"הכתר שלי נמצא בליבי ולא על ראשי;
הוא אינו משובץ יהלומים ואבני חן;
ואי אפשר לראותו; הכתר שלי נקרא שביעות רצון,
וזהו כתר שרק לעיתים רחוקות נהנים ממנו מלכים."
ויליאם שייקספיר, המלך הנרי השישי, מערכה שלישית
פתח דבר
בלתי אפשרי, כך נראה, שברגע אחד כל קמצוץ של קיום יכול להשתנות:
המכונית נסעה מהר מדי.
הגידול אינו ניתן להסרה בניתוח.
הלב נדם.
בתוך רגע אחד בלבד כל מה שאת, כל מה שאת חיה למענו, עלול להשתנות.
כשאני חושבת על הרגע שלי, הוא אף פעם לא מתרחש כמו שדמיינתי. המציאות הכואבת היא שהדברים שעליהם את חולמת לעולם לא יוכלו להיות שלך; הם מעולם לא נועדו לך.
הוא לא נועד לי, מעולם.
אך האם הידיעה תגרום לי לשנות את הרגע?
האם אפנה עורף לאותו ניצוץ קלוש של נצח כדי להציל את ליבי, שלעולם לא יפעם כמקודם?
מה את היית עושה?
האם היית מתכחשת לנסיך הלבבות שלך גם במחיר נשמתך?
פרק 1
"אני כאן. אני כאן." פילסתי את דרכי לתוך המשרד ותהיתי למה נדמה שהאוויר לוהט יותר, עד שנזכרתי שהמיזוג התקלקל עוד ביום שישי האחרון. זה היה חודש ספטמבר החם ביותר שנרשם מאז החל תיעוד הטמפרטורות. רק שתדעו.
צנחתי לכיסאי, וכוח הכבידה גלגל את הכיסא למרכז החדר. גלגלתי את עצמי בחזרה אל שולחן העבודה שלי בעזרת כפות רגליי. "ראית את זה?" השלכתי את העיתון על השולחן. "כאילו ברצינות, תראי את השמוק הזה." טלטלתי את העיתון ונעצתי את האצבע בכותרת הזועקת: הנסיך ישקיע בעמותת צדקה חדשה. הקדרתי את פניי למראה העיתון והתמונה שהודפסה בעמוד הראשון. כאילו, באמת?
לא להאמין, הנסיך נתפס בעדשת המצלמה כשהוא יורד מסיפונה של יאכטה. הוא לבש חולצת פולו ונעל נעלי עור חומות מגונדרות, מהסוג שנועלים רק טיפוסים וולגריים חסרי מודעות.
"ששש!" מולי הזעיפה את פניה לעברי ונענעה בראשה. ברור שהיא לא קלטה את הכותרת. זרקתי לעברה את העיתון כדי לוודא שהיא מבינה למה אני מתכוונת.
"מולי, מה הבחור הזה מבין בצדקה? זאת אומרת, בטח משעמם לו. אולי נגמרו המסעדות החדשות שמצדיקות ביקור שלו, ואולי אין יותר עיתונאים שהוא יכול להכניס להם אגרוף. אבל בואי, הוא לא יודע כלום על מקומות כמו שלנו. הוא פשוט מסתובב כמו טווס במכונית היוקרתית שלו, חי בארמון המפואר שלו, וכל אותו זמן אנחנו מזיעים כמו חזירים, בגלל שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לתקן את המזגן וגם לעזור לאנשים שזקוקים לנו. הוא חתיך, זה נכון – אבל את לא חושבת שלחסרי הבית שמתים מרעב ברחובות מגיע לקבל חשיפה יותר ממנו?"
"ליאה!"
"לא, מולי!" שום דבר לא היה עוצר אותי עכשיו, כשאני באמצע ההתפרצות שלי. "נמאס לי כבר. המדינה הזו כזאת דפוקה! מספיק שהבחור הזה יפליץ, וזה כבר יגיע לכותרות."
"ליאה! מה את לובשת, לעזאזל?" מולי אמרה את המילים היחידות שיכלו להשתיק אותי.
"למה את מתכוונת?" הדפתי מפניי את הפוני שלי. הלחות והחום פשוט התיכו את שערי לתוך מצחי. "היא חדשה," הבטתי בחצאית הקורדרוי שלבשתי ועיוויתי את הפנים.
"מתי היא הייתה חדשה? לפני עשרים שנה?" קולה של מולי נטף סרקזם חבוי. הבטתי בה. היא, כמובן, לא הזיעה ולא נראתה תשושה. הקארה הבלונדיני הארוך שלה היה חלק להפליא, ושמלתה הצהובה הקיצית נצמדה למותניה.
הרמתי לעברה אצבע משולשת.
זה קטע כזה של תחילת שבוע.
"האישה מחנות הצדקה אמרה שיש לזה שיק של וינטאג'."
מולי הרכינה את ראשה לשולחנה כשהיא לופתת בכוח את החזה שלה.
"חוש האופנה שלך עוד יהרוג אותי, ליאה," היא נופפה בידה לעברי, "או שהעיניים שלי יתפוצצו אחת ולתמיד."
"תקפצי לי," הרמתי את כוס הקפה החד־פעמית שלי ולגמתי ממנה. אולי אצליח למצוא תשובה קצת יותר מבריקה מ'תקפצי לי' אחרי זריקת קפאין הגונה. אחרי הכול, מי אומר את זה חוץ מילדות בנות שלוש־עשרה?
התבוננתי בהשתקפות שלי במסך המחשב כשגלגלתי את עיניי לעבר מולי. אין ספק שבזה כל בת שלוש־עשרה ראויה לשמה הייתה מתגאה.
"קדימה, בואי נשמע מה יש לך לומר. תגידי לי שיש לי גוף בצורת אגס ובגלל זה אני צריכה ללבוש חצאיות מיני וסוג של אוהל בחלק העליון כדי לכסות את הציצים שלי."
"ליאה..."
באותו רגע קרו שני דברים בעת ובעונה אחת. מולי, שנראתה כמו הר געש על סף התפרצות, הצביעה על משהו מאחוריי, וכוס הקפה שהחזקתי בידי הימנית, זו שהייתה בדרך כלל היציבה שלי מבין שתי הידיים השמאליות שהוענקו לי בלידתי, פשוט נשמטה לי מהיד.
קפצתי מהכיסא והסתובבתי לעבר משרדה של ג'נין, שאליו הצביעה מולי. הנטייה שלי לקלל שוב תסבך אותי בצרות. ג'נין עלולה לשלוח אותי הביתה להחליף בגדים, כדי שלא ייראה כאילו השתנתי על עצמי, ואז אולי אלבש משהו שאינו שטיח משנות השבעים.
ג'נין הייתה שם, אבל עיניי דילגו מעליה. משהו כמו חצי מטר הצידה, ועוד חצי מטר למעלה.
ושם הוא היה.
שפתיו התעקלו בצדדים, והעיניים הירוקות האלה – לא הייתה אישה ביקום כולו שלא פנטזה שהן יחזירו לה מבט – שלחו לעברי מבט מסחרר וממיס תחתונים.
הוא עמד שם.
"אוי," זה כל מה שהצלחתי להפיק. זו הייתה תמצית יכולת הניסוח שלי, שהתבטאה בהברה אחת ארוכה ומתמשכת.
הנסיך אוליבר.
המלך המיועד.
בהיתי בו כשעל פניי, ללא ספק, הבעה של איילה שיודעת שהיא עומדת להידרס תחת גלגליה הקדמיים של משאית דוהרת. החיוך שחייך בתגובה אמר הכול. זה היה פחות או יותר, "תסתכלו על הפסיכית הזאת."
"פאק. שיט. אוף." עדיין הגזמתי בשימוש בעיצורים ובקללות. הושטתי יד לעיתון, אבל לא היה סיכוי שהוא לא שמע את התפרצות הבוקר שלי. אנשים בסין שמעו אותה.
בפנים לוהטות כמו השמש, תלשתי דפים מגליל נייר מגבת וניסיתי לעצב במהירות חצאית מגושמת מנייר ממוחזר.
ג'נין, שהבעתה אמרה לי בלי שתצטרך להוציא הגה מפיה שבהחלט ייתכן שזה יהיה הדבר האחרון שאעשה ב'עתיד מזהיר', תפסה פיקוד.
"הוד מעלתך, זוהי ליאה לורנס, מנהלת השיווק שלנו."
היא לא הייתה מוכרחה להגיד את זה בצורה כזו.
מה לכל הרוחות קורה כאן באמת?
מבטי נדד בין המלך לעתיד למנהלת המשרד שלי. ואז חזרתי לבהות בו.
"ליאה? כמו הנסיכה ליאה ממלחמת הכוכבים?" הוא שאל. ותהרגו אותי, אבל חייבים להוציא את הקול שלו מחוץ לחוק. מזווית עיני ראיתי את מולי קורסת בכיסאה. לא ידעתי אם היא גומרת או שהיא מתכננת דרך למשוך אליה את תשומת ליבו.
"כן. ולאחי קוראים לוק."
דממה השתררה בחלל החדר, הרגשתי איך אני קמלה מבפנים ומתה מוות איטי וכואב. הרגע ניסיתי להתבדח עם יורש העצר... וזו הייתה בדיחת קרש עלובה.
הוא הסתובב אל ג'נין, כשאני פיתלתי את אצבעותיי וייחלתי לקסם אמיתי שיעלים את כתם הקפה שלי, את הבגדים שלבשתי, ואולי אפילו את האישיות שלי.
"אני מצטער שהופעתי כאן בלי הודעה מראש." קולו התחזק בנגינה כמעט פיוטית. בגחמה של רגע הרמתי את עיניי לשמיים, הייתי בטוחה שרק בכי של מלאכים יכול להפיק צליל כזה. "קשה לי להקדיש למטרות הצדקה שלי את מלוא תשומת הלב, כשכל ביקור שלי הופך לקרקס תקשורתי." חיוכו היה מיועד לכולם. אותו חיוך שלעיתים קרובות כל כך קישט את הכותרות בעיתונים. לא רק לעיתים קרובות, אלא באופן יום־יומי.
עם מי הוא יוצא?
האם החתונה בוטלה לתמיד?
למה עוד רומן מלכותי נכשל?
נעצתי בו את מבטי, מהופנטת לגמרי מהיופי של פניו. לא הבנתי איך אפשרי שהיחסים שלו עם מישהי, לא משנה מי, יכולים להיכשל. שנאתי את עצמי על שהמחשבה עלתה בכלל במוחי, אבל הוא היה יפה. יפה מדי.
"אה, אני מבטיחה לך שנשמח לקרקס תקשורתי, האמת, להתייחסות תקשורתית כלשהי." ג'נין לא ניסתה להסתיר את העקיצה שכוונה אליי, ונזקקתי לכל כוחותיי הנפשיים כדי לא לגלגל עיניים מול המלך העתידי. בעיקר כי היא צדקה.
"טוב, אם הייתי יודעת שיש לנו תומך מפורסם ושהוא יבקר כאן היום, אולי היה לי קל יותר לבצע את העבודה שלי." התגובה שלי נשמעה חריפה יותר משהתכוונתי.
"אה, זו אשמתי." איכשהו, הנסיך הצליח לתחוב את כתפו ביני ובין ג'נין, והמתח שעמד בחדר התפוגג. עכשיו קסם חיוכו ועיניו הירוקות המדהימות התמקדו בי, כאילו היינו שני האנשים היחידים בחדר. "אני מעדיף לשמור על פרטיות ככל האפשר."
נחרתי בבוז. ממש נחרתי. הרמתי את ידי אל פי.
"מצטערת, זה היה חצוף מצידי." אלוהים אדירים, לא יכול להיות כאן חם יותר? "פשוט התכוונתי שאתה ופרטיות לא בדיוק הולכים יד ביד."
הוא הטה מעט את ראשו ושפתיו התעקלו בקצה אחד, כאילו אני משעשעת אותו, גם אם רק מעט.
"אבל אני כאן והתקשורת לא," הוא השיב כשגבה אחת מתרוממת כדי מילימטר.
"איזה יופי לנו."
זה היה יכול להיות הרגע המתאים לקחת צעד לאחור, לנשום אוויר, ללכת לשירותים, לייבש את החצאית שלי, להכניס לעצמי קצת שכל בראש; דברים כאלה.
"אולי אוכל לעזור לך להשיג מעט תשומת לב תקשורתית?" הוא הציע לג'נין, אבל ידו החוותה לעברי. יכולתי רק להניח שהוא רוצה לדבר איתי על השגת תשומת לב תקשורתית, מאחר שאני מנהלת השיווק. זה נשמע לגמרי הגיוני. אבל לא יכולתי להתרכז בשום דבר כי קולו העמיק ונעשה חלק יותר, כאילו היה חוט חשמל שחובר ישירות לקרביי. ידעתי שאני חייבת להירגע לפני שאגיע לשפל המדרגה, למצבה של מולי. אני לא אשכח לה את זה עד יומי האחרון, שעלול להגיע ברגעים הקרובים, אם הוא ישלח לעברי שוב את החיוך הזה.
"טוב," ג'נין צחקקה, צליל שמעולם לא שמעתי יוצא מבין שפתיה בעבר, "זה יתקבל בברכה. ליאה, אני מניחה שאת לא עסוקה מדי." הנסיך לא היה יכול לראות את הפרצוף שהיא עשתה לעברי.
היא רוצה שאשב איתו בפגישה? עכשיו? ממש עכשיו? הרגע קראתי לו שמוק. אוי אלוהים, קראתי לו שמוק.
"אה, ג'נין, אני לובשת קפה. יש איזשהו סיכוי שאני יכולה ללכת למצוא לעצמי מכנסי ג'ינס ואולי תחתונים שלא מריחים כמו לאטה?"
צחוק פרוע עלה מכיוונה של מולי. פולה החביבה והמסכנה, שעדיין לא השילה מעליה את הקילוגרמים שהעלתה בהריונה הרביעי, נפנפה על עצמה בפנקס צהוב.
"ואני חושבת שאסתום את הפה עכשיו." צעדתי לאחור ופניתי אל השולחן שלי כדי להרים את התיק.
שפתיו נפשקו בחיוך, ועל פניו הופיעה הבעה שנעה בין בלבול מוחלט לשעשוע מסוים.
"יש סניף של פריימרק בהמשך הרחוב. אני אחזור בתוך חמש..." נופפתי בידי דרך פתח דלת הכניסה. "אני משערת שזה בסדר? אתה יודע, שאני אלך עכשיו?... הוד... אה... מלכותיותך או משהו."
"בואי נגיד עשר דקות," מולי התערבה.
הנסיך שילב את זרועותיו על חזהו כאילו מדובר בהצגה הטובה ביותר שיצא לו לראות בתקופה האחרונה, ושבכוונתו להישאר גם אחרי ההפסקה.
"רוצה לבוא לעזור לי?" החוויתי בכתפי בכיוונה של מולי. רשמית, יום שני הזה כבר חצה את רף הנורמליות.
"אני חושבת שזה יהיה חכם," היא הנהנה ביותר התלהבות מכפי שהייתה מגלה בדרך כלל כשמדובר בפריימרק, ואז הרימה את התיק שלה ונעמדה לצידי. לחייה היו סמוקות באופן לא טבעי.
ג'נין צקצקה ונענעה בראשה. "אלוהים אדירים, זה נס שהמשרד הזה עוד פעיל."
הזדקפתי ופגשתי את מבטו המשועשע של הנסיך. "ואנחנו חיוניים ל – אה, ל – אתה יודע." לרגע אחד שכחתי לגמרי במה עוסקת העמותה שאני מקדישה לה את חיי כאדם בוגר.
"לכו לעשות קניות!" ג'נין נעצה בנו מבט כועס, ואז פנתה אל הנסיך והפטירה משהו על צוות לא ממושמע וכתמי קפה על השטיח.
מולי שילבה את זרועה בזרועי והובילה אותי החוצה. ברחוב עצרנו, נשמנו ואז צרחנו בלי להפסיק, קפצנו מעלה ומטה ונאחזנו זו בזרועה של זו.
"מה קורה כאן? זאת אומרת, ברצינות. זו בדיחה? מצלמים אותנו במצלמה נסתרת?" הפסקתי לקפץ.
"מותק, את ממש צריכה לקוות שלא. הבגד הזה באמת מכוער, ואני אפילו לא מתבדחת עכשיו. חוץ מזה, אני לא מאמינה שאמרת את מה שאמרת כשנכנסת למשרד," היא נענעה בראשה אבל לא הצליחה למחוק את החיוך מפניה.
"ואני לא מאמינה שלא השתקת אותי. בחייך, מולי."
"כן, אבל את שונאת את ה... רק רגע, איך קראת לו... הוולגרי השחצן?"
"זה היה בשבוע שעבר," רטנתי.
"אה, כן, הבוקר קראת לו שמוק, ועוד בפניו," היא נחרה בגיחוך.
שפשפתי את פניי. ההתרגשות וההלם שאחזו בי התפוגגו במהירות. היא צודקת. אני לא אזכה בפרס 'גאוות בריטניה' בזמן הקרוב, או בכלל.
"פאק, מולי. אני באמת אהיה חייבת לדבר איתו? כאילו, בנושאי שיווק וכל הזבל הזה? שתינו יודעות שאין לי מושג קלוש בזה."
"יש מצב שגורל 'עתיד מזהיר' תלוי בזה." היא בחנה אותי במהירות וניצוץ של התרגשות הופיע בעיני השוקולד שלה. "אנחנו זקוקות לחזיית פוש־אפ. נתחיל בזה. חזיית פוש־אפ."
"לעזאזל, מולי, זו ישיבה, לא צילום של קלטת סקס."
"יקירתי, הכול קם ונופל על המחשוף."
עשרים דקות מאוחר יותר סידרתי את שערי מאחורי אוזני כשחמקנו יחד לתוך הבניין. מולי התעקשה שנשאיר את חצאית הקורדרוי בפח בתא המדידה. היא אמרה שנחזור מאוחר יותר כדי להעלות את החצאית קורבן על המוקד, כמו שראוי לה. זה היה גס רוח מצידה, אבל די הבנתי את הנקודה.
פולה הקישה על המקלדת שלה, ונראה שהשחלות שלה לא פרצו מבטנה, כך שהנחתי שהנסיך עזב.
"הוא הלך?" לחשתי כשהחלקתי לתוך המושב שלי.
"לא, הוא סגור במשרד עם ג'נין מאז ששתיכן יצאתן." היא הסתובבה אליי כשעיניה רחבות כשתי צלחות. "את מאמינה שהוא כאן?"
"לא, לא ממש."
"זה כמו לפגוש מישהו שתמיד הכרת."
פניי התעוותו כאילו היה להן רצון משלהן. "פולה, אני לא חושבת שאנחנו יכולות להיות בטוחות שהנסיך שעליו כותבים כל יום בעיתונים הוא הבן־אדם שנמצא כאן." התבוננתי בעניין בדלת הסגורה של ג'נין. "זאת אומרת, אף אחד לא יוצא לכל כך הרבה דייטים, נכון? הוא צולם עם חמישים נשים בערך רק בשנה הזו, וספטמבר עוד לא נגמר."
"לי לא יפריע אם יצלמו אותי איתו."
הנחתי את ידי על ליבי ופערתי את הפה בהלם מעושה. "פולה, מה מאטי והילדים יגידו?"
היא שלחה לעברי חיוך מרושע אמיתי. "הוא ברשימת הזיונים המורשים."
עיוויתי את פניי. לא ידעתי אם אני באמת רוצה לדעת מהי רשימת הזיונים המורשים. אני חושבת שהחיוך של פולה אמר הכול, אבל מובן שהייתי חייבת לשאול.
"זו רשימה שמאטי ואני ערכנו. כל אחד מאיתנו כתב חמישה שמות של אנשים שמותר לו להזדיין איתם באישור."
הרהרתי בזה כשחיכיתי שהמחשב שלי יעלה. עד שהמשימה הושלמה, הסמל של שעון החול שהופיע על המסך שלי התהפך יותר פעמים מאשר כדור הארץ מסתובב סביב השמש בשנה אחת.
נשענתי אחורה ונעצתי מבט בפולה. "אני מאמינה שמאטי לא העלה בדעתו שתפגשי את הנסיך אוליבר במציאות, לא? מי מופיעה ברשימה שלו?"
"סנדרה בולוק. אן האת'אוויי וזאתי מסדרת 'הנוקמים'."
"סקרלט ג'והנסן?"
"כן, היא."
שתקתי לרגע. "למאטי אין באמת סיכוי לפגוש אף אחת מהן, נכון?"
אותו חיוך מסוכן, שהעיד על טרלול מסוים כמו על התמכרות לסקס – בכל זאת יש להם ארבעה ילדים – חזר והופיע.
"הוא החליט מי תופיע ברשימה שלו." היא הסתובבה בכיסאה וחיככה את ידיה זו בזו. "ואני הולכת לעשות כאן כמיטב יכולתי."
"פולה! אסור לך. מאטי המסכן, אני בחיים לא אוכל לדבר איתו יותר במסיבות חג המולד."
פולה קמה ונענעה את ישבנה המלא בדיוק כשהדלת של ג'נין נפתחה. הבעת פניה אמרה הכול. לא ידעתי למה מבטה המאשים נדד אליי. לא אני טלטלתי את ירכיי, שעוד רגע יוכו בשיגרון, באמצע המשרד.
"ליאה, את מוכנה לבוא?"
"אה, בטח." רגליי נדבקו לכיסא וסירבו לזוז. איכשהו, אילצתי את עצמי לקום ולדדות לעברה ברגליים נוקשות.
"על מה בדיוק הוא רוצה לדבר?" ליבי הלם כמו תזמורת מצעדים והרגשתי משהו מפרפר בצורה לא נעימה בחלל שמתחת לצלעותיי.
"הוא רוצה לדבר על חשיפה שיווקית וכיצד לייצר עניין רב יותר בעמותת הצדקה שלנו."
למרות עצביי הרופפים שכבר חרצו את גורלי ליפול על הפרצוף, השתהיתי לרגע. "למה? למה עכשיו?"
עורה של ג'נין, שבדרך כלל היה חיוור, עטה כעת סומק שאמר הרגע־פגשתי־את־יורש־העצר. היא משכה בכתפיה. "הוא לא אמר."
"ואת לא שאלת? זאת אומרת," רכנתי לעברה והנמכתי את קולי, "זה קצת מוזר, את לא חושבת?"
"בואי נגיד תודה על חסדים קטנים, בסדר?"
חשבתי על הגבר הנמצא בחדר הסמוך, על פניו היפהפיות כפניו של מלאך. "בטח. נראה לי. אז בואי."
"אה." היא הצביעה על הדלת. "תיכנסי את. אני אלך לארגן ארוחת צהריים לכולם."
עיניי התרחבו כל כך עד שהחלו לצרוב. "מה? את לא יכולה לצפות ממני להיכנס לשם לבד."
ג'נין לא הצליחה לכבוש את צחוקה. "תנסי לא לדפוק את זה, ליאה."
"לא, ברצינות. בואי איתי. בבקשה."
היא נענעה בראשה וכמעט דחפה אותי פנימה. "ליאה, אם מישהו יכול להראות לו מה אנחנו עושים בעמותת הצדקה הזו, זו את."
בטני צנחה.
"אני לא מתכוונת לספר לו עליי שום דבר. אין סיכוי שבעולם. אני לא אתן לאיזה גבר מהאלפיון העליון לרחם עליי." לחיי בערו אבל לא ממבוכה כמו מזעם פראי לא מרוסן.
ג'נין השתתקה, ולרגע אחד קצר ראיתי את הדאגה ואת החיבה שהרעיפה עליי לפני שבע שנים.
"אף אחד לא מבקש את זה ממך, אבל גם אף אחד לא יֵדע לספר את הסיפור שלנו טוב ממך," היא לחצה את זרועי בחיבה אימהית שתמיד שמרה במיוחד בשבילי, למרות העובדה שלעיתים קרובות שברתי חפצים במשרדה.
"בסדר," אמרתי בקול שנשמע כמו ציוץ.
"את יכולה לעשות את זה." היא הסתובבה, ותשומת ליבה הוסבה אל התיק השחור שלה, כשחיפשה בתוכו את הארנק. "לְמה את מחכה?" היא שאלה וסימנה בראשה לעבר הדלת.
לא ידעתי מה לומר, נשפתי אוויר ואז נשמתי עמוקות כדי למלא את ריאותיי באומץ.
חיכיתי שהחלום הזה יסתיים ושאתעורר, הייתי כמעט בטוחה שימי שני במשרד לא אמורים להתנהל בצורה כזו.
