה בת שש-עשרה היא היתה טיפשה מספיק כדי להאמין, ולו לרגע, שיכול להיות לה איזה קשר אישי אמיתי עם היורש המיוחס והאמיד של משפחת לאונטי. המילים המעליבות שגאיטנו הטיח בה היו צרובות עדיין בעצמותיה, כמו צלקות של תאונה עתיקה.


"אני לא מתעסק עם צוות המשרתים," הוא אמר לה בהדגישו את העובדה שמעמדם אינו זהה, ושלעולם הוא יתפוס מקום שונה לגמרי בחברה.


"פופי, תפסיקי כבר להתחיל איתי. את מתנהגת כמו פרוצה מופקרת." הו, איך היא נחרדה לשמוע אותו מתאר כך את התנהגותה, כשלמען האמת, היא פשוט היתה צעירה מדי ובלתי מנוסה בשביל לדעת איך להראות בצורה מעודנת שהיא מעוניינת, ושהיא פתוחה להצעות.


"את ג'ינג'ית נמוכה ושופעת קימורים. לעולם לא תהיי הטיפוס שלי."


שבע שנים חלפו מאז חילופי הדברים המעליבים הללו, ולמעט עוד מפגש מעליב אחד, היא לא ראתה יותר את גאיטנו, מאחר שהיא השתדלה תמיד להימנע מלהיתקל בו, כשידעה שהוא אמור להגיע אל בית האחוזה. כך שהוא לא ידע בכלל שהיא רזתה וגבהה בכמה סנטימטרים טובים, וזה גם לא מעניין אותו אפילו, היא אמרה לעצמה בהומור מריר. הרי, בכל זאת, גאיטנו נוהג להתחיל עם נשים ממש יפהפיות ומתוחכמות, לבושות במיטב האופנה – למרות שהבחורה שאירגנה את המסיבה השערורייתית לא היתה ממש ליידי במלוא מובנה של המילה.


אחרי השעות שהיא השקיעה בבית האחוזה, במטרה לוודא שהמקום יהיה מוכן תמיד לקראת ביקור שיגיע בהתראה קצרה מאוד, פופי חזרה הביתה כדי להחליף בגדים לעבודה שלה בבר. יסמין כבר היתה מעולפת במיטתה, כשבקבוק יין זול, ריק למחצה, ניצב לידה. פופי הבליעה אנחה בהביטה בדמותה השכובה, ונזכרה איזו אישה תוססת ואכפתית היתה אמהּ בעבר. האלכוהול שדד את זה ממנה. יסמין היתה זקוקה לעזרה של מומחים כדי להיגמל, אבל כאן בסביבה, אי אפשר היה למצוא אפילו קבוצת תמיכה, ולפופי לא היתה תקווה רבה שתצליח לגייס אי-פעם את הכסף הנחוץ כדי לשלוח את אמהּ למרכז גמילה פרטי.


פופי התלבשה בבגדים הגותיים שלה, שאותם היא החלה ללבוש לראשונה בנערותה, בתור תחפושת, בגלל ההצקות מהן סבלה בבית הספר. היא היתה מוקד להצקות בגלל עודף המשקל הקטן שהיה לה, ובגלל שערה האדמוני. לעזאזל, הציקו לה אפילו על היותה "עשירה", למרות שמשפחתה התגוררה במגורי המשרתים של בית האחוזה, ולא בבית הגדול. מאז, למרות שכבר חדלה מלצבוע בשחור את שערה או את ציפורניה, היא התרגלה לאהוב את שמץ האינדיבידואליות הזה של מלתחתה, ושמרה כעיקרון על הסגנון הזה. היא הורידה קילוגרמים רבים ממשקלה, מאז שהחלה לעבוד בשתי עבודות, וגם היתה משוכנעת שהלבוש בסגנון הגותי מצליח להסתיר לא רע את הרזון שלה. לעבודה היא שילבה חצאית אדומה קצרה עם גרביוני רשת שחורים, עם חולצת טריקו שחורה צמודה, עם הדפס של להקת רוק. החולצה חבקה את שדיה הקטנים והמלאים, הדגישה את מותניה הצרים, ואילו החצאית וגרביוני הרשת הציגו לראווה את רגליה הארוכות.


בתום המשמרת שלה בבר העמוס, שהיה צמוד למסעדה פופולרית, פופי לבשה את מעילה וחיכתה בחוץ לדמיאן, שיגיע על האופנוע שלו.


"גאיטנו לאונטי הגיע הערב במסוק שלו," הודיע לה אחיה בתמציתיות. "הוא דרש לראות את אמא, אבל היא היתה מעולפת, ואני הייתי צריך להעמיד פנים שהיא חולה. הוא מסר לי את המעטפות האלה שנועדו לה, ואני פתחתי אותן אחרי שהוא הלך. אמא מפוטרת מהעבודה שלה, ולנו יש חודש לפנות את הדירה."


אנקת הפתעה כואבת חמקה מפיה של פופי לשמע בשורת הרעה-הכפולה הזאת.


"אני מנחש שהוא אכן ראה את העיתון ההוא." דמיאן העווה פנים. "מה שבטוח, הוא לא היסס בכלל לפני שהחליט להעיף אותנו מפה."


"אפשר להאשים אותו?" שאלה פופי למרות שלבה שקע אל סוליות נעליה. לאיפה הם ילכו? ממה יתקיימו? לא היה להם שום חיסכון לעת צרה. אמהּ שתתה את כל המשכורת שלה, ודמיאן כבר לא היה זכאי לדמי אבטלה.


אבל פופי היתה טיפוס שלא מוותר. מאז ומעולם היתה כזאת, ולעולם גם תהיה. היא דמתה לאביה יותר מאשר לאמהּ. היא תמיד חיזקה את נפשה כשדברים החלו להשתבש. אמהּ, מנגד, לא הצליחה להתאושש מעולם מההפלה שהיתה לה שנה לפני מות אביה של פופי. שני האסונות הנוראיים הללו, בפרק זמן קצר כל כך, שמטו את הקרקע מתחת לרגליה, והיא לא הצליחה מעולם להיעמד עליהן בחזרה. פופי בלעה במאמץ, טיפסה על המושב האחורי של האופנוע וחיבקה בכוח את מותני אחיה. היא עוד זכרה את האושר העצום בקולה של אמהּ, לשמע הבשורה על ההיריון הלא צפוי בגילה המבוגר, שהפך בסופו של דבר לסיבה לצער וליגון רבים כל כך.


כשהאופנוע חלף על פני בית האחוזה, פופי ראתה את האורות בחלונות החזית של חדר הספריה, ונדרכה. גאיטנו מתכוון להישאר כאן הלילה?


"כן, הוא עדיין כאן," אישר דמיאן בהכניסו את האופנוע שלו אל הסככה. "אז מה?"


"אני הולכת לדבר איתו – "


"מה הטעם?" שאל אחיה בנימה מובסת. "למה שיהיה אכפת לו בכלל?"


אבל לגאיטנו יש לב, חשבה לעצמה פופי ביאוש. לפחות היה לו פעם לב, כשהוא היה בן שלוש-עשרה, כשאבא שלו דרס את הכלב שלו והרג אותו. היא ראתה אז את הדמעות בעיניו של גאיטנו, וגם היא בכתה. דינו היה הכלב שלה, כמעט באותה המידה שהיה כלבו, כי דינו בילה בחברתה במשך כל הזמן שבו גאיטנו היה בפנימיה, למרות שכנראה הוא לא ידע על כך בכלל. הוא מעולם לא לקח כלב אחר במקומו של דינו, וכשהיא שאלה אותו מדוע, בתמימותה הילדותית, גאיטנו פשוט אמר לה בלי שום רגש, "כלבים מתים."


והיא היתה צעירה מדי בשביל להבין באמת את הגישה הזאת, של בניית חומות כדי להתגונן מפני האפשרות של עוד כאב. היא לא ראתה דמעות בעיניו היפהפיות, בלוויה של אבא שלו, אבל הוא היה שבור כמעט כמו סבו כשסבתו הלכה לעולמה. בני הזוג הקשישים היו בעצם יותר הורים שלו מאביו ואמו. בתוך שנה מהתאלמנותה, אמו של גאיטנו התחתנה בשנית ועברה להתגורר בפלורידה, ללא הבן שלה.


פופי שאפה עמוקות בהקיפה את פינת הבית, כשדמיאן ממהר בעקבותיה.


"כבר כמעט חצות," הוא לחש לה בבהילות. "את לא יכולה להתנפל עליו בשעה כזאת!"


"אם אני אחכה עד מחר בבוקר, האומץ שלי ייעלם," היא אמרה לו בכנות.


דמיאן עצר ונעמד בין הצללים, להתבונן בה בעת שצילצלה בדלת וחיכתה, כשידיה שקועות עמוק בכיסי מעיל הטייסים דמוי העור שהיא לבשה. קול נשמע בקרבת מקום, והיא נרתעה בהפתעה כשגבר לבוש בחליפה, מדבר בטלפון סלולרי, הופיע באור הלבנה וצעד לכיוונה.


"אני מצוות האבטחה, מיס ארנולד," הוא אמר לה חרש. "רק דיווחתי למר לאונטי מי עומד בדלת."


פופי כבשה מילה גסה. היא שכחה כליל את האבטחה ההדוקה שבה נהגה משפחת לאונטי להתעטף. ברור לחלוטין שניסיון לראות את גאיטנו בשעה כזאת יעורר מיד תהיות.


"אני רוצה לדבר עם הבוס שלך," היא הכריזה.


איש האבטחה דיבר באיטלקית אל תוך הטלפון שלו, והיא לא הצליחה להבין מילה ממה שהוא אמר. כשהוא קימט את מצחו היה ברור לה שהוא עומד להעביר לה תשובה שלילית, והיא ירדה מהמדרגה ואמרה בלהט, "אני חייבת לראות את גאיטנו. זה ממש חשוב."


איפשהו, מישהו קיבל החלטה, ורגע אחר כך היא שמעה את הבריח הכבד נמשך כדי לפתוח את דלת הכניסה הענקית. איש אבטחה נוסף הינהן לאות אישור, וזז הצדה כדי לתת לה להיכנס אל הול הכניסה הענקי, עם רצפת השיש הבוהקת, ואוסף התמונות היקרות מפז. זרזיף זיעה קטן ירד בין עצמות השכמות המתוחות שלה, והיא זקפה את גבה בהתרסה, למרות שבתוכה כבר נבהלה מאוד מהצורך למצוא משהו להגיד לגאיטנו. בשלב הזה, להתוודות בפניו וידוי מלא היתה האופציה היחידה שלה.


פופי ארנולד? זיכרונו של גאיטנו העלה בעיני רוחו כמה תמונות עמומות מימים עברו. פופי הילדה הקטנה, ששוחה קרוב לשפת האגמון, למרות כל אזהרותיו; פופי הבוכה על מותו של דינו, עם כל הדרמטיות של בני המעמד שלה, ללא שום מחשבה על ריסון; פופי שמסתכלת עליו כאילו הוא עומד להתחיל ללכת על המים, כשהיא היתה בערך בת חמש-עשרה, מבט שנעשה הרבה פחות תמים ומבדר שנה אחר כך. ולבסוף, פופי שעל שפתיה החיוך החושני המתגרה, בצאתה מבין השיחים, כשבעקבותיה מופיע אחד מעובדי האחוזה הצעירים, ושניהם עסוקים ברכיסת בגדיהם הסתורים, המלאים כתמים של דשא.


בהתחשב במספר השנים שמשפחת ארנולד עבדה בשירות משפחתו, הוא החליט שלפחות ראוי שהוא יפגוש את פופי וישמע מה יש לה להגיד להגנת אמהּ. אבל כבר שנים שהוא לא חשב על פופי. האם היא עדיין חיה עם המשפחה שלה? הוא היה מופתע, מאחר שתמיד היה בטוח שפופי תימלט מהחיים בכפר ומסוג התעסוקה הזה, שלו היא בזה תמיד בטענה שרק מרחק קטן מאוד מפריד בינו לבין עבדות בעולם המודרני. הרכנת ראש בפני בני המעמד הגבוה לא התאימה מעולם לאופי הסורר וגלוי הלב של פופי, הוא חשב בציניות. עד כמה היא השתנתה? האם היא עובדת אצלו עכשיו ומופיעה איפשהו ברשימת מקבלי השכר שלו? גבותיו השחורות הצטופפו זו אל זו בקמיטת מצח על חוסר הידיעה הזה, בשבתו על קצה שולחן הספריה, ממתין להופעתה.


קול נקישת העקבים הידהד במסדרון, והדלת נפתחה כדי לחשוף זוג רגליים שהיו יכולות לתת תחרות למיטב הרקדניות בלאס-וגאס. בהיותו מופתע כליל מהמחשבה הלא צפויה הזאת, גאיטנו קרע את עיניו מהרגליים הארוכות והחטובות הללו, והרים אותן אל פניה, רק כדי לחטוף עוד הלם. הזמן שינה את פופי ארנולד לאדמונית גבוהה ומהממת. הוא בהה בה, אבל הוא לא היה מסוגל להימנע מכך, כשמוחו החד ערך רשימות של שינויים ושל דברים שנשארו כשהיו. העיניים הירוקות והבורקות נותרו ללא שינוי, אבל הפנים העגולות הוצרו וקיבלו צורה מעודנת של לב, עם עצמות לחיים מתלכסנות, אף קטנטן ופה מספיק ורוד ושופע כדי לככב בכל פנטזיה גברית. הדופק בחלציו של גאיטנו פעם בכוח, והוא הזדקף במקומו ומיהר לסגור את כנפות הז'קט שלו כדי להסתיר את תגובתו הפיזית, כשבלבו עוברת המחשבה שייתכן שפופי היא זאת שתצחק אחרונה בכל זאת, כי הברווזון המכוער שהוא דחה בעבר גדל והפך לברבור יפהפה.


"מר לאונטי," היא אמרה בנימוס גמור, כאילו הם לא נפגשו כלל מעולם."


"גאיטנו, בבקשה," הוא השיב לה בלעג יבשושי, מאחר שלא מצא שום סיבה להקפיד איתה על רשמיות. "הרי אנחנו מכירים זה את זה מאז שהינו ילדים."


"אני חושבת שמעולם בעצם לא הכרתי אותך," אמרה לו פופי בכנות, והסתכלה עליו בריכוז משועשע.


היא ציפתה לראות שינויים לא מלבבים במיוחד אצל גאיטנו. הרי, בכל זאת, הוא כבר בן קרוב לשלושים, הוא עובד ליד שולחן הכתיבה ומנהל סגנון חיים נהנתני, ועל פי כל הדיווחים, גם מנוון מאוד. בשלב הזה גופו כבר אמור להראות סימני התרופפות כתוצאה מסגנון החיים הזה. אבל היא לא ראתה שום סימן להשמנה בגופו גבה הקומה והחזק, ובטח שלא בתווים החזקים והמהודקים של פניו. ושערו השחור היה מלא, סבוך ובוהק כשהיה תמיד.


דממה מחשמלת אפפה אותם, ופופי העבירה את משקלה מרגל אל רגל בחוסר שקט, וגופה הדקיק היה מתוח כמו מיתר של קשת בהתבוננה בו. גבה-קומה ורחב יותר מכפי שהיא זכרה אותו, הוא היה עוד יותר יפהפה מכפי שהיה לפני שבע שנים, כשהיא התאהבה בו בטירוף. איזו ילדה קטנה וטיפשה היא היתה, חשבה פופי במרירות, אם כי אפילו אז אי אפשר היה להתווכח עם הטעם הטוב שהיא הפגינה, כי גאיטנו היה מהמם כמו שמעט מאוד גברים מסוגלים להיות. זיק קטן שניצת בתחתית האגן שלה גרם לה להצמיד את ירכיה יחד, וחמימות התפשטה על עורה. עיניו הכהות, שנחו מתחת לשתי גבות שחורות וישרות, ננעלו בעיניה בעוצמה כזאת, שהיא הרגישה איך היא מתכווצת מבפנים. היו לו עיניים בעלות ריסים ארוכים להדהים, היא קלטה בראש סחרחר, כל כך כהים וצפופים, שלרגע היא חשדה בו שהוא משתמש בעיפרון שחור, כמו כמה מהבחורים שהיא הכירה בעברה הרחוק.


"את עדיין גרה פה, עם אמא שלך ואחיך?" התעניין גאיטנו.


"כן," הודתה פופי בהיאבקה לגרש את הערפל שאפף לרגע את מוחה. "אתה בטח תוהה למה אני באה לדבר איתך בכזאת שעה. אני עובדת בתור ברמנית בפרש המעופף, בקצה הכפר, ורק עכשיו גמרתי את המשמרת שלי."


גאיטנו היה די מופתע לטובה מכך שהיא הצליחה להוציא מפיה שני משפטים שלמים בלי שתשתמש באף אחת מהמילים הגסות שאפיינו את הדיבור שלה לפני שבע שנים. ברור לגמרי שעכשיו היא שוקלת בזהירות כל מילה שהיא אומרת לו, הוא אמר לעצמו. ברמנית? הוא החליט שזה מסביר, כפי הנראה, את הבגדים שלה, שבהחלט נראו כמתאימים יותר לאיזה מועדון לילה.


"ראיתי את הכתבה בעיתון," היא הוסיפה. "מובן לגמרי שאתה רוצה לפטר את אמא שלי על כך שהיא דיברה עם הכתב וגם מכרה את התמונות. אני לא מכחישה את זה שיש לך זכות מלאה לעשות את זה."


"מאיפה הגיעו התמונות הללו?" שאל גאיטנו בסקרנות. "מי צילם אותן?"


פופי העוותה פנים. "אחד האורחים הזמין את אחי להצטרף לחגיגות, כשראה אותו עומד בחוץ ומכוון את המכוניות לחנייה. הוא עשה מה שלדעתי כל בחור צעיר היה עושה היום, למראה נשים עירומות למחצה – צילם תמונות בטלפון שלו. אני לא מצדיקה אותו, אבל לא הוא זה שמכר את התמונות... אמא שלי היא זאת שלקחה את הטלפון שלו ועשתה את זה – "


"אני מניח שאראה את אמא שלך עצמה מחר בבוקר, לפני שאעזוב. אבל אני אשאל אותך עכשיו. משפחתי התייחסה אל אמא שלך תמיד יפה מאוד. מה גרם לה לעשות את זה?"


פופי לקחה נשימה עמוקה והרימה את סנטרה, להכין את עצמה לקראת מה שהיה עליה להגיד. "אמא שלי אלכוהוליסטית, גאיטנו. הציעו לה כסף, וזה כל מה שנדרש כדי לגרום לה לעשות את זה. הדבר היחיד שעניין אותה, כפי הנראה, היה איך לקנות את בקבוק האלכוהול הבא. אני חוששת שבשלב הזה, היא לא מסוגלת לראות מעבר לכך."


מופתע לחלוטין, גאיטנו הזעיף פנים. הוא לא היה מוכן בכלל לקראת מה שנודע לו זה עתה, אם כי ברור שזה לא שינה דבר בהתייחסות שלו. חוסר נאמנות אינו תכונה שהוא מוכן לסבול אצל עובד שכיר. "אז אמא שלך חייבת להיות אלכוהוליסטית מתפקדת," הוא הסיק. "שכן הבית נראה בהחלט בסדר גמור."


"לא, היא בכלל לא מתפקדת." פופי נאנחה. ופיה הרך התהדק. "האמת היא שאני מחפה עליה כבר למעלה משנה. אני זאת שמטפלת בבית."


תווי פניו ההדוקים והיפהפיים התהדקו עוד יותר. "במילים אחרות, נערך פה מהלך מודע שנועד לרמות אותי ולהסתיר ממני את מה שנעשה פה באמת," הוא האשים אותה בנוקשות פתאומית שהבהילה אותה. "היית יכולה לפנות אלי בכל רגע נתון ולבקש את ההבנה שלי, את עזרתי אפילו – אך את בחרת לא לעשות את זה. אין לי שום סבלנות לרמאות, פופי. הפגישה הזאת הגיעה אל סופה."


כשמאה מחשבות שונות חולפות בראשה, פופי רק בהתה בו, ולבה הלם מהר מאוד מעצבים ומתדהמה. "אבל – "


"אין פה מקום ואין עניין בשום נסיבות מקלות," קטע אותה גאיטנו במיאוס. "שמעתי את כל מה שאני צריך לשמוע, ואין שום דבר יותר לומר. צאי מפה."