1


הייתי אז בן שש־עשרה. הדבר קרה בקיץ 1833.


גרתי במוסקבה, בבית הוריי. הם שכרו בית קיץ ליד שער קָלוּז'סקָיָה, מול גן נֶסְקוּצְ'נִי. התכוננתי לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, אך למדתי מעט מאוד ובלי להיחפז.


איש לא הגביל את חירותי. עשיתי כרצוני, בייחוד מאז נפרדתי מאחרון מוריי הפרטיים, צרפתי שמעולם לא הסכין עם המחשבה שהוא נפל כמו פצצה (comme une bombe) ברוסיה, ובארשת פנים ממורמרת רבץ ימים תמימים במיטתו. אבי נהג בי באדישות לבבית, אמי כמעט לא נתנה את דעתה עלי, אף שלא היו לה עוד ילדים מלבדי: דאגות אחרות כילו אותה. אבי, אדם צעיר עדיין ויפה תואר, התחתן איתה מטעמי נוחות: היא הייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים. אמי ניהלה חיים עצובים למדי: דאגה, קינאה וכעסה ללא הרף, אך לא בנוכחותו של אבי. היא פחדה ממנו מאוד והוא נהג בה בנוקשות, בקרירות ובריחוק. מימיי לא פגשתי אדם מעודן ונינוח, שופע ביטחון עצמי ואדנותי כמותו.


לעולם לא אשכח את השבועות הראשונים שביליתי בבית הקיץ. מזג האוויר היה נפלא. עברנו לשם מהעיר בתשעה במאי, ביום ניקולאי הקדוש. הרביתי לטייל — פעם בגן שהקיף את הבית, פעם בגן נסקוצ'ני ופעמים אף מחוץ לשער. נהגתי לקחת איתי ספר כלשהו — את ספר המבואות של קַיידָנוֹב,1 לדוגמה, אך הייתי פותח אותו לעתים רחוקות ולרוב קראתי בקול שירים, שרבים מהם זכרתי בעל פה. דמי תסס בעורקיי ובלבי שכנה מועקה, מתוקה כל כך ומגוחכת: כל הזמן חיכיתי למשהו, נבוך מדבר־מה, הכול עורר בי פליאה והייתי דרוך כל כולי. דמיוני השתולל וחג במהירות סביב אותם מראות, כמו סיסים החגים סביב מגדל פעמונים עם שחר. הייתי מהורהר, התעצבתי ואפילו בכיתי, אך גם מבעד לדמעות ומבעד לעצב שהשרו עלי מנגינת השיר או יפי הערב, בצבצה ועלתה כעשב אביבי צהלת החיים הצעירים שזה עתה החלו לבעבע.


היה לי סוס רכיבה שהייתי מאכף במו ידיי, ורוכב עליו לבדי הרחק־הרחק. לפעמים הייתי פותח בדהרה ומדמיין שאני אביר בתחרות אבירים (באיזו שמחה שרקה הרוח באוזניי!), או נושא את פניי אל השמים וממלא את נפשי הפעורה בזוהרם התכול.


זכור לי שבאותם ימים דמותה של אישה וחזיון התעתועים של אהבת אישה כמעט מעולם לא לבשו צורה ברורה בתודעתי, אך בכל מחשבותי ובכל רגשותי הייתה צפונה תחושה מוקדמת, תחושה חיישנית שעל סף ההכרה, של דבר־מה חדש, בלתי מפורש במתיקותו, נשי...


חישת לב זו, ציפייה זו, חלחלו אל קרבי ומילאו את כל ישותי: נשמתי אותן, הן התגלגלו בכל טיפת דם שבעורקי... ואמנם עתידות היו להתממש במהרה.


בית הקיץ שלנו היה מורכב מבית אדונים עשוי עץ ומעוטר בעמודים ומשני אגפים נמוכים. באגף השמאלי היה ממוקם מפעל זעיר לייצור טפטים זולים; לא פעם הצצתי פנימה כדי להתבונן בעשרה ילדים רזים ופרועי שיער בחלוקים מרובבים, שפניהם פני שיכורים סחופות, אשר קפצו שוב ושוב על ידיות העץ שהידקו את גדמיו המרובעים של המכבש וכך, באמצעות משקל גופם הכחוש, הטביעו בטפטים דוגמאות ססגוניות. האגף הימני היה ריק ונועד להשכרה. יום אחד — כשלושה שבועות אחרי תשעה במאי — נפתחו תריסי העץ באגף ההוא ופני נשים הופיעו בחלונותיו: משפחה כלשהי עברה לגור שם. זכור לי שבאותו היום, בזמן ארוחת הצהריים, חקרה אמי את רב־המשרתים על שכנינו החדשים, וכששמעה את שמה של הנסיכה זָסֵקִינָה, אמרה ובקולה נימת הערכה: "נסיכה, אם כן!" ומיד הוסיפה: "ענייה, מן הסתם."


"בשלוש עגלות שכורות באו," העיר רב־המשרתים, ובמחווה של כבוד מודגש הגיש את המנה לשולחן, "כרכרה משלהם אין להם והרהיטים דלים ביותר."


"ואף על פי כן," חלקה עליו אמי, "מוטב כך."


אבי נתן בה מבט צונן. היא השתתקה.


ואמנם לא ייתכן שהנסיכה זסקינה הייתה אישה עשירה. האגף ששכרה היה רעוע, קטן ונמוך כל כך, עד שאנשים בעלי אמצעים כלשהם לא היו מסכימים להתאכסן בו. אך בשעתו לא ייחסתי חשיבות לנאמר. תואר הנסיכות לא הותיר עלי רושם רב: קראתי לא מזמן את "השודדים" של שילר.