הקדמה למהדורה העברית
כשנשאלים במה עוסק הספר הזה, יש להניח שהוא יותר מלקט סיפורים על מזל. הייתי אומר שהוא קרוב יותר לראשי התיבות של המילה מזל, הלא הם: מקום, זמן, לעשות.
נוסף על עיסוקיי כאיש הון סיכון בתחום הביוטכנולוגיה, אני מרצה ליזמות כבר כמעט תריסר שנים, וכיום אני מלמד כפרופסור לעסקים בבית הספר למנהל עסקים ע"ש סי סימס, של ישיבה יוניברסיטי בניו יורק. במקור כתבתי את הספר הזה בשביל הסטודנטים שלי בבית הספר המפורסם וורטון למנהל עסקים. אבל התחלתי לקבל מכתבים מכל רחבי ארצות הברית וקנדה ואפילו משווייץ, מאנשים מכל הגילים והמקצועות, שכתבו כמה הספר השפיע על חייהם. לאחרונה ראה הספר אור (בסינית) בסין, שבה היזמות תופסת תאוצה כיום יותר מבכל מקום אחר בעולם.
למעשה, לכולנו יש היכולת להשפיע על התרחשות; אבל רוב האנשים אינם מזהים צירוף מקרים בגלל אלפי הגירויים שמשפיעים עלינו בכל יום ויום. ומה שחשוב יותר, כשאנשים כבר מזהים צירוף מקרים, לרוב הם אינם מנצלים את ההזדמנות. כמאמר הפתגם, יש בעולם שלושה סוגים של אנשים: אלה שצופים במתרחש, אלה שמחכים, ואלה שגורמים לדברים לקרות.
אפשר לשאול: "מה הקשר של המחבר לישראל?" אני גיליתי את המורשת היהודית שלי בדרך ייחודית. כילד גדלתי בשכונה שרוב תושביה יהודים בברוקלין. הלכתי לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור, ולא היה לי מושג מה זה להיות יהודי באמת. בגיל שבע עברתי ללונג איילנד, שם הייתי הילד היהודי היחיד בכיתה ואולי אחד משלושה תלמידים יהודים בבית הספר כולו.
אני זוכר את השבוע השני ללימודים. כמה ילדים קראו לי "יהודי" ו'"יהודון". לא היה לי מושג מה פירוש המילים, עד שמצאתי את עצמי עם פנס בעין ועם שפה מדממת, או אז הבנתי מה זה להיות יהודי. כשחזרתי הביתה, סבתי, חנה, סיפרה לאבי מה קרה, הוא שאל אותי רק שאלה אחת: "החזרת?" מאחר שזאת הייתה הקטטה הראשונה בחיי ומולי ניצבו ארבעה ילדים, אמרתי לו שלא יכולתי להחזיר ושלא החזרתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שאבי הכה אותי על הישבן, וזאת מפני שלא הגנתי על המורשת שלי.
כמו בהרבה משפחות אחרות, אף שהוריי נולדו באמריקה, אביו של אבי, סבא סם, איבד הרבה מאחיו ומאחיותיו באושוויץ. אבי וסבי לימדו אותי איך להגן על עצמי ולעמוד על שלי. באותה עת רציתי שנעבור משם. בקיץ האחרון כתבתי לאבי מכתב ושאלתי אותו סוף־סוף: ״איך זה שמעולם לא עברנו משם?" אפילו אבי הביןשההחלטה לא לעבור לא הייתה, מן הסתם, הכי מוצלחת, אבל שאולי אותן חוויות הפכו אותי למי שאני היום. בסופו של דבר, כשהתחלתי להגן על עצמי, הילדים הפסיקו להיטפל אליי. יצרתי אצלם הערכה על כך שעמדתי על שלי, וכמה מהילדים שהתקוטטו איתי שנתיים קודם לכן, התיידדו איתי.
בקיץ האחרון, בגיל 77, הצטרף אבי לאחת מתוכניות הקיץ של צה"ל למתנדבים. לאחרונה, הוא החלים משני סוגים של סרטן, האחרון שבהם סרטן הערמונית, והבטיח לעצמו שאם יישאר בחיים, יגשים את המטרה שהייתה לו כל חייו, לשרת את ישראל ולעזור לה. במהלך מלחמת העולם השנייה, היה בקורס טיס של חיל האוויר האמריקני, ואחרי שהשתחרר, אימו חלתה בסרטן והוא לא יכול היה לעזוב אותה. באותם ימים שאיפתו הייתה לקחת חלק במלחמת העצמאות של ישראל, ואחרי שהחמיץ את ההזדמנות, הבטיח לעצמו לעזור לישראל מתישהו. כעבור חמישים וחמש שנה הגשים תא"ל עידו את חלומו של אבי, כשפינק אותו בטיול אח"מים בן יום אחד לבסיס חיל האוויר.
על אף שאני רואה באמריקה את אימי, בזכות כל מה שהיא נתנה לי, בישראל אני רואה את סבתי, וכשאני עוזר לה אני עוזר גם לאמריקה ולתרבות המערבית בכלל. מה שמשך אותי לישראל בביקורי הראשון בה לפני 25 שנה, ב־1979, ומה שהשפיע על הזיקה שלי לישראל, היה קריאת ספרו של ליאון יוריס, אקסודוס. אני זוכר שכשהייתי בן אחת־עשרה, העמדתי פני חולה ביום לימודים, רק כדי לסיים את הפרקים האחרונים. אני מתבייש לספר שבאותם ימים חשבתי שישראל קיימת רק בדמיון, וסברתי שהיא רק חלק מההיסטוריה של ימים עברו. קיומה של ישראל הפך, לדידי, למציאות בשבעה באוקטובר 1973, כשהמורה שלי לעברית, אבי זקס, לא הגיע ללמד. אז תפסתי שישראל חיה וקיימת, ניצבת בפני מערכה שאינה שונה בהרבה מקרבות המכבים עליהם למדתי. למרבה המזל, מר זקס חזר מחיל השריון שלו בריא ושלם.
סקרנותי לגבי ישראל גברה, והוריי עשו איתי עסקה. אם אמשיך ב"היברו סקול" אחרי הבר מצווה שלי למשך ארבע שנים, כשימלאו לי שבע־עשרה אוכל להצטרף לטיול בני נוער לישראל של ארגון USY. רק שמונה תלמידים מתוך יותר מ־50 בחרו להמשיך ב"היברו סקול" גם בתיכון. זה היה קורבן, במיוחד לבן־עשרה, כי התחייבתי ללכת לשם שלוש פעמים בשבוע לשעתיים, אחרי שעות הלימודים הרגילות, אבל כשהגעתי לישראל לראשונה, ב-25 ביוני 1979, הרגשתי שהקורבן היה שווה. אני זוכר עדיין איך, בדרך לירושלים, ריח הבנזין מנמל בן־גוריון מתחלף בריח אדמה טרייה, ואחר כך בריח עלים רעננים. לעולם לא אשכח את ריצ'יס פיצה בקינג ג'ורג' ואת הפלאפל ברחוב בן יהודה, וגם לא את החום של מצדה ואת המפלים הקרירים של עין גדי.
ב־1982 מצאתי את דרכי בחזרה לישראל, כשיזמתי תוכנית שבה סטודנטים של האוניברסיטאות הציבוריות בניו יורק יוכלו ללמוד בקיבוצים טכניקות ניהול, ולקבל על כך נקודות לתואר. כך פגשתי את משפחת דגן — עידית ואריאל. תוכנית זו ממשיכה לפעול גם כיום, עשרים שנה מאוחר יותר, ומביאה סטודנטים מאמריקה לישראל, ללמוד על החיים בקיבוץ.
כעבור שנתיים, ב־1984, הכתבות האנטי־ישראליות בעיתונות העלו בי שאלות. עד מהרה החלטתי לחוות את ישראל ברובד אחר, ולחזור אליה פעם נוספת. נפרדתי מנערה שהיה לי עימה קשר רציני כבר ארבע שנים, ועזבתי את משפחתי ואת עבודתי בוול סטריט, כדי ״לעשות עלייה". התחנה הראשונה שלי הייתה קיבוץ גינוסר, בו עזרתי לנכש את שדות הכותנה בגליל העליון, מאחר שרבים מחברי הקיבוץ הגברים שירתו בצבא, בלבנון. ביליתי שישה חודשים באולפן עציון בתלפיות, ירושלים, ושם התיידדתי עם יהודים מכל העולם, ובכלל זה אתיופיה, צרפת, ארגנטינה וברזיל. מאוחר יותר שדרגתי את האזרחות שלי והתגייסתי לצה"ל.
קשה לי לתאר את הבדידות שחשתי ביומי הראשון בצבא. נסעתי לבדי מגינוסר ללשכת הגיוס בירושלים כדי להמשיך משם לבקו״ם. לכל שאר החיילים היו בני משפחה שחיבקו ונישקו אותם לפרידה. זה היה היום הגלמוד ביותר בחיי. לעולם לא הייתי עובר את זה אלמלא חבריי בקיבוץ גינוסר — עידית ואריאל, קובי ונוגה — ואלמלא חבריי ביל והייזל, אבל הם לא היו משפחתי הגרעינית, או כך לפחות חשבתי.
הייתי חייב לשרת שנה וחצי, מאחר שבעת הגיוס הייתי בן 22. זאת למרות ששבועיים אחרי שהתגייסתי יצא חוק חדש לעולים בגילי, שחייב אותם לשרת רק ארבעה חודשים — אם כבר מדברים על מזל. אחרי שעשיתי טירונות בשריון, עברתי ליחידת קישור לאו"ם בגבולות. הקצין שלי, שרון גרינקר, רצה שאכיר את השטח, לכן ביליתי כמה חודשים במוצבים עם חיילי גולני וצנחנים בפטרולים. איזה "לא קרבי" ואיזה נעליים? הלילה הראשון שלי בשמירה משתיים עד שש לפנות בוקר, הפך אותי פעם נוספת לאדם אחר. פחדתי — בלשון המעטה. אני זוכר את המילואימניק ששמר לפניי — הוא חש כנראה בעצבנותי וחזר להיות איתי. הוא היה כבן 40 ושאלתי אותו למה הוא עדיין עושה מילואים ולמה אינו רוצה לעזוב את ישראל כמו שעשו ישראלים רבים אחרים. הוא אמר שאם יעזוב עם ילדיו, יישארו עדיין הוריו ומחותניו; שאם הם יעזבו יחד איתו, יישארו עדיין אֶחיו ואחותו; שאם הם גם יעזבו איתו, יישארו בני דודיו הקרובים; שאם אלה יעזבו, יישארו עדיין חבריו הטובים; ושאם גם הם יעזבו איתו, מה יעשו יהודים שזקוקים לישראל, כמו האתיופים? באותו הרגע, הבנתי את משמעות המושג עם אחד, ותפסתי שגם לי יש שלושה וחצי מיליון קרובים.
עם השחרור, חזרתי לארצות הברית לסיים את התואר השני שלי במנהל עסקים במגמת מימון, ואז פגשתי את אשתי לעתיד. סיפורנו מסופר בפרק הראשון בספר. מאז נסעתי ליותר מ־55 מדינות והרציתי בהן, ועדיין אני מבקר בישראל פעמיים בשנה, ועוזר לחברות ולטכנולוגיות שונות שבסיסן בישראל. תוך כדי כך, ערכו לי אנשים רבים היכרות עם תפיסה חדשה של ציונות, שונה לגמרי מזו שלמדתי בקיבוץ. שוק חופשי, קפיטליזם בנוסח מערבי והתמודדות בזירת הספורט הבינלאומית, סייעו לישראל להיות מוכרת יותר, מבודדת פחות ועצמאית כלכלית.
לפני כ־12 שנה לקח אותי אודי רקנאטי לראות משחק של מכבי תל אביב נגד הנבחרת הלאומית של גרמניה, ולאחרונה נתן לי חברי הטוב אייל טסלר את הכרטיס היחיד שלו למשחק של מכבי תל אביב נגד קבוצה רוסית. למגינת ליבם האפשרית של רבנים, חשתי שם יהודי בעוצמה לא פחותה מאשר בביקוריי הרבים בבית הכנסת; אולי ברבע האחרון, כששאראס יסקביציוס קלע, אלוהים לא שם לב, בגלל כל תקיעות הקרן והרעש מהיציעים העליונים שמאחורי המגרש.
ולסיום, כיום אני אופטימיסט נצחי כשאני לומד לדוקטורט שלי בחינוך יהודי בישיבה יוניברסיטי בניו יורק. הייתה לי הזדמנות לקרוא ולהפנים הרבה מהעליות ומהמורדות של ההיסטוריה היהודית. אני מאמין שארצות הברית, כמו גם ישראל, על כל חסרונותיהן, הן המצפנים המוסריים שבלא ספק יתמידו בעולם ויאפשרו לאנושות לחיות בשלום, גם אם הדבר ייארך עוד דור או שניים.
אני מקווה שהספר הזה יעזור לקוראים להפנים שצירוף מקרים הוא יותר ממזל. לא חשוב באיזה שלב בחייכם אתם נמצאים, הכירו בכך שמותר לחזור חמישה צעדים לאחור כדי להתקדם עשרים.
רשת החיים היא כוח מחבר, שהפגיש בין חיי, לבין הספר הזה והמהדורה העברית. אף שהמהדורה העברית הראשונה לספר זה יצאה רק ב־2004, סיפורו החל למעשה ב־1993. התקשרתי לאייס גרינברג מ"בֶּר סטֶרנס" בקשר לטכנולוגיה שמימנתי אז בישראל, והוא הציג אותי בפני עוזי צוקר. זה קישר אותי במשך הזמן עם ד״ר מיכאל קליסמן, שבשנה שעברה יעץ לי להתקשר לעקיבא אלדר, והוא הציג אותי בסופו של דבר בפני זיו לואיס בכינרת־זמורה־ביתן, המוציאים לאור. לעולם אין לדעת מתי רשת החיים תצוץ. זה יכול לקרות תוך דקות, ימים, שנים, ואפילו דורות; במהלך חייכם, או אפילו אחריהם.
הקדמה
רוב האנשים מצטרפים למעגל העבודה כשבראשם מטרה אחת: תגמול כספי. ככל שאנחנו מתקדמים הלאה בחיינו המקצועיים, אנחנו מבינים שדרוש לנו יותר מתלוש משכורת על מנת שנחוש סיפוק והגשמה של ממש בעבודתנו. כפי שקבע מאסלו, ברגע שהקיום שלנו מובטח, מתעוררים צרכים אחרים. במוקדם או במאוחר, אנחנו מתחילים לרצות שהעבודה שלנו תהיה המדיום שבאמצעותו נפתח את כישרונותינו ואת יכולותינו. אנחנו תופסים שיש לנו צורך לעבוד באווירה של אמון ושל כבוד הדדי, אנחנו רוצים הכרה בתרומתנו, לא רק מצד החברה שבה אנחנו עובדים, אלא גם מצד הקהילה שלנו. האתגרים שעומדים בפנינו בעבודה חייבים לעזור לנו איכשהו לצמוח ולהתפתח כבני אדם. אנחנו רוצים לצמוח כך שנהפוך למיטב של עצמנו.
הרבה אנשים מגיבים לקביעה שלי בציניות. "זה לבקש קצת יותר מדי, לא?" עונים חלקם.
אולי, אני אומר, אבל כדאי לזכור שהעבודה שלכם תגזול כשליש מחייכם הבוגרים, או כחצי משעות הערות שלכם, וזה אומר שהעבודה תעצב אתכם מבחינות שמרחיקות הרבה מעבר לחשבון הבנק שלכם. סוג העבודה שאתם עושים, הרוח שבה אתם עושים אותה והאווירה במקום העבודה שלכם, כולם חוברים יחד ומעצבים את האדם שתהפכו להיות. אין זה מוגזם מדי לומר שהעבודה היא גורל, מפני שהעבודה שלכם תהפוך אתכם לבני אדם אחרים.
שאלו את עצמכם אם לקבל תלוש משכורת זה הדבר היחיד שחשוב לכם באמת. אם לא, שאלו את עצמכם אילו עוד דברים חשובים לכם בעבודה. אם אתם ממש מוכרחים לבטא את הרעיונות ואת היצירתיות שלכם; אם אתם מוכרחים לפתח את כישרונותיכם; אם אווירה של אמון וכבוד הדדי היא חיונית בשבילכם; אם התפתחות כבני אדם היא תנאי מוקדם לאושרכם; וכן, אם אתם זקוקים לתגמול כספי שיעמוד ביחס ישר ליכולות שלכם, אז כל אלה אינם מותרות, אלא צרכים חיוניים בחייכם. לא יהיה לכם סיפוק אמיתי בחייכם, אלא אם כן הצרכים האלה ימולאו. שאלו את עצמכם שאלה פשוטה: איזה מין אדם אהפוך להיות אם העבודה שלי לא תספק לי את ההזדמנויות והחוויות האלה? רוב הסיכויים שלא תאהבו את התשובה.
הספר הזה הוא מדריך מעשי שמטרתו לעזור לכם להגשים את הצרכים הבסיסיים האלה בעבודה ובקריירה שלכם. כוונתי היא להראות לכם איך תוכלו להפוך את העבודה שלכם לחיים מתגמלים ומספקים — ותוך כדי כך גם להפוך בעצמכם לאנשים שאתם רוצים להיות.
הצעד הראשון ביצירת שינוי שכזה הוא להבהיר לעצמכם מה אתם צריכים מהעבודה ומהקריירה שלכם. הצעד השני הוא לדעת מה אתם חייבים לעשות כדי למלא את הצרכים האלה. בספר הזה אני מנסה להראות לכם בדיוק איך אתם יכולים לעשות את זה.
אנשים טוענים שמסוכן לדרוש מהחיים יותר מדי, שבכך תועידו את עצמכם לאכזבה ולכישלון. למעשה, מסוכן לדרוש מהחיים הן יותר מדי והן פחות מדי. אם תחשבו בקטן, תדרשו מעצמכם מעט ותחוו רק תגמולים קטנים. זאת נוסחה לחוסר סיפוק, לאכזבה ולכישלון. אם תדרשו הרבה, ייתכן שגם אז תהיו חסרי סיפוק — אבל זאת רק אם תדרשו מעצמכם מעט מדי, כשתנסו להגשים את החלומות הגדולים שלכם.
ובכל זאת, הסכנה האמיתית בחיים, כפי שאני רואה אותה, אינה באה לידי ביטוי בשאלה אם לדרוש הרבה או מעט. זאת אינה השאלה הנכונה, כי משתמע ממנה שמישהו יכול לתת לכם את משרת חלומותיכם. משרת חלומותיכם לא תוגש לכם על מגש של כסף; איש אינו יכול לתת לכם את המשרה המושלמת. להפך — אתם אלה שיוצרים אותה.
משרה היא תרשים כללי מאוד של מטלות. חשובה מידת ההצלחה שבה אתם מבצעים את המטלות האלה, הרוח שבה אתם מבצעים אותן, והאופן שבו אתם מתייחסים לאחרים כשאתם עושים את עבודתכם. את המשרה שלכם יוצרת המערכת הייחודית של הכישרונות ומאפייני האישיות המיוחדים לכם. ההתנהגות, המומחיות, העמדות והרוח שלכם, משפיעות על ההתייחסות של אנשים אליכם. ותוך כדי כך, המאפיינים האלה יוצרים עבורכם הזדמנויות או סוגרים אותן בפניכם. כך נבנית קריירה — לטוב או לרע, אתם אדונים לגורלכם הרבה יותר מכפי שנדמה לכם.
בספר הזה, אני מנסה להראות לכם איך ליצור לעצמכם את סוג הקריירה שאתם רוצים מהחיים באמת. למעשה, אני מנסה לתת לכם מפת דרכים גסה לסוג הגורל שאתם רוצים.
כפי שאני מראה בפירוט רב, כולנו חייבים ללמוד אסטרטגיות חיוניות מסוימות על מנת להצליח. תחילה, חובה עלינו להבין שהזדמנויות צצות בחיינו בדרך כלל בצורת צירופי מקרים. צירופי המקרים האלה עצמם מוצגים באריזה צנועה למדי. למשל, אתם עשויים לפגוש באופן לגמרי לא צפוי, מישהו שכפי שיתברר מאוחר יותר, יציע לכם הזדמנות שלעולם לא הייתם מעלים בדעתכם — הזדמנות שתשנה את חייכם. או שתמצאו את עצמכם בסיטואציה — בכנס, למשל, או במפגש חברתי — שבה תיתקלו באופן בלתי צפוי במישהו שתדעו שיכולה להיות לו משמעות עצומה לקריירה שלכם. בשני המקרים, צירופי המקרים מכשירים את הקרקע, אפשר לומר. עכשיו תלוי בכם אם תקפצו על ההזדמנות. בספר הזה אני נותן הדרכה מתי לעשות את הקפיצה הרת הגורל הזו, ומתי להימנע ממנה.
"ומה אם איכשל?" אנשים שואלים אותי. הרשו לי להגיד את זה בצורה הכי עדינה שאני יכול: אני מבטיח לכם שתתנסו בכישלון — שוב ושוב. הכישלון, כפי שאני מציין בהרחבה בפרק שלוש, הוא התנסות הכרחית בדרך להצלחה. השאלה אינה אם תיכשלו, אלא מה תעשו אחרי שתיכשלו. כל הצלחה מתבססת על מעשינו בעקבות כישלון. חקרתי את חייהם של אנשים מצליחים מכל העולם. כל אחד מהם נכשל — שוב ושוב. אבל שלא כמו הרבה אנשים שרואים בעצמם כישלון, האנשים האלה לא נתנו לכישלון להפריע להם להצליח.
לאורך כל הספר יש לי הרבה מאוד מה לומר על השאלה איך ליצור הזדמנות, אבל שתי גישות ראוי להזכיר מראש. הראשונה היא ערכים. השאלה אילו בני אדם אתם, נקבעת על ידי הערכים שלכם. הם, בתורם, קובעים את התנהגותכם. ההתנהגות שלכם תקבע איך תשפיעו על אנשים, וזה בתורו יקבע את כמות ההזדמנויות שאנשים יציעו לכם. לעולם אל תשכחו שאת הערכים שלכם אפשר לראות. במוקדם או במאוחר אנשים יידעו מי אתם ואילו ערכים משמשים מניע למעשים שלכם.
אחת הדרכים המוצלחות ביותר ליצור לעצמכם הזדמנויות עצומות, היא להתמחות ולהפוך למומחים בתחום אחד של המקצוע שלכם — זו הגישה השנייה. פתחו את הידע והכישורים שלכם בתחום נתון כך שתשיגו עליונות על המתחרים שלכם, ואז שמכם יתפרסם בכל רחבי התחום שלכם. רכישת מומחיות יוצאת דופן היא אחת מדרכי המפתח לצבור הן כוח והן עושר.
איש חכם אחד אמר לי פעם: "אתה יכול להשיג בחיים כל מה שתרצה. כל מה שאתה צריך לעשות בשביל זה, זה להמר על חייך כדי להשיג את זה." זאת הייתה חוכמה יוצאת מן הכלל, כי הוא תפס משהו בסיסי ביחס לחיים: לכל דבר יש מחיר, וגם אם תשלם אותו, אין ערובה לכך שתקבל את מה שאתה רוצה. החיים הם הימור.
הדברים היחידים שיש לכם שליטה כלשהי עליהם, הם המחשבות והמעשים שלכם. ועם זאת, המחשבות והמעשים שלכם נותנים לכם כוח עצום לעצב אירועים ולקבוע איך אחרים יתנהגו בחברתכם. זה אומר שהכוח להפוך את המשרה שלכם למשרה האידיאלית מתחיל בכם — לא בבוס שלכם או בחברים לעבודה. איש מלבדכם אינו יכול להפוך אתכם למומחים בתחומכם; איש מלבדכם אינו יכול להפוך אתכם לאנשים עם ערכים עמוקים ובני קיימא. כשאתם הופכים את עצמכם לאנשים מהסוג שאתם מכבדים ומעריצים, אתם הופכים בהדרגה לאנשים שאחרים נושאים אליהם עיניים להדרכה ולהנהגה.
המחיר של כל מטרה — ותהיה זו הקריירה, המצב הכספי או המשפחה שלכם — הוא זמן, מרץ, ריכוז ומחויבות. כדי להשיג צמיחה והצלחה בתחום כלשהו של חייכם, אתם חייבים להשקיע את ארבעת אלה. יש לכם כמויות מוגבלות מכל הארבעה, וזה אומר שאינכם יכולים לבזבז אותן בלא הבחנה על כל דבר שנקרה בדרככם. החיים דורשים בחירות, והבחירות קובעות מה תקבלו בחיים. אנחנו עושים את הבחירות שלנו על פי מה שחשוב לנו באמת. לכן, בחרו את הדברים שהכי חשובים לכם והשקיעו בהם את עצמכם — את הזמן, המרץ, הריכוז והמחויבות שלכם. סיכוייכם לקבל מהחיים את מה שאתם רוצים יהיו טובים מאוד.
בעודנו חותרים להשיג את מטרותינו, אנחנו שוכחים לעיתים קרובות שניתנת לנו עזרה ממקורות עלומים של החיים. משום מקום צצות לפתע הזדמנויות שלא היינו מעלים בדעתנו. ההזדמנויות האלה מעצבות את הקריירה שלנו ובסופו של דבר קובעות את גורלנו. איני מנסה להסביר את המסתורין מאחורי אירועים כאלה, שאותם אני מכנה רשת החיים, מפני שאינני יכול, כל מה שיש ביכולתי לעשות זה להודות בקיומם ולהראות לאנשים איך לרתום אותם לעזרתם.
בספר זה ניסיתי להראות מה חשוב באמת בבניית קריירה מצליחה ומתגמלת. למעשה, ניסיתי לגלות כמה מהמרכיבים ההכרחיים ליצירת חיים מספקים ומאושרים.
פיטר קאש
