קודם כול כתב החידה
בספר זה אנחנו נעז ונצעד למקום שרבים ניסו להגיע אליו, אבל נעשה את זה בדרך שאיש (כנראה) טרם הלך בה לפנינו, וננסה לפצח את האניגמה (חידה) של הזמן. אל תפחדו. אני מבטיח לכם מסע מעניין, דווקא במדף הכי מתעתע בספרייה של המדע ושל הפילוסופיה: הזמן.
קחו לכם כבר עכשיו הפוגה מהקריאה ונסו להגדיר מה הוא הזמן?
רבים מאוד וטובים כמוכם ניסו ונכשלו. ה’זמן’ משחר הדורות הוא חידה. ‘האניגמה של הזמן’ העסיקה את טובי המוחות במשך אלפי שנים, ממש משחר התרבות האנושית. החידה הזו שיגעה רבים מהם, ואף אחד לא הצליח להגדיר את הזמן, מה הוא הזמן, כי אין. אין הגדרה, כי הזמן הוא מושג מתעתע. רמז לבאות: הזמן אינו מתעתע סתם, הזמן הוא תעתוע ותו לא. והנה הפצצה התפיסתית שאני זורק לחללים של כל היכלי התבונה, הידע והבינה: אולי אני פתרתי את החידה? אנא קראו ושפטו בעצמכם.
ובהזדמנות זו על עצמי, המחבר: איני מוסמך לכלום, ולכן הספר שלפניכם הוא אינו מדע אלא מערך מחשבות שאולי יצא משליטה. בספר הזה אני אגע באזורים המוגדרים ומתוחמים על ידי חוגים אוניברסיטאיים, ואיני מוסמך לאף לא אחד מהם. איני מוסמך לכלום. אני פותח ויכוח עם גדולי ההוגים של כל הדורות, ואני עושה את זה ביראה ובפחד גדולים, אבל בביטחון רב באמיתותם של הדברים. יהיו בספר זה אזכורים מתחומי הפילוסופיה, הפיזיקה, הפילוסופיה של הפיסיקה, ההיסטוריה, האנתרופולוגיה ועוד. אבל יש מסקנות והארות ודברים ראשוניים, שהם פרי דמיוני, ואני מקווה שיזכו לאוזן קשבת. דמיינו גם אתם. זה כיף!
עד שהביא האלברט איינשטיין לעולם המדע את תיאוריית היחסות ב־1905 (ושאף אחד לא יקרא לה ‘תורה’, כי היא תיאוריה, גם בשמה המקורי!), הזמן היה שייך לפילוסופים, לאלוהים ולכנסייה. הפילוסופים עצמם כשלו ביכולתם להגדיר את הזמן והשאירו אותו כ’הפקר’ לכל דורש. איינשטיין ‘גזל’ בגאונותו (יחד עם פואנקרה, לורנץ, לייבניץ ואחרים) את הזמן מבין אצבעותיהם של הפילוסופים בגלל חדלונם להבין מה הוא הזמן (ומהי הכבידה), וניכס את הזמן לעולמם של הפיסיקאים. מאז איינשטיין הזמן הוא ממד פיסיקלי. מאז איינשטיין הזמן משוייך לעולם ה’יש’ ולממשי. תפיסת הזמן העכשווית מגוללת כולה בתוך תיאוריית היחסות, והיא שונה בתכלית ממה שהזמן נחשב להיות קודם לכן. בספר זה ננסה להבין את גלגוליו של מושג הזמן לדורותיו ונדון בהרחבה על ה’יש’ ועל ה’אין’ כדי להבין לאן לשייך את הזמן: לעולם הפיסיקלי של ה’יש’ או לעולם המושגים המופשטים, הוא ה’אין’.
בספר זה אני אעשה מאמץ עליון, אומנם בכוחותיי הדלים, לפצח את חידת הזמן. האניגמה של הזמן. מה הוא הזמן, לעזאזל?! את המסע המטורלל הזה שלי התחלתי באקראי בקצה העכשווי של ההיסטוריה והמדע, בתיאוריית היחסות, ובניסיון להבינה הבנתי שאני צריך בעצם לפצח את חידת הזמן. מה הוא? מה זה זמן? תיאוריית היחסות נסבה כל כולה על הגדרה מחודשת של מושג הזמן. שבירת כלים מוחלטת, כאשר המילה ‘כלי’ אינה מליצית כלל וכלל בהקשר זה. האם הזמן הוא ממשי והוא חלק מהעולם הסובב אותנו והאם העולם הזה הוא אומנם ארבע־ממדי, כפי שטען איינשטיין? אולי הזמן הוא אלוהי כפי שסברו עד שאיינשטיין הגיע? ואולי דווקא אני הקטן צודק והזמן הוא… תעתוע ותו לא? באתי ליישב את הסוגיה הזו. שניהם טועים, אגב.
בבואי להבין את הזמן-מה הוא הבנתי שתפיסת מושג הזמן השתנתה מדור לדור, כי הרי הזמן הוא, כאמור, רק תעתוע פסיכופתולוגי. במסע הזה הבנתי שהבינה היא תוצר אבולוציוני המשתנה מדור לדור, והרי בעבר הלא רחוק כל כך היינו קופים, והיום אנחנו יצורים נבונים, לא? יש נקודת ‘לידה’ לבינה על סרגל ההתפתחות האבולוציונית של האדם. במקביל לאבולוציה הגופנית של האדם שזורה האבולוציה של הבינה ובתוך זו יש אבולוציה בתפיסת מושג הזמן עצמו. עשיתי כמיטב יכולתי לשחזר את תפיסת הזמן בכל תקופה ותקופה כשנקודת הפתיחה היא התפיסה העכשווית וחזרתי אחורה ואחורה במורד ההיסטוריה ותולדות העמים. מסקנתי היא שהזמן הוא לא ממשי אלא הוא המצאה וכלי של הבינה כדי שתוכל לקיים את עצמה. לחיות אין חוש זמן וכך גם אין לילדים. ילדים נולדים ללא חוש זמן והם רוכשים אותו לערך בגיל שש.
אין־ספור ספרים נכתבו על הזמן, עם או בלי יומרות להתנגח ישירות עם מה מהותו של הזמן. רובם עוסקים בניתוח עבודותיהם של אינספור הוגי הדעות לאורך אלפי שנות התרבות האנושית שעסקו בנושא הזמן. ללא צניעות מעושה קטונתי מלהתחרות בהם. בלתי נמנע שאציין ואזכיר מעט מה מהוגי הדעות, אבל טובים ממני סקרו את פועלם המלא, בצורה מקיפה ויסודית. אבל, לא הייתי כותב ספר זה אילולא ידיעתי הברורה שישנם שטחים בנושא הזמן שטרם נסקרו ואשר באקראי או לא, דרכתי בהם אני. לא הייתי כותב את ספר הזה אילולא הייתי משוכנע שהמון דברים שנכתבו ונכתבים על מושג הזמן, מבלי רצון להעליב, הם במובן הכי פשוט של המילה ‘בלבול מוח’, כי כאמור, הזמן הוא ביסודו מושג מתעתע, כלומר, מבלבל (את המוח). לא הייתי כותב את ספר הזה אם לא הייתי חושב שיש בדבריי חידוש, ואפילו חידוש דרמטי. האגדה מספרת שאת היהלום הגדול אי־פעם גילה נער אפריקאי שטייל על הררי האדמה שנחצבה במכרות העמוקים שבדרום אפריקה. היהלום היה גדול מדי להיות מזוהה על ידי השיטה.
אפשר לקרוא לסוג המסע הזה שלי ‘ריוורס אינג’יניריג’ (הנדסה הפוכה) או לחלופין ‘ארכאולוגיה מדומה’, דהיינו, לקחתי את מושג הזמן ‘השלם’ והנוכחי וקילפתי אותו משכבותיו: מהיום, למהפכה התעשייתית, לאלף שנות שליטתה המוחלטת של הכנסייה, לפילוסופים היוונים, למצרים העתיקה, לבני ישראל (ולספר בראשית שנכתב אז על ידם), לבבלים ועד נקודת ההתחלה, שלטענתי זיהיתי אותה לפני 400,000 שנה עת מִקְלֵט (מלשון מִקְלָט, מסתור) לראשונה ההומינואיד הראשון את האש במערה, וזו, אגב, לדעתי ולטענתי, היא החוליה החסרה.
את הספר חילקתי לשלושה חלקים על פי תקופות: פרה־היסטוריה, ימי התנ’ך וימי הביניים עד העת הנוכחית. ערכתי בכוונת מכוון כך שהפרק על הפרה־היסטוריה יהיה דווקא בסוף הספר, כי שם הכול התחיל. כאמור, ריוורס אינג’ינירינג, מהסוף להתחלה וחזרה.
הספר שלפניכם יהיה מלא הפתעות, כי מהרגע שפיצחתי את החידה, בוקעות תשובות לחידות כמוסות רבות כל כך, גם כאלה לא צפויות. מושג הזמן טבוע בנו עמוק כל כך שרק ממקום עומדי – ואני מזמינכם להצטרף אליי אל הגזוזטרה הזו דווקא המשקיפה על העולם – נחשפות נקודות חשוכות ומוסתרות בידע שיש לנו על העולם: על הפיזיקה, על הבינה ועל המוח האנושי, על האבולוציה של האדם הקדום ועל ההיסטוריה של האדם המודרני, החל משבתו בפתח המערה, דרך ימי התנ’ך ועד היום.
איני יודע היכן להתחיל אבל כדי שתגיעו לגזוזטרה לתצפית נוחה, עלינו לעלות כמה מדרגות. רק זכרו: הכותב לא מתחייב להוכיח מדעית שמה שהוא כותב נכון כי הדברים קשים להוכחה, אבל הוא מקווה שיצלח בידו לשכנע, ודיו בזה. הכותב חושב שדבריו נכונים והוא יודע שהם יעוררו זלזול ובוז ובמקרה הטוב מחלוקת.
בואו נתחיל…
