חלק ראשון:
סודה של הנקודה הכחולה
כמיהה לשינוי
בראשית ברא הכוח העליון את יקום "בְּרישוֹן". העולם האלמותי כלל אינסוף מרחבים, בהם המרחב החלומי "אֵלדְרים", שהיה עשוי כולו משדות אדירים של רִיק. שטחי האֵין כונו "אֵלדְריזוֹנים" והשתרעו על פני חלל עצום בקור עז ללא כל ישויות ממשיות. על פי רוב הם היו כבויים, אך לעיתים נדירות הופיעו בהם הבהובים לבנים, שהעידו על פוטנציאל קיומם. הנצנוצים העלומים אפיינו את התקשורת הסמויה והבלתי־נודעת, שהגיעה מחוץ למרחב.
אֵלדְרים חש את הבדידות של הרִיק ואת חוסר החיים שבו. תשוקתו שנבעה מתוך הכלום, יצרה באופן בלתי־מוסבר ומעורר פליאה ישות ראשונית נקבית שכונתה: "ישות אֵלדְרים". המרחב והישות שיצר, היו אמורים להשלים זה את זה, ואולי כך להקל על המצוקה בליבו של אֵלדְרים. אבל בפועל התנהלו הדברים אחרת.
הישות המרחבית שאפה לממש את ערגתו של המרחב ולחולל שינוי מהותי בחוסר הקיום שהשתלט עליו. ייעודה היה להפוך אותו מ"אין" ל"יש", כדי שתוכל להעניק למרחב השומם חיים חדשים. באותו האופן חפצה גם לממש את עצמה ללא קשר להגשמתו. ציפייה זו יצרה הפרדה בין השניים וגרמה לאכזבה מיידית של מרחב אֵלדְרים, שהמשיך לחוש בודד כבעבר.
הישות הראשונה באֵלדְרים הייתה חסרת אונים ולא ידעה כיצד עליה לפעול. היא חשה כי אינה יכולה לקבל מענה מהמרחב עצמו. "איך זה ייתכן שקיבלתי תפקיד כה גדול ורם, שניתן לי באופן ישיר על ידי המרחב, מבלי שיהיו לי כלים לממש אותו?" תהתה בינה לבין עצמה. לפתע חשבה כי באותו אופן שהיא נוצרה, תוכל ליצור גם בכוחות עצמה ישויות נוספות. לשם כך ניסתה להיעזר במרחב, אולם הוא נראה משותק וחסר ידע וחיים לגבי המשך היצירה. למרות הרצון הסמוי והנסתר של הישות המסתורית למצוא בו סימן חיים, היא נשארה בידיים ריקות. להבנתה, היה מדובר בבריאה חד־פעמית, שעליה היה אחראי המרחב. מעתה נראה כי היא תצטרך למצוא דרכים חלופיות לבריאת חיים.
לשם כך החליטה להיפרד מהמרחב בניגוד גמור לכמיהתו הראשונית, מתוך הבנה כי רק באמצעות בידול ממנו היא תוכל לממש את הפוטנציאל הגלום ברִיק שבתוכו. בסופו של מאמץ בלתי־נלאה הצליחה לעשות זאת בתחבולות פנימיות, שיצרה מבטן תחושותיה. היו רגעים שבהם היא הצליחה להיות קטנה יותר מהמרחב עצמו, והצמצום אפשר לה להגדיר את עצמה באופן ייחודי. במאמצים רבים החלה לתור אחרי הלא־נודע, שהיה בעיני רוחה טמון בתוך הרִיק האינסופי.
הישות הדינמית נעה לאורכו ולרוחבו של המרחב, ובחנה את כל האֵלדְריזוֹנים המצויים בו, כמחפשת מזור למצוקתו. אולם היא לא מצאה דבר. היו רגעים ספורים שבהם נדמה היה כי פס אור לבן ודק בוקע מאחד האֵלדְריזוֹנים. המופע הסמוי הפיח בה תקווה רגעית, שהשינוי המיוחל עומד בפתח ובעוד רגע קט ייכנס. הוא גרם לה לתהות אם גם אותם אזורים כבויים במרחב האדיר הם ישויות בפני עצמן. אולם למרות הממצאים הרגעיים המשיכה להרגיש את הבדידות ואת הקדרות סביבה. היא חשה כי ההופעה הארעית של האור הלבן הייתה רק בדמיונה. המצב העלום וחסר השחר גרם לה לחוסר מנוחה, כי לא טוב היות ישות אחת לבדה במרחב חסר חיים ומעוף.
המחסור הענק בישות שתשמש עזר כנגדה, יצר בה כמיהה ליצירת ישות נוספת, ואף ישויות נוספות, במרחב. ציפייתה הייתה שהיצירה החדשה תתרחש באופן המסתורי שבו נוצרה היא עצמה - מתוך הכלום והרִיק של המרחב. לתפיסתה, שתאמה גם את דרך חשיבתו של המרחב, רק החיבור בין הישויות האנונימיות יחולל את התמורה האמיתית. משמעות הדבר שהצטרפותן למרחב של כל הישויות הדמיוניות שהתרוצצו באי־שקט במוחה, תוביל ליצירתו של עולם חדש - מרחב שבו עולם ה"יש" השוקק ישויות, יהיה מלא חיים ובעל משמעות נסתרת בניגוד גמור לשיממון הבלתי־מוסבר, שאפף את מרחב אֵלדְרים עד לאותם רגעים ממש.
הדמיון העז של הישות הנחושה והעיקשת הפך לרגע למציאות. היא התפשטה והתכווצה, כמו רקדה בחן עם עצמה ועם המרחב, ויצרה במו ידיה גבולות חדשים וגמישים בצורתם, שהשפיעו גם על צורתו. תנועתה המתפתלת והבלתי־מתפשרת הובילה אותה לתגלית מרעישה. באחת הפעמים שבהן הרחיקה לכת, הבחינה באֵלדְריזוֹן קצה שסימל את גבולו של המרחב. כשהתקרבה אליו, נחשפה לפתע לטבעת צהבהבה עבה ומוצקה, שחגה סביבו והייתה דינמית בפני עצמה. הצפייה בטבעת הגבול גרמה לה להבין לראשונה, שבתוך האינסוף המדומיין של אֵלדְרים, קיים מרחב אחר ואולי אף מרחבים אחרים, שנמצאים מעבר לטבעת.
הגבול החדש עורר בה תקווה וסימן לה את הדרך למעבר מתוך החלום האֵלדרימי אל תוך המציאות שמעבר לאופק הטבעתי. מטרתה השאפתנית הייתה לחצות אותו ולגלות את אשר מעבר לו. אולם כשניסתה לעשות זאת, נתקלה במחסום פיזי ממשי, שלא אפשר לה לחדור פנימה. מהר מאוד הפנימה כי באופן הזה לא תוכל לדעת מה קיים מעבר לטבעת. היא כינתה את המעבר הבלתי־חדיר, שהיווה עבורה את האופק של המרחב: "אוֹפיקְצוֹן". היא חשה ששם, בגבול הטבעתי ומעבר לו, נמצאות התשובות לאינספור השאלות שקדחו במוחה בדבר סוד הבריאה ויצירת החיים.
אֵלדְרים קיוותה כי כאשר תגלה את העולם שמעבר לאופק, תוכל להשפיע וליצור בכוחות עצמה עולם חדש במרחב. לפיכך החליטה באופן ממשי ומוחלט שהיא חייבת בכל מחיר להגיע אל המקום המסתורי ויהי מה. רק כך תוכל לתת מזור לחוסר השקט הפנימי שבתוכה. להבנתה, היה זה האופן היחידי האמיתי והממשי, שבאמצעותו תוכל לאפשר למרחב אֵלדְרים להגשים את מאווייו.
"אז מה מונע ממני לעבור את הגבול?" מלמלה לעצמה, ומתוך רצון עז לדעת את התשובה נעה לעבר הטבעת. ככל שהתקרבה אליה יותר, חשה קור עז שלא ידעה מעולם כמותו. אומנם היא הייתה מורגלת לקור שאפיין את המרחב כולו, אך לא האמינה עד כמה הקור המצמית והמקפיא יכול להאט את התנהלותה ואף לעצור אותה כליל. עם זאת ככל שהייתה יותר בתנועה, כך הצליחה לפלח את הקור וליצור סביבה, מתוך החום הפנימי שלה, בועת חום שאפשרה לה לנוע קדימה אל עבר הטבעת הצהבהבה.
"אולי גם זו הדרך לשבור את הקרח שעצר את תנועתי, וכך יתאפשר לי לחצות את המעבר למרחב אחר?" הרהרה בקול. היא חשה כי ישנה דרך לעשות זאת, וככל שתסתובב סביב הטבעת, תמצא את הזמן ואת המקום המתאימים ואף את הדרך לבצע זאת הלכה למעשה.
לאחר מאמץ רב הצליחה לפלח את האזור הקפוא באמצעות בועת החום שלה והודות לחום הפנימי העז שפלטה לעברו. האמצעי החדש שפיתחה, אפשר לה להגיע אל הטבעת הקרחית המוצקה ולגעת בה. באחת הפעמים שבהן גילתה התלהבות יתר, חטפה כוויית קור מצמררת, שזרקה אותה לאחור אל תוך החלל של המרחב. אבל הייתה זו, ככל הנראה, כווייה רגעית ומדומה, שלאחר רגע קט נעלמה. תפקידה היה, ככל הנראה, להתריע מהסיכון הגלום בהגעה לטבעת. אולם הישות הבלתי־מתפשרת לא נרתעה מלנסות שוב ושוב את מזלה, עד שתצליח לחצות את גבול האוֹפיקְצוֹן.
באותם ימים של תקופה קדמונית לזמן לא הייתה כל משמעות. יום חשוך רדף יום חשוך. לעיתים, לרגעים ספורים בלבד, נוגה קליל וסמוי שרר באזור רנדומלי במרחב ונראה שאף הגיע מעבר לאוֹפיקְצוֹן. האור העמום הפיץ זהרורים מסתוריים, שביבי אור קטנטנים שצצו לרגע קט, עד שהופיע החושך הטבעי ששלט במרחב אֵלדְרים וכיבה את האור הזמני והמתעתע. הזוהר הארעי הפיח תקווה בישות אֵלדְרים והעניק לה את הכוח להבין כי קיימת אפשרות לחדור לאוֹפיקְצוֹן ולגלות את אשר בו ומעבר לו.
אולם בניגוד לישות הגועשת והנסערת שרצתה בשינוי, החיים במרחב המשיכו להתנהל על מי מנוחות. האירועים שכביכול התרחשו בו היו רק בדמיונה של הישות האֵלדְרימית, שראתה באורח אחר את המרחב שממנו נוצרה. היא המשיכה לנוע ולזוע והמתינה לדבר מה שיקרה, משהו שיניע את גלגלי הזמן ויצור בתוך המרחב עניין ומהות. ככל שהזמן לא נקף, התחזקה הידיעה שלה, שבמוקדם או במאוחר משהו יקרה. הייתה בה ידיעה סמויה ובלתי־מוסברת, שהופעתו של הזמן היא רק עניין של זמן.
מאין באה האמונה הזו? למזלה יצרה ישות אֵלדְרים מתוך רחמה ישות דמיונית שתשמש עזר כנגדה. לימים קיוותה שהיא תהפוך לגוף עצמאי ונפרד. ישות הדמיון המתהווה עמלה ארוכות כדי לחולל תמורה במציאות הבלתי־ממשית של המרחב. בעיני רוחה ראתה אֵלדְרים, שעולה בידה לפרוץ את גבולותיו ולגלות את אשר מסתתר מאחוריהם.
וכידוע, סוף מעשה בדמיון או בישות דמיונית תחילה. מעוף הדמיון הפורה של ישות אֵלדְרים, שהמציא סוד, הפך את הרז העלום למציאות חלומית חיה. בצוק העיתים התגבשה אמונתה שקיים כוח עליון, שהציב לה גבולות בכוונה תחילה. חפצו של הכוח העלום היה שתתגבר על הקשיים ועל המכשולים שהחיים טמנו לה ותפרוץ גבולות. לשם כך ראתה צורך להפוך את דמיונה המתפרץ למציאות בת־קיימה. הערצתה אל הכוח הכמוס, שהיה בעיניה כוח החיים, הייתה עצומה. מתוך חיבה והערצה אליו כינתה אותו: "כוח חי" או בקיצור: "כוחיי".
בהשראת דמיונה בחנה את הגבול שסביב המרחב בקפידה. לתדהמתה, גילתה כי ישנם אזורים בטבעת האוֹפיקְצוֹן, שבהם הקליפה דקה יותר כתוצאה ממגע של אור חיצוני, שנראה אמיתי ומציאותי מאי פעם. הופעת האור החדירה בה תקווה, שקיימת אפשרות יציאה אל העולם שמעבר. היא ניסתה להפעיל שוב את בועת החום שלה, אך הפעם ללא הועיל. מכאן שלא היה לה צל של מושג כיצד לעשות זאת בדרך אחרת. לשמחתה הגורל שזרם עם דמיונה ועם אמונתה, האיר לה פנים, והתברר כי מישהו כבר עשה עבורה את המלאכה.
באופן פתאומי הגיח אור לבן, שבעיני רוחה של ישות הדמיון האֵלדרימית הוקרן על ידי כוחיי. הוא שלח קרינה לעבר החלק הטבעתי הצר בניסיון לסדוק אותו ולאפשר את כניסתו אל תוך מרחב אֵלדְרים. האור העלום פגע לסירוגין באזור הדק של הקליפה, עד שיצר סדק בטבעת, שאותו כינתה אֵלדְרים בשם: "אוֹפיקוֹר".
הישות הנלהבת והנרגשת שינסה את מותניה והחליטה לנוע בכל המהירות והכוח לכיוון האוֹפיקוֹר המזמין. ללא מאמץ רב עלה בידה ליצור נקב זעיר, ששימש עבורה פתח כניסה אל תוך טבעת האוֹפיקְצוֹן וכן פתח יציאה מהמרחב. כהרגלה, באופן סתגלני, הצטמצמה והתכווצה בתקווה להשתחל דרך הנקב לעבר צידו האחר של האוֹפיקְצוֹן. היה זה רק עניין של זמן, שהיה צפוי בעוד רגע קט להיווצר, שלאחריו תוכל להגשים את משאלתה ולחצות את האוֹפיקוֹר לעבר התחלה של יצירה חדשה.
אלא שאז אירע דבר מעורר השתאות, שמנע ממנה לחצות את גבולות עולמה המרחבי. רוח חזקה בצבע כחלחל הופיעה מן הלא־נודע ודחפה אותה בעוצמה לאחור מתוך נקב האוֹפיקוֹר ומנעה את כניסתה. התנגדותה של הרוח עוררה בישות תהיות לגבי המשך דרכה. לראשונה בקיומה נתקלה בישות ממשית, שהייתה אומנם אנונימית עבורה, אבל הוכיחה את התיאוריה של הדמיון שלה, שלפיה ישנן ישויות נוספות ביקום בְּרישוֹן מלבדה. בעקבות זאת חשה בעוז רוח כי עליה להמשיך ולסמוך על האינטואיציה החזקה שלה, שהפכה בין־רגע למבוססת.
הידיעה המרעישה על דבר קיומן האמיתי של ישויות נוספות חיזקה את המוטיבציה שלה להשתמש בדמיונה לשם יצירת דמויות חדשות נוספות, שיסייעו בידה לגלות את סוד החיים שמעבר למרחב אֵלדְרים החלומי. עם זאת קצרה ידה מלהבין את פשר התקוממותה של הרוח המסתורית, שנראתה לרגע כעוינת. תחושת אכזבה ניכרה על פניה. היא התקשתה לקבל את העובדה שדווקא הישות הראשונה שנתקלה בה, הייתה כה עיקשת ולעומתית. "אולי עליי לוותר ולקבל את הרִיק שבמרחב, מבלי לעשות מאום, על מנת לשנותו," עלתה מחשבה רגעית במוחה.
אֵלדְרים הבינה שדמיונה הקודח עובד כהלכה, ולכן עליה ללמוד לעצבו כרצונה. היא החליטה לא לתת להתנהלות הכוחנית של הרוח משקל יתר, ולהמשיך בשלה עד להשגת השינוי. אדרבא, היא אף החליטה להגביר את תאבונה ואת תאוותה לעזרה ולשינוי שיגיעו מעבר לאוֹפיקְצוֹן בסיוען של ישויות אחרות, שישות הדמיון שלה טרם דמיינה.
היא קיוותה בדמיונה כי בפעם הבאה שתנסה לעבור דרך האוֹפיקוֹר, הדברים ייראו אחרת. לכן החליטה בשיתוף פעולה מלא עם ישות הדמיון שלה, שאם הרוח תנסה להדוף אותה שוב, היא תפעיל כוח התנגדות משלה, שיהיה עוצמתי ומשמעותי יותר. בזמן הנכון ניסתה שוב להסתנן בחשאי דרך נקב האוֹפיקוֹר בתקווה שחרון אפה של הרוח שכך. אולם הרוח הייתה חזקה יותר מכפי שהייתה בניסיונה הראשון, ונראה כי כוחה רק הלך וגבר. היא נשבה בעוצמה אימתנית וכלל לא אפשרה לה להפעיל כוח התנגדות משלה, כמו השתיקה לגמרי את כוחה הפנימי ההמום.
בתום רגעים ספורים בלבד, העיפה אותה הרוח היישר אל החלל ואל הרִיק המאכזב שממנו באה. אֵלדְרים המוכה והמושפלת לא ידעה את נפשה מרוב צער. היא לא ציפתה לכוחנות ולתוקפנות כזו וחשה כי כל עולמה קורס עליה באחת. בינה לבין עצמה תהתה אם לנסות לחדור בשלישית דרך הקליפה, אבל הבינה עד מהרה שהעניין חסר טעם. מכאן הסיקה כי עליה לפעול באופן מתוחכם הרבה יותר - אולי במקום לחדור בחשאי ולנסות לגבור על הרוח, עליה לשוחח עימה. כך היא תוכל להסביר לה את הסיבה שבגינה היא רוצה לחצות את הגבול הבלתי־עביר הסוגר על המרחב. היא חשה באופן אינטואיטיבי שרק בצורה של שיח ומשא מתן תפנים הרוח את כוונתה ותגלה שהרצון הכי חשוב ומשמעותי שלה הוא לעשות הכול כדי להגיע אל כוחיי.
"זו הדרך היחידה להציל את מרחב אֵלדְרים משיממונו, לכן עליי לשכנע בכך את הרוח ולהפוך אותה לקשובה ולמשתפת פעולה," החליטה בנחישות, "יתרה מזאת ייתכן שגם לרוח ישנן סיבות משלה. היא לא בחרה לתקוף אותי כך סתם, היא ודאי רוצה להעביר לי מסר."
"מה הרוח מנסה לומר לי?" חקרה את ישות הדמיון שלה, כדי שתוכל לקבל תשובה מספקת כלשהי מעבר לדעת הרגילה שלה.
"הרוח באה לבחון את מידת נחישותך ודבקותך בשינוי המרחב - שינוי שניתן להשיגו באמצעות מה שנמצא מעבר לאוֹפיקְצוֹן בשל החיסרון העצום שלך ושל המרחב. היא מעוניינת לבדוק אילו סיכונים את מוכנה ליטול, על המאמץ הכרוך בכך, משום שרק באמצעות נחישות ועקביות ניתן להגיע למקומות רחוקים ואסורים, שבהם ורק בהם תוכלי באמת לקבל את התשובה," השיבה ישות הדמיון בביטחון.
"מעניין למי שייכת הרוח?" תהתה אֵלדְרים.
"מדוע את חושבת שהיא שייכת למישהו?" השיבה ישות הדמיון בשאלה, אבל לאחר רגעים אחדים החליטה לחשוף טפח מהאמת הדמיונית. "הרוח שייכת לנקודה הכחולה, זו שאחראית על המרחב וקשורה לכוח החיים, כוחיי," אמרה בידיעה גמורה.
אֵלדְרים הופתעה לגלות שקיים פוטנציאל לעולם שלם של ישויות מעבר למרחב ולא רק בדמיונה. תובנה זו שימחה אותה מאוד, אבל גם גרמה לה לבלבול נוסף. "אז מי זאת הנקודה הכחולה ומהי מטרתה?" שאלה את עצמה. היא הבינה כי היא עדיין אינה מצליחה לראות את התמונה הכוללת של היקום. עד כה גילתה בשוטטות שלה כי מרחב אֵלדְרים רק נראה אינסופי, אבל בפועל יש לו קצה, יש לו גבול, יש לו סוף - ובסוף הזה מתחילה התחלה חדשה של מרחב חדש, שמהווה עוד נדבך ביקום בְּרישוֹן האינסופי. בנוסף הבינה כי קיימים עוד כוחות שצצים בפתאומיות מבעד לאוֹפיקְצוֹן. לכן הסיקה שכוח החיים אינו לבדו ושישנן ישויות נוספות, שכנראה קשורות אליו, כמו הרוח הכחולה והנקודה הכחולה.
"אז מה הנקודה הכחולה רוצה ממני?" התייסרה, משום שחשה כי ההגעה לכוחיי לא תהיה קלה כפי שחשבה בתחילה.
"נצטרך לגלות זאת יחד. גם לי יש גבולות," גיחכה ישות הדמיון, אך נשמעה כמי שאינה מרוצה מעצמה, מאחר שהיא בעצמה התקשתה לעכל את הישויות החדשות שיצרה, שהיו מציאותיות וחלומיות כאחד.
אולם רצונה של ישות אֵלדְרים היה אף חזק יותר מהישות הפנימית הדמיונית שלה. חדרה אליה ההבנה, כי הדמיון שאחז בה היה ממשי ולא היתל בה לשווא. בתוכה נוצקה האמונה, שהפכה ברגעים מסוימים לידיעה בלתי־מוסברת, שקיים בוודאות משהו נשגב ובעל משמעות עילאית מאחורי הטבעת הקליפתית. אותו גורם עלום, כך הניחה, טומן בין היתר את סוד החיים במרחב אֵלדְרים ומחוצה לו. על כן החליטה שעליה לעשות הכול על מנת להגיע לשם, ויהא אשר יהא.
החיבור ההדוק לישות הדמיון המסתורית שלה התעורר שוב והפיח בה מוטיבציה למעשה מקדם ומוצלח, שיעורר את המרחב האלמותי מתרדמתו. היא התקרבה בפעם השלישית לאזור נקב האוֹפיקוֹר בתקווה להגיע להבנה עם הרוח ועם הנקודה הכחולה. היא תכננה להסביר להן כי כוונתה טובה, וכי היא באה רק כדי לקבל עזרה, ואולי אף לעזור להן במידת הצורך. "אם רק יבינו את כמיהתי לגילוי החיים ואת כוונתי הטובה לחיבור וליצירה של ישויות, ייתנו לי יד על מנת לחולל את השינוי במרחב אֵלדְרים וביקום כולו," קיוותה.
אולם, משום מה, מתוך כוחיי, הכוח העליון, התפתחו הדברים באופן אחר מהמצופה. כשאֵלדְרים ניגשה אל אזור הנקב, נראה כי משהו קרה שם, שטרפד את כל תוכניותיה. הסדק נעלם כלא היה. כתוצאה מהשינוי הבלתי־מוסבר כלל לא הגיח אור לבן מבחוץ. קליפת האוֹפיקְצוֹן שבה להיות עבה ומוצקה בכל אזוריה. "נראה כי הכול היה רק בעיני רוחי, וכי ישות הדמיון היתלה בי, משום שאינה ממשית. האם באמת דבר לא אירע?! ואם אכן זהו המצב, מה כבר ניתן לעשות על מנת לשחרר את המרחב מרִיקנותו?" תהתה אֵלדְרים בייאוש, כשהיא אינה יודעת כיצד להמשיך את דרכה.
"את צריכה לבצע את השינוי מבפנים," שמעה לפתע את לחישתה של ישות הדמיון.
אך האינטואיציה שלה הייתה שונה. היא לא ראתה את הדברים באותו האופן. "המרחב מוגבל בשל ריקנותו, ועל כן השינוי חייב להתרחש מחוצה לו, בטרם ייעשה בתוכו," פסקה בידיעה שמעבר לדעת.
