כפר סבא 24 ביולי 1991
הערב ירד. שעת הביקור בבית החולים הסתיימה. צוות האחיות עודד את האורחים לסיים את הביקור. קרן שמש אחרונה הציצה מבעד לתריסים המוגפים.
איידה הביטה בבנה, בנכדה ובנינה שבאו לבקר אותה. חולה הייתה וראשה הסתחרר מתרופות ומטיפולים. השלושה הפיחו בה מעט רוח חיים ושמחה. היא התלוננה על כאביה וביקשה לחזור לביתה. הנכד ובנו, הנין של איידה, נשקו לה ויצאו לחצר להמתין עד הנסיעה.
"בני", אמרה איידה. "רע לי. אין לי מה לעשות כאן. הרופאים לא עוזרים לי. בבית ארגיש יותר טוב עם כולם סביבי. טוב לי עם הנכדים ולא כאן עם האחיות והרופאים. אתה יודע", הוסיפה, "שהנכדים הם האושר והעושר שלי".
השניים התנשקו והבן יצא לחצר הקרה, אסף את בנו ונכדו, ונסע.
עם יציאת אורחיה, חשבה לעצמה, טוב לי. כולם אוהבים אותי, מה צריכה אישה זקנה יותר מזה. היו לי שלושה בעלים ולעת זקנה חבר לחיים שאהב אותי והלך לעולמו. יברך האל את כולם. בקרוב אהיה עימם.
יש לי שבעה נכדים ונינים מקסימים. שני ילדי תמיד אתי ואוהבים אותי.
פניה קרנו מאושר. לא יכולתי לבקש מאלוהים יותר מזה. עברתי חיים ארוכים ומלאים, אהבתי גברים, עסקתי במסחר והבאתי לעולם משפחה נהדרת. רק דבר אחד קטנטן פלש למחשבותיה מידי פעם. רק זיכרון אחד חד, קשה ומעורפל הכביד עליה.
היה זה זיכרון ילדות. את הזיכרון הזה לא רצתה לשכוח, אבל גם לא רצתה לזכור...
התרופות לקראת השינה טשטשו אותה, והיא החליטה לנסות להירדם.
***
איידה הייתה בת יותר משמונים כששכבה במחלקה הגריאטרית, נתונה לחסדי הרופאים. היא שכבה במיטתה וחשבה על החיים הארוכים שעברה.
לו יכלה לספר לחברה טובה, לידיד או למשפחה את כל קורותיה הייתה עושה כן, אך היא שתקה יותר מ- 70 שנה ולא התכוננה לספר את סודה עכשיו . הסוד ילך עם מותי חשבה לעצמה.
מכונת ההנשמה של אישה זרה הטרידה מעט את מנוחתה. היא רצתה לישון, אך מחשבותיה הציפו אותה ברגשות עזים. היא רצתה לדבר עם מישהו ולא היה לה עם מי. האחיות הסתגרו בחדר אחר והיא הרגישה בודדה. תמיד הייתה עסוקה, מעולם לא ידעה מהי שתיקה. עכשיו, בעודה מנסה להירדם, נגזרה עליה שתיקה ארוכה שבעטייה החלה לחשוב על ילדותה בחוות הוריה שבקימלה, הסמוכה לעיר גולדינגה שבלטביה. שם, בגן העדן הקטן שלה, נקטע אושרה של ילדה קטנה שהפכה במהירות מילדה לאישה.
איידה נזכרה בתפוחי העץ הירוקים־צהובים שהבשילו על העצים בחצר ביתה. כה אהבה את החצר הגדולה. בכל פעם שרצתה להתרחק מאחיה הבכור, ובכל פעם שהאם והאחיות היו עסוקות בעבודת הבית, התרחקה לעולם הדמיון. פרפרים ופרחים העסיקו את מחשבותיה. לפעמים הייתה מתרחקת וחוצה שביל בוצי כדי להביט בילדי השכן מהחווה הסמוכה. הילדים מעבר לשביל תמיד השתוללו וצחקו. כילדה רצתה גם היא לשחק ולהתרוצץ, אך אסור היה לה להתרחק מהבית. "אידה!", בימים ההם שמה היה אידה ולא איידה כפי שכונתה בבגרותה. "את ילדה קטנה, בת שתים עשרה, החייבת להישאר קרוב לאמא ולשתי אחיותיך. אוי ואבוי לך אם נתפוס אותך מתרחקת מחצר הבית", אמר אבא.
