“הסיבה שבדרך כלל אני לא מתחבר לסיפורי פרוזה על תהליך ריפוי שעובר על אנשים היא שכמעט תמיד מורגש שירו את החץ וסימנו מסביבו את המטרה. הדמויות קלישאתיות, העלילה סבירה והתהליך פשוט מדי.
לכן, כשקראתי את הספר הזה נהניתי מאד. אמנם אני לא מכיר מקרוב הרבה סיפורים על נשים מוכות או באופן כללי על אנשים שעברו קשיים בחיים, אבל מה שכן היה מאד חזק לי במה שפגשתי זה שאי אפשר להכתיב לאדם את הריפוי שלו, אלא להעניק לו סביבה תומכת כדי שהוא יוכל לבנות את עצמו ולצמוח בכחות עצמו. וזה בדיוק מה שמתואר בספר. לא מתוארת פה אישיות מרוסקת או חסרת סיכוי שבמאמצים על-אנושיים גררה את עצמה מהתהומות או איזה משפט קסם שנאמר על ידי אישיות חכמה ומדהימה שאיכשהו פתרה את כל הבעיות. מתוארת פה אישה די רגילה, אפורה, בלי הרבה מאד חוט שידרה שאחרי המוות המבורך של בעלה המכה היא נאבקת- מאבק לא קל, לא חד משמעי וממש לא מהיר ופשוט- להשתחרר מהכלא המנטלי עד כדי טירוף שהוא הצליח לבנות סביבה. הסיפור אמין כי הוא לא רק נובע מבחירה, אלא גם מאילוץ לתפוס את עצמה ולבנות את האישיות שלה אחרי שמי שחנק אותה והכתיב לה כל דבר נעלם. זה לא תלוי אך ורק בה, אלא גם בנסיבות, וזה לא שרק הנסיבות מכתיבות, אלא בהחלט דרושה השתתפות פעילה- בתחילה מהוססת, ובסוף עוצמתית- של קרן (הגיבורה) להחליט שהיא חופשייה. בנוסף, הספר לא נגמר באקורד סיום מהדהד, אלא רק בפתח לחיים שפויים, מה ששונה מאד מספרים בהם איכשהו הכל בא על מקומו בשלום והגיבור נישא על כפיים ברחובה של עיר. או משפחה. או שבט. בסך הכל החלטה של אישה לחיות את חייה. והו, כמה שזה משמעותי.
מעבר לזה, גם הצירוף מקרים של זה שהיא מקבלת יומן ישן של אישה מוכה לא גורם לסיפור להישמע פתטי משלוש סיבות:
א- אמנם זה צירוף מקרים לא מסתבר, אבל הוא לגמרי לא קלישאתי.
ב-העלילה היתה יכולה להסתדר גם בלעדיו. מה שזה עושה זה רק לתת לעלילה נופך יותר מעניין, אבל לא מכתיב אותה.
ג- הוא לא קובע איך הריפוי הנפשי יתנהל. הוא רק מסייע לקרן לעבד את התהליך שהיא עצמה עוברת.
ספר שרוקד על גבול הטירוף והשפיות, האמון והספק ומשאיר טעם של עוד.”