פרולוג
היום
עומר
לחיים יש יכולת לגלגל אותךְ למקומות שאף פעם לא חשבתְ שתגיעי אליהם. היו לי חלומות. אני בטוחה שהיו לי חלומות. לא יודעת מתי הם התפוגגו, או מתי ויתרתי עליהם בלי לתת לעצמי הזדמנות לרדוף אחריהם.
לחיים יש יכולת ללמד אותךְ לשקר לעצמךְ. אני יודעת בדיוק מתי ויתרתי על הכול. בחירה תמימה שגלגלה אותי הרחק מכל מה שחלמתי להיות, מכל מה שרציתי להגשים.
לחיים יש יכולת לכוון אותך למסלול אחר, ואז להכניס אותך לשגרה משמימה שמעט רגעי אור מפציעים בה.
הנסיעה הבוקר ארוכה מתמיד, לא יודעת אם בגלל הפקקים או מפני שהבוקר עם הראל היה קשוח יותר מבדרך כלל. אני מאבדת את הסבלנות וכמעט מתפתה להפעיל את הסירנה ולגלוש לשוליים. אני לא מאחרת, אבל קשה לי להמשיך לנסוע במהירות של עשרים קמ"ש בנסיעה שאני לא רואה את הסוף שלה, רק כדי להגיע למקום שלא מתחשק לי להגיע אליו ולעשות את העבודה שכבר מזמן לא מתחשק לי לעשות. אני מרגישה כלואה ואין שום דרך שאוכל לשחרר את עצמי מהכבלים.
אחרי כמעט ארבעים דקות אני עוצרת בחניה השמורה לי. בתוך בליל המחשבות שמסתחררות בראשי הפסקתי להקשיב לשטף המלל של הבוקר ברדיו, אבל פתאום יש הפסקה קצרה מחדשות הבוקר ואז עולה הקול המרגש של הראל סקעת וחודר את מסך המחשבות שלי. מילות השיר מעוררות זיכרון מעורפל. אם רק היית נשארת...
אני מדוממת את המנוע ולוקחת את הטלפון שלי, מאירה את הצג והתמונה שמציפה אותי בים של אושר עולה. אין יקר לי יותר מהעיניים הירוקות המחייכות אליי באהבה אין־סופית. לחיים יש יכולת לשלוח לך מתנות שלא חשבת עליהן, והן מפצות על כל חלום שעליו ויתרת, על כל משבר ועל כל שברי החיים שאותם את נאלצת לאסוף מדי יום.
העיניים שלי מתמלאות דמעות. אני כופה על עצמי להירגע. זה לא הזמן, ובטח לא המקום, להתפרק.
הטלפון שלי מצפצף. התראות גוגל זה השטן. ועדיין, אני לא מסוגלת לבטל אותן. אני מחליקה על הצג וקוראת את ההתראה: אחרי קריירה מפוארת באסטון וילה רומי אבוהב חזר היום לישראל ומתכנן לחתום עם אחת מהקבוצות בליגת העל.
לחיים יש יכולת מופלאה לתת לך סטירה פעם אחר פעם.
רומי
המטוס מתחיל להנמיך מעל תל אביב ולחוג באוויר עד שיקבל אישור נחיתה. הלחץ באוזניים שלי מתגבר, אבל הוא כלל לא משתווה ללחץ האדיר שפוקד אותי ככל שאני מתקרב עוד קצת לארץ. אני כופה על עצמי להירגע. הבחירות שבחרתי, ההחלטות שקיבלתי, ההחלטות שאחרים קיבלו בשבילי, כל אלה מתנקזים לרגע הזה, שככל הנראה היה צריך לקרות לפני הרבה מאוד זמן.
אחרי שבע שנים מפוארות באסטון וילה הגיע הרגע, קיבלתי הצעה מפתה יותר באחד ממועדוני הכדורגל הגדולים בעולם והייתי צריך להחליט באיזה כיוון אני ממשיך. הכסף מטורף, התהילה אדירה, הרמה המקצועית מהגבוהות בעולם. על מה יש בכלל לחשוב? ובכל זאת, אחרי לא מעט התלבטויות, החלטתי החלטה שלדעת כולם נעשתה בניגוד לכל מחשבה הגיונית ושקולה – אני מפסיק הכול וחוזר לארץ. יש לפניי כמעט עשור שאהיה כשיר לשחק כדורגל. כסף הוא כבר מזמן לא שיקול, מה גם שכל הקבוצות בליגת העל בארץ הניחו לפניי הצעות מעולות ונשאר לי רק לבחור את זו שתתאים לי יותר. אז בחרתי לחזור לארץ ולהתמודד עם כל מה שהשארתי מאחור.
ההורים שלי לחצו עליי להמשיך עוד כמה שנים בחו"ל ולמצות עד תום את התנופה האדירה שהקריירה שלי נמצאת בה. אבא דחק יותר, אימא העדיפה שאחזור ולכן הלחץ שהפעילה עליי היה מתון יותר והופעל רק בגלל אבא. שמעתי את כולם, את ההורים שלי, את הסוכן שלי, את החברים שלי, ובכל זאת החלטתי לחזור. הבדידות והמרחק הכריעו.
יצאתי מישראל בן עשרים ואחת עם המון תקוות והבטחות לעתיד. מבחינה מקצועית הגשמתי את כולן, ואף יותר, אבל יצאתי לדרך לבד. מרכז התמיכה שלי נשאר בארץ. המשפחה שלי נשארה בארץ.
הלב שלי נשאר בארץ.
המטוס פוגש את המסלול בחבטה רכה והלחץ שלי מתעצם יותר ממה שחשבתי שאפשרי. ככל שהמטוס מאט, הדופק שלי מאיץ. אני מנסה להרגיע את הלחץ בנשימות מבוקרות, ועד שהמטוס מגיע לעצירה מלאה הרעד ברגליים שלי חולף. אני עובר בין האנשים הרבים, חלקם מזהים אותי, מבקשים תמונה, מאחלים הצלחה. אני משתדל לכבד את כל מי שפונה אליי, אבל מתקשה להיות סבלני כמו תמיד.
מחלקת העסקים מאפשרת לי לעבור במהירות יחסית את הבידוק ולאסוף את המזוודות. אני יוצא לאוויר המתחמם של אפריל, שואף לתוכי את הריחות וזוכר שלמרות הכול, אין כמו בארץ. אבא מחכה לי כבר מחוץ לטרמינל. אני מניח בתא המטען את שלוש המזוודות שהבאתי איתי, שאר הדברים יגיעו בהמשך, ואנחנו יוצאים לכיוון כפר שמריהו, שם כבר שכרתי בית פרטי קטן. קרוב לתל אביב, אבל עדיין רחוק מספיק מהבלגן.
אנחנו מגיעים אחרי קצת יותר מחצי שעה. אימא מחכה לנו, כבר הכינה את הבית לקראתי ווידאה שכל מה שאני צריך יהיה מוכן בשבילי לימים הקרובים. כך אוכל לנצל את הפגרה הקצרה לכל מה שחשוב לי לעשות לפני שאתחיל סבב אימונים.
אנחנו נכנסים ואני מתקבל בחיבוק אוהב, צלחת חמה מונחת על השולחן לפניי ואימא טורחת סביבי באושר. אני מתקשה לבלוע את האוכל, מכריח את עצמי להיות סבלני, אחרי הכול חזרתי לחיות בישראל אחרי שבע שנים.
אני קצר רוח להיפרד מהם ולצאת להרצליה.
חזרתי לישראל בשביל מטרה אחת.
מה שהיה לפני עשר שנים לא יהיה יותר.
לפני עשר שנים
פרק 1
עומר לוין
באר שבע
הג'יפ המפואר של אבא עוצר סמוך למדרכה, ממש מול שערי בית הספר מקיף ט'. זה אחד מהבקרים הנדירים שיש לו זמן להקפיץ אותי ואת עילאי אחי לבית הספר. בדרך כלל הוא נעלם מוקדם בבוקר וחוזר בשעות הערב. גם אימא.
הרגל של שנים, הוא אומר תמיד. מי שהתחיל במאפייה קטנה נאלץ לקום בשעות הקטנות של הלילה כדי שיוכל למכור כבר בשש בבוקר מאפים טריים. אבל עכשיו, למען האמת כבר שנים, הוא לא צריך לקום מוקדם. המאפייה הקטנה שלו הפכה לרשת מאפיות ובתי קפה ארצית, ויש מי שקם מוקדם בבוקר במקום שניהם. הוא יכול לפרוש כבר עכשיו ולא לעבוד יותר.
אנחנו לא יכולים לנוח על זרי הדפנה, אימא תמיד מחזקת את דבריו.
מה שהם לא אומרים זה, יש לנו הרבה כסף ואנחנו עובדים קשה כדי לשמור עליו כי אנחנו מפחדים שהוא ייעלם. לא שיש בזה משהו רע, אבל יש להם את הדרך שלהם לצבוע את המציאות בצבעים לא תמיד מדויקים. אף אחד מהם לא אומר בקול רם שהם יודעים שאת המחיר על המרדף אחרי הכסף עילאי ואני משלמים. אנחנו די מגדלים את עצמנו.
החום של סוף ספטמבר יהיה בלתי נסבל היום ואין שום סימן שהטמפרטורות ירדו מתחת לשלושים מעלות בזמן הקרוב.
אני נוזלת מהג'יפ. "ביי, אבא. תודה על הטרמפ."
"יום טוב," הוא עונה בחיוך.
אני מתקדמת בצעדים מהירים, מנסה, ללא הצלחה, להתעלם מהקריאות של עילאי.
"עומר! איזה אחות חרא. חכי רגע."
אני עוצרת, מגלגלת עיניים בייאוש. "מה? מה אתה רוצה?"
"את מחכה לי בסוף היום? שנחזור ביחד?"
"לא, תחזור לבד."
"נו, לא בא לי לחזור לבד."
"מה העניין, עילאי?"
"יש כמה ילדים מכיתה י"ב שמציקים לי."
"מה?! מה זאת אומרת? למה לא אמרת לי כלום עד עכשיו?"
הוא מרכין את ראשו ובועט באבן קטנה. "כי אני לא רוצה שאבא יתחיל להתערב ויפחיד את המנהל. הוא מאיים שלא יתרום לבית הספר או משהו כזה, וזה תמיד עושה את הדברים גרועים יותר."
אני יודעת בדיוק על מה הוא מדבר. "טוב, מתי אתה מסיים?"
"באחת וחצי בעיקרון, אבל אני נשאר לנבחרת הכדורגל."
"נו באמת, זה דבר חדש? ממתי אתה משחק כדורגל?"
הוא מחייך. "אני לא, אני מנסה היום."
"עד איזו שעה?"
"שלוש."
"קרצייה. אני אחכה לך איפשהו. תסיים, תשלח הודעה."
"את לא רוצה לעודד אותי?"
"תקשיב, רק התחלתי כיתה י"א. אני ממש לא במצב חברתי כזה שלעודד אותך יעזור לי בחיים. זה יעשה את המצב גרוע יותר בשבילי."
"טוב, מה שאת רוצה. בכל מקרה, אוהד מהכיתה שלך ישפוט במיונים וגם רומי מי"ב. אני מקווה שהם לא יהיו מניאקים וייתנו הזדמנות אמיתית."
התחמן הקטן יודע שאני דלוקה על רומי משנה שעברה. רק השם שלו מצמרר אותי. גם אני, כמו כל הבנות בתיכון, מאוהבת בו.
שמעתי את אחת המורות הצעירות פעם אחת אומרת עליו שאבא שלו ממש אהב את אימא שלו כשהם עשו אותו. הוא גבוה, השיער שלו חום, העיניים שלו בצבע חום־ירקרק, או ירוק או משהו כזה, אף פעם לא ראיתי אותו מקרוב כדי לקבוע. הוא תלמיד מצטיין במסלול בגרות מואץ והוא עילוי בכדורגל. הוא משחק בנבחרת הצעירה של באר שבע וכולם בטוחים שהוא יגיע רחוק מאוד, אפילו בקבוצות שוות בחו"ל.
ומובן שהוא בכלל לא מודע לקיומי. זה לא מפתיע אותי, אני לא כזאת מיוחדת ואני לא רודפת אחריו בהפסקות כמו עשרות בנות מבית הספר שלנו ועוד כמה מבתי ספר אחרים. גם אני במסלול מואץ לבגרות, אני מתנדבת במד"א ומתכוונת ללכת ללמוד רפואה מייד אחרי התיכון, ורק אחר כך להתגייס לצבא. אבל אני סתם רגילה כזאת ולא מושלמת כמו החברות שיש לו. שלא לדבר על המעמד החברתי החלש ביותר שיש לי בבית הספר.
אז אני מסתפקת בהערצה מרחוק.
זה לא אומר שאני מתכוונת לוותר על ההזדמנות לבהות בו בלי הפרעה שעתיים במגרש הכדורגל היום. יש לי סיבה טובה. אני באה לעודד את עילאי.
"תחכה ליד הכיתה שלי כשתסיים ללמוד. נלך יחד," אני אומרת ונכנסת לבית הספר.
***
אחרי רצף שיעורים בלתי נסבלים מגיע סוף סוף הצלצול הגואל והיום הזה נגמר.
"את באה?" מורן, אחת החברות היחידות שיש לי, מרימה את התיק שלה מהרצפה.
"לא, אני נשארת עם עילאי."
"למה?"
"כי הוא נשאר לאיזה מיונים לכדורגל והוא לא רוצה להישאר לבד." אני מגלגלת עיניים, חייבת להפגין סוג של אכזבה מהעניין.
"מה, הוא תינוק?"
"לא, הוא בכיתה ח' ויש כמה ערסים מי"ב שעושים לו חיים קשים."
"לא הבנתי איך את יכולה לעזור לו? יש לך חגורה שחורה בג'ודו שאני לא יודעת עליה?" כמו תמיד מורן לא מתייחסת לעיקר.
"לא יודעת, מורן. אני מקווה שיראו את שנינו יחד ויעזבו אותו."
אנחנו יוצאות מהכיתה. עילאי מחכה לי, לבוש באיזו חליפת כדורגל מאולתרת שבחיים לא ראיתי ונועל נעלי כדורגל. טוב, נראה שהוא לוקח את העניין ברצינות. הוא הולך לידנו, ואנחנו יוצאים יחד מהשער, מורן לכיוון תחנת האוטובוס ואנחנו למגרש.
"טוב, אז ביי. נדבר מאוחר יותר. אולי נפגשים לפני הסרט," מורן אומרת ונותנת לי נשיקה על הלחי.
"איזה סרט?"
"אמרתי לך כבר, דמדומים 4."
"עזבי, אין לי סבלנות לערפד המנצנץ הזה. ואתם בטח נפגשים ב'מוקצ'ינו' של אבא שלי, לא?"
היא מחייכת. "ברור, ההנחה שהוא עושה לנו כל פעם שווה."
"את מבינה שכולם הולכים לשם, כולם מקבלים הנחות, והוא באמת מאמין שזה עוזר למעמד העלוב שלי פה." כמו בכל תחום בחיים, אבא חושב שכסף, בכל גרסה שמשתמשים בו, יכול לפתור את כל הבעיות.
היא מושכת בכתפיה. "בסוף זה יעזור. ביי."
"ביי."
"החברות שלך מעצבנות, בעיקר מורן," עילאי אומר בשקט.
"למה?"
הוא מסתכל עליי. "את יודעת שאני צודק."
"זה לא כזה משנה. אין לי פה יותר מדי ברירות. או שאני איתן או שאני לבד לגמרי," אני מסכמת את כל השנים בבית הספר. "וחוץ מזה, זה לא שהמצב שלך טוב יותר."
"טוב משלך, זה בטוח. יש לי יותר מחבר וחצי, והם לא סתומים כמו מורן ואליה."
"מורן קצת בעייתית," אני אומרת בעדינות. "אליה פחות."
אנחנו מגיעים למגרש ואני מתיישבת על מדרגות הבטון הכי קרוב למגרש. עילאי משאיר את התיק שלו אצלי. אני מוציאה מהתיק שלי את משקפי השמש. זה לא שאני משתמשת בהם בדרך כלל, אבל רומי... ככה אף אחד לא יראה שאני בעניין שלו ולא בעניין של לעודד את אחי.
אוהד שורק להם וכל הקבוצה שהגיעה למיונים מתקבצת על המגרש. לידם, בזרועות שלובות, עומד רומי. אחרי כמה הנחיות קצרות מאוהד הם מתחלקים לשתי קבוצות. למזלי עילאי בקבוצה שבפיקוח רומי כך שזה לא נראה מוזר שאני מסתכלת לכיוון שלהם. הם מתחילים לרוץ ולנפנף בידיים כמו חבורת קופים מהג'ונגל. אני יודעת שזה רק חימום, אבל זה נראה מטומטם בכל מקרה.
אחרי כמה דקות הם מתפזרים על המגרש ואוהד שורק להתחלת המשחק. גם אוהד וגם רומי מחזיקים קלסר קשיח ביד ורושמים לפניהם הערות מדי פעם.
אני עוקבת אחרי עילאי קצת, רק כדי שלא יהיה מצב שהוא ישאל אותי איזו שאלה אחר כך, אבל בעיקר אני עוקבת אחרי רומי. הוא מרוכז במה שקורה על המגרש. אני לא מחמיצה אף חיוך, מילת עידוד, נזיפה או מחוות גוף שלו, ואחרי שעה וחצי אני יכולה לסכם שצדקתי. הוא מושלם.
"אוקיי, תגיעו אליי," רומי אומר לאחר שריקת הסיום. "הייתם מעולים. אנחנו נהיה בקשר איתכם בעוד כמה ימים."
עילאי רץ לכיוון שלי. "נראה לי שעברתי."
"כן, בטוח שעברת," אני מחזקת את דבריו אפילו שאין לי מושג קלוש בכדורגל, ובכלל נראה לי שהוא היה 'על הפנים'.
אנחנו יוצאים מהמגרש בריצה כדי להספיק לתפוס את האוטובוס הביתה. עילאי רץ מהר יותר ממני, אבל כשאני כמעט מצליחה להדביק אותו רצועת התיק שלי נקרעת, התיק נופל, וכמעט כל מה שיש בו מתפזר. הוא נעצר וחוזר לעזור לי.
"תראה, יש ליצור חברה." אני שומעת קול מעלינו.
אני מרימה את עיניי ורואה שלושה תלמידי י"ב עומדים ונועצים בנו מבטים. אחד מהם ממקד את המבט שלו בגופייה שלי בניסיון להבין אם יש מה לראות.
אני מתרוממת. "עילאי, בוא." אני מנסה לעקוף אותם.
אחד מהם מושך בתיק של עילאי. "נראה לי שהייתי ברור מספיק אתמול. איפה הכסף שלי?"
"אין לי כסף." עילאי מנער את ידו.
"לאבא שלך יש."
"זוז ממני." עילאי מנסה להתנגד.
"תקשיב, מכוער, נתַנו לך יותר מדי זמן. הזהרתי אותך מה יקרה אם לא תביא."
"עוף ממנו," אני אומרת ונעמדת ביניהם.
"מי אומר?"
"אני אומרת."
"ז'דייני לי מהעיניים," הבבון השני אומר.
נמאס לי. נמאס לי. באמת. נמאס מבית הספר הזה. ובעיקר נמאס מאנשים חארות. "תעיף ממנו ת'ידיים שלך. אם אתה רוצה כסף, לך תעבוד. ואם תצייץ לכיוון שלו עוד פעם אני אדאג שיעיפו אותך מבית ספר, הבנת?"
אני עוקפת אותם ומושכת את עילאי.
מרחוק אנחנו רואים את האוטובוס ומתחילים לרוץ, שלושת הבבונים רצים אחרינו ומקללים אותנו. האוטובוס מתרחק מהתחנה, אבל אלוהים איתנו היום והנהג רואה אותנו רצים, מאט ופותח את הדלת. אנחנו נכנסים במהירות ומתחילים לצחוק.
"את מפגרת." עילאי צוחק. "את לא מבינה עם מי הסתבכת."
"שימותו. נמאס לי מכל הערסים האלה." אני מתנשפת. שיעורי חינוך גופני שווים לתחת, אני תכף מתעלפת.
אני מציצה מהחלון ורואה את שלושת הקופים מרימים כלפינו אצבע משולשת. יופי. לא רחוק מהם על המדרכה אני רואה את רומי עומד, המבט שלו נעוץ באוטובוס. זרועותיו שלובות והמבט שלו מלווה את האוטובוס המתרחק. הלב שלי קופץ בהתרגשות מטופשת.
אחרי עשרים דקות האוטובוס נעצר בתוך השכונה שלנו, נאות לון, ואנחנו כאילו נמצאים בעולם אחר. השקט והרוגע שיש כאן שונים כל כך מאזור בית הספר. זה לא שבית הספר שלנו נמצא באיזו שכונת פשע. ממש לא. זה בית ספר על־אזורי שנחשב לאחד הטובים בבאר שבע, אבל כמו בכל מקום, גם בבית הספר שלנו יש טיפוסים מגוונים.
אנחנו נכנסים לבית שקט וריק, כמו בכל יום, לפחות המזגן דולק והבית קריר.
"את הולכת לסרט עם מורן ואליה?" עילאי שואל.
"לא, אין סיכוי. יש לי שיעורי בית ואני יוצאת למד"א. יותר מעניין."
"את חננה. אין לי מילה אחרת."
"סתום ותבדוק מה יש לאכול."
הוא פותח את המקרר. "עוף ואורז. הכול בצבע לבן. גם האורז גם העוף. עצוב כזה."
"עזוב. תרתיח מים, נכין ספגטי אדום. אני אתקלח צ'יק צ'ק," אני אומרת ועולה לחדר שלי. "כדאי שגם אתה תתקלח," אני צועקת לו מלמעלה. "אתה מסריח."
"זה ריח של גבר."
"הקול שלך עדיין מזייף. לא גבר ולא נעליים." אני צוחקת.
"תזדרזי. המים תכף רותחים."
אני נכנסת למקלחת בחדר שלי. חופפת בזריזות, מתלבשת וחוזרת למטבח. אני מכינה את הרוטב בזמן שהספגטי מתבשל וכשהכול מוכן ממלאה לעצמי צלחת ענקית ומתיישבת ליד שולחן האוכל.
עילאי חוזר למטבח, פחות מסריח מקודם. הוא מגיש לעצמו מהספגטי ומתיישב.
"תודה, על היום," הוא אומר במבוכה.
"שטויות. אם כדורגל זה הקטע שלך, אז אני מקווה שתצליח."
"לא על הכדורגל, על הערסים. את מבינה שזה לא נגמר, נכון?"
"כן, נערב את אבא אם לא תהיה ברירה. מצידי שישלם להורים שלהם או שישלם לבית הספר שיעיפו אותם. אל תדאג, יהיה בסדר."
אני מסיימת לאכול ועולה לחדר שלי להכין שיעורי בית לפני שאצא למשמרת במד"א. קשים חייה של חנונית ממוצעת.
