פרולוג
לני, היום


להיות החברה הכי טובה שלו זה בדיוק כמו 'ללכת בלי ולהרגיש עם'. להכיר אותו כפי שאף אחד אחר לא מכיר, לדעת כל פרט בחיים שלו, לדעת מהן המגרעות שלו, ויש לו המון, ולאהוב אותו למרות זאת. לפגוש מקרוב את החולשות שלו, להיות נוכחת ברגעי השפל ולדעת שבי הוא נותן אמון יותר מכל אדם אחר בעולם.


להיות קרובה אליו, מחוברת, ובכל זאת רחוקה כל כך מהדבר שנמצא במרחק נגיעה. לראות אותו מפלרטט, מחייך את החיוך הסקסי שלו לכל אחת. לראות אותו מצליח, שובר שיאים. לחלוק איתו רגעים, אבל לעולם לא לעבור את הקו האדום הבוהק המפריד בינינו.


ואחרי כל זה, להבין שהוא איתה, מכל הנשים בעולם, דווקא איתה, כי ככה היה צריך להיות מההתחלה.


אני צריכה להיגמל ממנו. אני לא רואה ברירה אחרת.


אני מרימה את הטלפון ומתלבטת איך לעשות את זה. להתקשר? לשלוח הודעה? הוא לא יוותר, הוא ידרוש לדעת מה קרה. הוא יופיע פה ולא ירפה. אצטרך לחשוב על תירוץ טוב, משהו שירחיק אותו ממני לגמרי כי את האמת לא אחשוף בפניו לעולם.


הצג מאיר עוד לפני שאני מצליחה לגבש איזו החלטה:


אני בדרך לג'רוז. בא לאסוף אותך.


הלב שלי מאיץ, ככה מגיב תמיד לכל הודעה ממנו, לכל שיחה, לנוכחות שלו, אבל אני משתדלת להירגע, להתעשת. זה לא יקרה, בטח לא היום. אני צריכה זמן ומרחב לחשוב בצלילות כי כשהוא לידי המוח שלי הופך לעיסה מעורפלת ומאבד את כוח המחשבה שלו. אני נושמת עמוק ומקלידה במהירות:


אני לא בירושלים היום. יש לי אירוע באשקלון. נדבר.


מהר מדי הוא כותב הודעה חוזרת:


היום? לא אמרת לי. אצל מי?


עכשיו אני כבר מתרגזת ומקלידה:


מה זה משנה אצל מי? גם אתה לא אמרת שתהיה בירושלים. כמו שלא אמרת שתהיה באירוע של ערד. ועוד דברים.


ושוב הוא כותב:


הכול בסדר, לנון? דברי איתי. יש הרבה על מה.


לא, יש גבול, הוא לא יכול לקרוא אותי בכזאת קלות. איך אוכל לוותר עליו? הוא באמת כל מה שרציתי. אבל הוא לא שלי.


אני מכבה את הטלפון, מכבה את המחשבות ונכנסת למיטה. לא אכפת לי שהשעה תשע בבוקר. הלב שלי כבד, מתחיל לעכל את מה שהראש כבר מזמן מבין ויודע. זה צריך להיגמר או שאני איגמר. בכל מקרה אני הצד שמפסיד. הייתי צריכה לשמור מרחק מההתחלה, מהחיוך הראשון, ולא לתת לזה להגיע למצב שהלב שלי פועם רק כשהוא לידי.


פרק 1
לני


בכל פעם שאני מגיעה לתל אביב מתחזקת בי ההחלטה להישאר לגור בירושלים לנצח. בסך הכול ארבעים דקות נסיעה מפרידות בין ירושלים לתל אביב, אבל מבחינתי זה עולם אחר. התנועה הסואנת, האווירה הקדחתנית, והחניה, אלוהים אדירים, החניה, שכל מי שמוצא ולו חצי מטר פנוי, מסתער עליו כעל מוצא שלל רב — כל אלה הופכים כל ביקור שלי ב'עיר ללא הפסקה' למאתגר במיוחד. זה לא שאני לא רואה ומבינה את היתרונות של תל אביב. כשהכול זמין 24/7 והיא למעשה הלב הפועם של עולם העסקים של ישראל, אין ספק שתל אביב היא המקום שבו הכול קורה.


אבל אני, ירושלמית שלא נולדה וגדלה בירושלים, ובכל זאת מחוברת אליה כאילו לא גדלתי מעולם במקום אחר, ומתקשה לוותר על הזמן המיוחד של ירושלים. כשהתנועה הסואנת מאיטה, כשמגיע הזמן להפריד בין ההמולה של היום יום ובין סוף השבוע, וכולם מנסים להניח ולו רק לרגע למרוץ ולתלאות היום, והתנועה נוהרת לשוק מחנה יהודה, או לאין־ספור המרכולים הפזורים ברחבי העיר, כדי להתחיל להתכונן לקראת השבת, דתיים וחילוניים כאחד. זה האות של כולנו להירגע, לנוח ולחדש כוחות כדי להתכונן לשבוע הבא. מבחינתי זה הייחוד של ירושלים. סבתא שלי אומרת שכך היה מאז ומתמיד, דור שלישי של ירושלמים שחווים את אותה החוויה. אז אומנם לא נולדתי בירושלים, אבל אני חיה כאן כבר עשר שנים והתאהבתי בה מרגע שאורית אחותי ואני עברנו לגור עם סבתא וסבא שלי.


אני סורקת את רחוב הברזל בניסיון נואש לאתר מקום חניה. בלית ברירה אני נכנסת לחניון הקרוב. זה יעלה לי המון כסף שאין לי יכולת להוציא בתקופה הזאת, אבל חבל על הזמן שאני מבזבזת. הפגישה שאאחר אליה, אם אמשיך להסתובב פה בניסיון חסר תועלת למצוא מקום חניה, חשובה יותר, ואם היא תצליח, היא גם תכניס לי לא מעט כסף. אני לוקחת את הכרטיס של החניון ומסתחררת מטה על מסלול החניה עד לקומה הנמוכה ביותר. לצערי אני מבינה שאצטרך להשתמש במעלית כדי לצאת לרחוב. אני שונאת מעליות. לא מסוגלת להיות בחלל הסגור הקטן הזה, תלויה בחסדיהם של כמה כבלים בין שמיים לארץ.


אני לוקחת את תיק הגב שלי ויוצאת מהמכונית. חגורת הבטיחות נמתחת מעט, נתקעת בדלת והיא לא נסגרת, אני דוחפת אותה פנימה וטורקת את הדלת, מרגישה איך העצבים שלי נמתחים עד לקצה. אני ממהרת לתא המטען ושולפת עגלה מתקפלת ושלושה ארגזי קרטון מלאים באריזות קטנות של מנות המיועדות לטעימות. אני מניחה אותם בזהירות על רצפת הבטון, סוגרת את תא המטען, מוודאה שהמכונית נעולה, מעמיסה אותם על העגלה והולכת לכיוון המעלית. כשהמעלית מגיעה אני מגלה שמדובר במעלית מיושנת וקטנה עם דלת ברזל לבנה וחלל צר מדי, ומחליטה שאין שום סיכוי בעולם שאני נכנסת לצינוק הזה. אני מסתובבת ומחליטה לעלות את כל קומות החניון ברגל.


הסיפור הזה גוזל ממני עוד עשר דקות יקרות, וכשאני מגיעה סוף סוף לבניין המפואר אני מגלה, אחרי בירור קצר עם המאבטח, שחברת 'טק־און סיסטמס' ממוקמת בקומה העשירית ומחכה לי נסיעה נוספת במעלית לקומה הבלתי אפשרית הזאת. זיעה קרה מתחילה לטייל במורד גבי. לעזאזל.


אני נעמדת מול המעליות, לוחצת על הכפתור וממתינה שהדלת של אחת מהן תיפתח. הדלת נפתחת, אך אני נותרת קפואה מולה. היא נסגרת וממשיכה בנסיעה מעלה. אני לוחצת שוב ואחרי כמה רגעים מגיעה מעלית שנייה מקומת החניון. הדלת נפתחת ושני גברים בתוכה. הם מפסיקים לדבר כשהם מבחינים שאני לא מראה שום סימן שאני מתכוונת להיכנס, מסתכלים עליי וממתינים. הדלת כמעט נסגרת, אך אחד מהם מושיט את ידו לעבר הפתח ומונע ממנה להיסגר.


"את עולה?" אני מהנהנת חצי הנהון לא מחייב, אבל לא זזה. הוא מפנה את מבטו לגבר השני שנשען עכשיו על קיר המעלית ומסתכל עליי במבט שאני יכולה להגדיר כביקורתי.


"מפחדת ממעליות?" הוא שואל, רמז לחיוך על שפתיו. "גם אנחנו עולים, אין מה לפחד."


למרות המתח האיום שחונק אותי אני לא מפספסת את המראה שלו. פיק ברכיים. נשבעת שראיתי מישהו דומה לו באיזה סרטון טיקטוק, מאלה שאת שואלת את עצמך לאיזו יבשת אני צריכה לעבור כדי למצוא כמוהו. הוא מתרחק מהקיר, יוצא מהמעלית ומנסה לדחוף פנימה את העגלה שאני אוחזת בכוח רב. כשהוא רואה שאני לא משחררת את האחיזה הוא מניח את ידיו בעדינות על ידיי, משחרר את העגלה ודוחף אותה לתוך המעלית. אני נכנסת אחריו.


"לאיזו קומה את צריכה?" הגבר הראשון שואל.


"עשירית," אני אומרת במבוכה שמתחלפת במהרה לחרדה כשדלתות המעלית נסגרות אחריי. אני שואפת עמוק ומרגישה שהחלל הקטן כולא אותי בתוכו ושהחמצן נגמר.


אני לא יודעת אם הגבר שלקח ממני את העגלה מבחין במצוקה שלי. הוא רק אומר בקלילות, "גם אנחנו לאותה קומה. זו מעלית מהירה, עוד שנייה נגיע." הנסיעה באמת מהירה ואחרי כמה שניות המעלית נעצרת והדלתות נפתחות. אני נושפת בהקלה ויוצאת מהר. הוא דוחף את העגלה מחוץ למעלית. "זהו, עבר. תחפשי אותנו כשתרצי לרדת." הוא מבזיק לעברי חיוך מבעיר תחתונים, שחושף טור שיניים לבנות וגומה אחת.


שניהם נעמדים לידי מול דלתות הזכוכית בכניסה למשרדים שאליהם הוזמנתי.


מזכירה צעירה, יפהפייה וחייכנית פותחת בלחיצת כפתור את דלתות הזכוכית בכניסה למשרד וניגשת אלינו. "היי אוהד, ירדן. מה נשמע?" ואז היא מפנה את מבטה אליי, "אני נועם, את בטח לני?"


"כן," אני מתנשפת. "אני מתנצלת, לא מצאתי חניה, וגם... יש לי איזה עניין עם מעליות."


"זה בסדר, את לא מאחרת. אבל למה לא ביקשת שנארגן לך חניה פה?"


אני מפנה אליה את ראשי בחדות. "ביקשתי. אבל מי שתיאמה איתי את התאריך אמרה שאי אפשר לאשר חניה."


היא מגלגלת עיניים, מעקמת את אפה ואפילו לא מנסה להסתיר את זה. "אני מבינה שדיברת עם איילה. טוב, נתעלם מזה, נארגן לך חניה בפעם הבאה."


"את מקדימה את המאוחר, בואי נראה, קודם שיאהבו את מה שאני מציעה."


"הצצתי בדף האינסטגרם שלך, הם יאהבו," היא אומרת בחיוך רחב ובביטחון רב יותר ממה שאני מרגישה. "בואי איתי, תפרסי את הדברים שהבאת, תכף אֵלִיה תגיע לטעימות עם המנכ"ל הישראלי שלנו." אני הולכת אחריה, דוחפת לפניי את העגלה עם הארגזים המלאים בכל טוב. היא פותחת את הדלת לחדר ישיבות מפואר. "תרגישי בנוח. את רוצה לשתות משהו? יש לנו פה כמעט כל מה שתרצי."


"כמה זמן יש לי?"


"חצי שעה."


"אשמח, תוכלי לכוון אותי למטבחון?"


היא מחייכת. "כן, בואי ל'מטבחון'." שני הגברים נשארים לעמוד בכניסה למשרד. היא מחזירה את תשומת ליבה אליהם. "קרציות, בואו. אליה בישיבה עם יוסי ואחר כך צריכה להיפגש עם לני. תכינו משהו לשתות ותחכו לה, בלי רעש ובלבולי מוח," היא מזהירה.


"אנ'לא יודע על מה את מדברת," הגבר ההורס עונה לה, החיוך שלו מסגיר שהוא יודע.


"כן, ברור שאתה לא יודע. בואו."


אני הולכת אחריה, וגם שני הגברים. אנחנו מגיעים לחדר מרווח, שנראה יותר כמו לובי קטן של בית מלון מאשר מטבחון במקום עבודה, ומגלה שהיא לא הגזימה כשאמרה שיש להם כמעט כל מה שארצה. אני לא יכולה להתנגד להתמכרות שלי לקפה קר אז אני ממלאה כוס גדולה בקוביות קרח ומשתמשת במכונת הקפה. הניחוח הארומטי והממכר של הקפה מספיק כדי לעזור לי לחזור לעצמי. אני לוקחת את הכוס איתי וחוזרת לחדר הישיבות, פותחת את הקרטונים ומוציאה את הקופסאות הרבות שאבטחתי בתוך הארגזים. כל קופסה סגורה במכסה שקוף, כך אפשר לראות את המאכלים ועדיין טריותם נשמרת. כשאני מסיימת לפרוס הכול על השולחן נשמעים צעדים ונועם מגיעה עם אישה צעירה וגבר בגיל העמידה.


"יוסי, אליה, זו לני אלון," נועם מציגה אותי. "ואחרי כל ההצעות שבחנתי, אני חושבת שיש לנו מנצחת."


"נעים מאוד," אני מחייכת במבוכה. "אני אשמח שנתחיל קודם בטעימות."


נועם קורצת לי, לוחשת "בהצלחה" ויוצאת. יוסי ואליה מסתובבים סביב השולחן ובוחנים את המבחר הפרוס עליו.


"הבאת כמות מרשימה של רעיונות."


"כן, אני תמיד מעדיפה להשאיר את ההחלטה ללקוח. מניסיוני, לפעמים הבחירה רק על פי תמונות לא תמיד תואמת את הציפיות."


הם לוקחים מעט מכל מנה, מניחים בצלוחיות, טועמים ומצופפים לצד אחד של השולחן מבחר כלל לא קטן של מנות. כשהם מסיימים אליה מסתכלת עליי בחיוך. "כל מה שהנחנו בצד ימין של השולחן, זאת הבחירה שלנו, כמובן בתוספת מגשי פירות."


אני מחייכת בשמחה. "אשלח הצעת מחיר."


"אין צורך, אין מגבלת תקציב. תסגרי את כל ענייני התשלום, תאריכים וכמויות מול נועם," יוסי אומר בענייניות. "שיהיה יום טוב."


"בהצלחה," אליה אומרת. "את מוכשרת, הכול פשוט טעים."


הם יוצאים מחדר הישיבות ואני מתחילה לקפוץ בהתרגשות. שלוש ארוחות ערב גדולות, תקציב פתוח ויד חופשית. חלום. אני שומעת צחוק עדין מאחוריי ומסתובבת במבוכה.


"אמרתי לך שהעבודה שלך," נועם אומרת ומושיטה את ידה באוויר ל'כִּיף'.


במקום להושיט את ידי בחזרה אני עושה את הדבר הכי לא מקצועי שיש ומחבקת אותה בהתרגשות. אני מתרחקת במבוכה. "לדעתי את כל מה שיש פה אפשר לקחת למטבחון שלכם." אני מצלמת לי את כל האריזות שאליה ויוסי ביקשו להזמין לארוחות החגיגיות שלהם ומתחילה לסגור אותן במכסים השקופים.


"זה רעיון מעולה," נועם מניחה כל אריזה שסגרתי על העגלה שלי. "יש לי את הטלפון שלך, אז נתעדכן בנוגע לתאריכים. תצפי להמון עבודה אחר כך כי אני בטוחה שכולם יבקשו להזמין אותך אליהם."


"כל מי שירצה להזמין אותי, שיזמין. אני מוכנה להגיע לכל מקום בארץ, העיקר שלא אצטרך לעלות במעלית."


היא נעצרת בין השולחן ובין העגלה. "מה העניין עם מעליות?"


אני מושכת בכתפיי, מנסה להמעיט מהעניין. "זה טיפשי, נתקעתי פעם במעלית בקניון, כשהייתי קטנה, לקח כמעט שעתיים עד שהצליחו להוציא אותי משם ומאז יש לי פחד פסיכי ממעליות. אני לא מצליחה להתגבר על זה." זאת התשובה שאני נותנת לכל מי ששואל, אבל יש לי הרגשה שהרגלתי את עצמי לומר את זה ואולי התחלתי להאמין בזה, כאילו אני מפחדת באמת להתעמק בזה.


היא מחייכת בהבנה. "אז איך עלית לכאן?"


"שני הגברים האלה שנכנסו איתי קלטו שאני לא מסוגלת להיכנס למעלית ואחד מהם לקח ממני את העגלה ועזר לי להתגבר."


"ירדן ואוהד. את לא מכירה אותם?"


"אני צריכה להכיר?"


"שחקני כדורגל, סלבים כאלה, חמודים לאללה. אוהד הוא בעלה של אליה שפגשת מקודם."


"אההה, טוב, אני לא כזה מבינה בכדורגל."


"איך יכול להיות?" קול גברי נשמע מאחורינו. אני מסתובבת ורואה את הגבר שעזר לי להיכנס למעלית. "אני ירדן לוי." הוא מתקרב אליי בחיוך, "מה יש לך טעים פה?"


"תתרחק ממנה, ירדן, ואם בא לך לאכול משהו, בוא למטבחון. אני צריכה שחדר הישיבות יהיה פנוי, תכף יש פה ישיבה גדולה."


אני מניחה את האריזה האחרונה על העגלה, לוקחת את תיק הגב שלי ודוחפת אותה מחוץ לחדר הישיבות עד למטבחון. הם באים אחריי ושניהם עוזרים לי לערום את כל האריזות על אחד השולחנות. הם מפטפטים ולפי השיחה ביניהם נראה שהם מכירים זה את זה זמן מה. אני בוחנת אותו מזווית עיניי. הוא חתיך להתעלף, חתיך של פרסומות לחדרי כושר, חתיך של מודעות ענק מעל איילון, חתיך של לקרוע את הסדינים, חתיך —


"את צריכה תגבורת למעלית?" ירדן מחייך אליי חיוך שממס אותי.


"האמת, כן. כלומר, אני יכולה לרדת במדרגות, זה מה שאני עושה במצבים כאלה."


"אבל מה עם העגלה שלך?"


"אני מכניסה אותה למעלית, לוחצת על הכניסה ורצה מהר מהר במדרגות."


"אוקיי, אז אל תרוצי מהר מהר במדרגות. אני ארד איתך. נועם, תגידי לאוהד שאני חוזר בעוד כמה דקות."


"אין בעיה." היא מחבקת אותי בחיבה. "אנחנו נדבר, תתכונני לכמה ימים עמוסים במיוחד בתחילת החודש הבא."


ירדן דוחף את העגלה שלי ואנחנו יוצאים וממתינים מול המעלית. "תודה, ירדן לוי."


הוא מבזיק אליי את החיוך ההורס שלו, "אין בעד מה, לני..."


"אלון. לני אלון." דלת המעלית נפתחת והוא מניח את ידו בעדינות על גבי ומנחה אותי קדימה. אני נושמת עמוק ונכנסת למעלית. "סך הכול כמה שניות. זהו," אני ממלמלת כדי לשכנע את עצמי.


"זה באמת כמה שניות. אני איתך." הוא מבטיח ונכנס אחריי. אני עוצמת את עיניי ומחכה שהשניות הספורות יעברו, וכשהדלתות נפתחות אני נמלטת החוצה. הוא דוחף את העגלה ונעמד מולי. "את יכולה להירגע."


"סליחה, אני פשוט באמת מפחדת, ושוב תודה רבה."


"הכול טוב. אז," הוא אומר, נראה שהוא מתלבט לרגע והלב שלי קופץ בהתרגשות. אני בטוחה שיבקש את מספר הטלפון שלי, אבל אז הטלפון שלו מצפצף והרגע נקטע. הוא ממקד את מבטו בצג וברגע אחד החיוך שעל פניו נמחק וההבעה שלו נעשית קפואה. "בהצלחה," הוא אומר בקרירות ונבלע בחזרה במעלית.


אני בולעת את האכזבה ובכתפיים שמוטות יוצאת מהבניין בדרך לחניון ובחזרה לירושלים.