פרק 1
עיניי חיפשו את מטרתי בעדשת המצלמה, הוא עדיין לא הופיע. ישבתי באוטו מול מלון 'ויקטורי' הנמצא ברחוב צדדי במנהטן, ותהיתי מה השעה. הצצתי בשעון, 22:50, הוא מאחר בעשרים דקות. כבר חודשיים שאני עוקבת אחרי מר קופר, ולפי בירורים שעשיתי, הוא כבר היה אמור להגיע. אולי הוא ביטל? אולי הוא יודע שאשתו חושדת בו, או שגילה שאני עוקבת אחריו? בעודי ממתינה בתסכול, הבחנתי בו צועד לכיוון המלון. האקשן מתחיל, חייכתי לעצמי. הם לעולם לא מאכזבים! לא אותי, בכל אופן. צילמתי אותו נכנס למלון, ומיהרתי לצאת מהאוטו אל החום המוכר של חודש יולי בניו יורק, על כתפי תיק מיוחד ובו מצלמה נסתרת.
לבשתי שמלה שחורה צמודה בעלת כתפיות דקות ונעלתי נעלי עקב אדומות, שערי החום והחלק היה פזור והגיע עד אמצע גבי בתספורת מדורגת. את הפוני, שהגיע עד קצת מתחת לעיניי, הסטתי לצד ימין. התלבשתי בהתאם לסיפור הכיסוי שבחרתי: דייט שהבריז לי.
פסעתי במהירות לעבר המלון. השומר בכניסה פתח למעני את הדלת בחיוך קל ונגע בכובעו. "ערב טוב, גברתי."
הנהנתי ונכנסתי ללובי, שלא היה מפואר במיוחד. מצידו האחד ניצב דלפק קבלה, שמאחוריו עמדו שני פקידים לבושים בקפידה, ומצידו השני, סמוך למעליות, מקומות ישיבה ומזנון קטן המציע שתייה וקינוחים. עיניי נעצרו בעמדת הקבלה, שם עמד מר קופר ודיבר עם אחד הפקידים, שהצביע לכיוון הבר. הבחור שלי החל לצעוד לכיוון, ומיד הלכתי אחריו ולחצתי על הלחצן שבידי כדי לצלם אותו במצלמה הנסתרת. נכנסתי לבר וראיתי אותו מניח את ידו על גבה של בחורה שישבה ליד הבר. הוא רכן אליה, נישק אותה קלות בקצות שפתיה והתיישב לידה. הם התחילו לדבר ונראו נינוחים ומחויכים.
הבר היה ארוך ומרשים. הדלפק עשוי עץ, ומאחוריו, על הקיר, היו מדפים מלאים במשקאות חריפים וביינות. לא רחוק משם היו פזורים שולחנות וכיסאות עץ מרופדים וכן רחבת ריקודים. התיישבתי ליד הבר, וראיתי שמר קופר מזמין שתייה.
לאחר כמה שניות ניגש אליי הברמן. "ערב טוב, מה תרצי להזמין?"
"שמפניה, בבקשה."
"מיד," ענה בחיוך והתרחק.
בדרך כלל איני שותה במהלך העבודה, אבל התיק הזה היה ארוך ומעייף, והייתה לי ההרגשה שעוד מעט אני מסיימת אותו, כך שכמה לגימות קטנות לא יזיקו, שכנעתי את עצמי.
הסתכלתי לעבר הזוג מזווית עיני, לא רציתי למשוך תשומת לב ולהסתכן שיבחינו במבטיי. בינתיים השמפניה שהזמנתי הגיעה. הרמתי את הכוס, לגמתי מעט מהמשקה הקריר והסתכלתי סביבי, כאשר הברמן הסיח את דעתי ושאל, "את מחכה למישהו?"
"חיכיתי, אבל הוא הודיע לי כרגע שלא יגיע. פגישת עסקים דחופה," הסברתי לו.
הוא חייך ואמר, "ההפסד כולו שלו."
הנהנתי וחייכתי חיוך מאולץ, לא הייתה לי סבלנות לשיחת חולין. מזווית עיני הבחנתי שהמטרה שלי מתכוננת לעזיבה. הבחור נעמד כדי לשלם וחשבתי לעצמי שהגיע הזמן. הוצאתי כסף מהתיק, שילמתי לברמן והלכתי היישר לכיוון המעליות. מר קופר והאלמונית שלו הלכו לקבלה לקחת את המפתח לחדרם, ואני בינתיים צילמתי אותם. המעליות היו משמאל לקבלה כך שהם עמדו בגבם אליי ולא הבחינו בדבר. החזקתי את הטלפון הנייד צמוד לאוזני כאילו אני באמצע שיחה וחיכיתי שייכנסו למעלית. התעכבתי קצת בכוונה ונכנסתי אחרונה כדי לראות על איזו קומה הוא לוחץ. יחד איתנו נכנסו זוג נוסף ובחורה.
המעלית החלה לעלות ונעצרה בקומה השלישית. הבחורה יצאה והמעלית המשיכה בדרכה. כאשר הגיעה לקומה החמישית היא נעצרה, הדלתות נפתחו והבחור והדייט שלו יצאו. השתהיתי מעט, ושנייה לפני שהדלתות נסגרו לחצתי על הכפתור כדי לפתוח אותן שוב. חייכתי לעבר הזוג שהסתכל עליי המום.
"לא שמתי לב שזו הקומה שלי," אמרתי בהתנצלות, עטיתי על פניי מבט נבוך ויצאתי מהר למבואה של המעליות. דלת המעלית נסגרה ואני הצצתי בזהירות לראות לאיזה צד הם פנו.
סובבתי את ראשי לימיני וראיתי אותם מתנשקים בלהט מחוץ לדלת חדרם. מר קופר תפס בידו האחת בחוזקה את אחוריה ובידו השנייה פתח בזריזות את דלת החדר. התחלתי ללכת לכיוונם ולצלם תמונות ללא הפסקה. כיוונתי את המצלמה הנסתרת לעברם והסתכלתי במסך הקטן שעל הלחצן שבידי כדי לראות מה מצולם. במילה אחת - אוצר! חלפתי על פניהם לאט ובארשת רגועה, אך בפנים, ליבי הלם בפראות. הם נכנסו לחדר.
חייכתי לעצמי. זהו! עוד תיק מוצלח הגיע לסיומו. סוף-סוף העבודה הקשה נגמרה. לרגע חשבתי על גברת בוורלי קופר ועל תגובתה כשאראה לה את התמונות של בעלה עם אישה אחרת. זה היה החלק הקשה בעבודתי, המבט על פניהם של לקוחותיי, בשעה שחששותיהם הגרועים ביותר מתממשים. תמיד יש בלבם תקווה קטנה שהם טועים, ושהמרחק נוצר בשל לחץ בעבודה או בגלל סיבה אחרת, כמו בסרט "הנרקוד?" עם ריצ'רד גיר, שרצה בסך הכול ללמוד ריקוד. בקיצור, רק לא בגידה. השבוע מצפה לי יום לא נעים, כשאזמין את בוורלי לפגישה ואודיע לה על ממצאיי.
יצאתי מהמלון ונסעתי לביתי. מצאתי חניה ממש ליד הבניין, והרגשתי שזהו סיום טוב ליום טוב.
נכנסתי לבניין ועליתי ברגל לקומה השנייה, פתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה. הנחתי את התיק על הדלפק במטבח וחציתי את הסלון, שבמרכזו עמד שולחן עץ קטן מול הטלוויזיה, ועל הקיר תלויה תמונת ליתוגרפיה "הריקוד" של אנרי מטיס.
חלפתי על פני חדר השירותים והאמבטיה ולא התעכבתי מול חדרה הריק של סקרלט, השותפה שלי, שעברה לגור עם החבר שלה. נכנסתי לחדר השינה שלי, התפשטתי ומיהרתי להתקלח ולהחליף בגדים למשהו נוח. לאחר מכן ארגנתי את דבריי לבוקר. כשסיימתי הכול, נשכבתי במיטה ונרדמתי ברגע שראשי נגע בכרית.
