הדמגוג: המכניזם של הפעלת השררה מבקש להפנות את הזרקור לטיפוס פוליטי מסוים הפועל בזירה הפוליטית ורואה בהשגת השלטון ובשימור מעמדו כשליט את תכלית פעולותיו. לחיבור שני חלקים: החלק הראשון מראה כי מבחינתו של הדמגוג, השלטון אינו אמצעי לשינוי החברה, אלא התכלית. הוא מציג כמה היבטים בהתפתחותו של הטיפוס הדמגוגי, מבחין אותו מטיפוסים פוליטיים אחרים הפועלים בזירה הפוליטית, ובעיקר מעמיד אותו מול טיפוס הרפורמטור הדמוקרט. הוא מראה שלפוליטיקה כמקצוע ישנם כללים, שהדמגוג פועל לפיהם. חלקו השני של הספר מוקדש לתיאור מנגנוני העבודה הללו — המכניזמים — שבאמצעותם מפעיל הדמגוג את כוחו הפוליטי.
פרולוג: סוד השלטון
השאלות מהן מטרותיו של השליט ובאיזה אופן משיגים אותן אלה האוחזים בשררה מעסיקות את המחשבה על אודות החברה זה אלפי שנים. כאז כן עתה, סוגיות אלה עדיין מביאות את הטרודים בכך למלא עמודים על גבי עמודים במחשבות ובתהיות. אכן, קשה לומר שאלה נושאים שחלה בהם התקדמות מזהירה. רובנו, למשל, עדיין מצטטים לסימוכין את ההוגה הפלורנטיני ניקולו מקיאוולי, ממניחי היסודות לעיון התיאורטי בפוליטיקה.
טאקיטוס, הסנאטור הרומי בן המאות הראשונה והשנייה לספירה ואחד מגדולי ההיסטוריונים של העת העתיקה, היה זה שטבע את המושג "מסתורי השלטון". בספרו ספרי־השנים הוא כותב על הצעה מסוימת של גאלוס לקיסר שהיתה "מעמיקה חתור והורסת את סתרי השלטון". ובספר אחר פרי עטו, דברי־הימים, נמצא דבר שהיה צורך לבצעו "לפני שנודע ברבים סוד השלטון". טאקיטוס לא היה הראשון שחשב כי לתופעה המכונה "שלטון" — קרי, פעולת השליטה והפעלת כוח של אדם על רבים אחרים — יש "סוד" שמונח ביסודה וכי יש לעשות מאמץ עיקש לבררו.
כמעט 2,000 שנה אחר כך כתב הסופר האיטלקי איניאציו סילונה בספרו בית ספר לדיקטטורים על "תעלומת המדינה" שחוזרת ומטרידה את הבריות לאורך הדורות. "אין ספק", הוא כותב, "כי גם אז [במאות ה-17-15] היתה להם למערכיה וסדריה של הפוליטיקה חזות חיצונית, אשר הוצגה לראותו ולהשתוממותו של ההמון; ואולם אלה אשר באו בסוד התעלומות הוסבר להם, שכל זה אינו אלא מעשה תרמית וכסות עיניים". סילונה היה חד וברור בעניין ה"סוד": גם בחברות דמוקרטיות מודרניות, הפוליטיקה ברמותיה הגבוהות היא "מדע סתרים" עבור הציבור, שאינו מודע לכך שישנו רובד פומבי (המישור שאותו "פוגשים" ההמונים) ורובד סמוי (המישור שבו מתקבלות ההחלטות, מאחורי גבו של הציבור).
לא רק היסטוריונים או תיאורטיקנים של הפוליטיקה הוטרדו מה"סוד" העומד בבסיס השלטון, אלא גם סופרים רבים. קריאה קפדנית בספרות היפה של מאות השנים האחרונות מלמדת על חזרתו של מוטיב זה. אלה, למשל, הדברים ששם פיודור דוסטויבסקי בפי האינקוויזיטור בהאחים קראמזוב ב-1880: "כלום אני האיש שיסתיר מפניך את הסוד שלנו? ושמא רוצה אתה לשמוע אותו מפי דווקא — ובכן, שמע: לא איתך אנו כי אם איתו, זה סודנו, זה המסתורין שלנו! כן, לא איתך כי אם איתו, וכך הדבר זה דורי דורות, כבר שמונה־מאות שנים".
ג'ק לונדון — הידוע כיום בעיקר כסופר של מסעות, הרפתקאות ונוער, והרבה פחות כהוגה וכסופר סוציאליסט — כתב בספרו עקב הברזל ש"עליית האוליגרכיה תהיה תמיד עבור ההיסטוריון והפילוסוף מקור לתהייה עלומה". ואכן, יש לתהות מדוע קבוצה קטנה — יהיו הרכבה ומטרות אחיזתה בשלטון אשר יהיו — הגיעה "למעלה" בעוד ההמונים "למטה" עסוקים מבוקר ועד ליל בהישרדות באמצעות מכירת כוח העבודה שלהם. עבור לונדון, הכוח הממשי היה מצוי בידי עילית קפיטליסטית קטנה — אוליגרכיה, בלשונו — המשעבדת את המוני העמלים והפועלים לצרכיה. אך הוא תהה מדוע נחוץ שהחברה תהא מאורגנת כך לעולמי עד. סילונה טען — במעין תשובה ללונדון — שאחת הסיבות לתעלומה נעוצה בעובדה ההיסטורית ששמירת ה"סוד" היא אחד מהחוקים הלא כתובים של קיומו של השלטון לאורך הדורות. "הסוד ממלא תפקיד חשוב במשטר החברה" ההיררכית, הוא קבע.
ספרו של הסופר הגרמני שטפן היים, דוח המלך דוד, נע גם הוא סביב מערכת היחסים בין השליט לנשלטים (ובפרט היחסים במעגלי השלטון). היים דרש מקוראיו להביט נכוחה במציאות החברתית, מבעד לאשליות ולאידיאולוגיות שהשליטים — וגם האינטליגנציה — יוצרים ומוכרים להמון. כדי להשיג את מטרתו הוא השתמש בסיפור העתיק והמוכר על המלכים דוד ושלמה. בצורה פרוזאית, נטולת נוסטלגיה ומיתוסים, הוא בר את המוץ מהבר ההיסטורי כשהוא מציג את ניסיונו העיקש והאמיץ של ה"סופר" (ההיסטוריון) המקראי הפיקטיבי איתן האזרחי לכתוב את קורות המלך דוד. בניהו בן יהוידע, מפקד הכרתי והפלתי, יד ימינו של דוד ולאחר מכן שר הצבא של בנו, שלמה, הוא שמסביר להאזרחי: "כי יודע אני [האזרחי] יותר מדי: כלומר — יותר מדי על אורחותיהם של בעלי השררה, שהם מבכרים להסתירן מעין רואה". רק בנס ראשו של האזרחי לא נותק מגופו והוא הצליח לסיים את המלאכה — גם אם לא לשביעות רצונו.
"הסוד" שהעילית השלטת מסתירה מעיני ההמונים חוזר ומופיע גם בבסיס הרומן הפירמידה של הסופר האלבני איסמעיל קאדרה. למעשה, לא רק ה"סוד" הוא שעומד במרכז העלילה המרתקת, אלא גם הניסיון המסוכן לגלותו ולשוחח עליו במעגלי השלטון, ואולי אף לחשוף אותו לפני ההמונים הפתיים. "ראשם כאב מפני שמעולם לא נאלצו לחשוב הרבה כל כך", מציג קאדרה את קשייהם של נציגי העילית המצרית העתיקה, הכוהנים, ו"אף־על־פי־כן ואם כי מושא מאווייהם עדיין נסתר מבינתם, הרי אט־אט התקרבו אליו וכמעט תפסו אותו".
קאדרה מתאר בלשון ציורית איך העילית המצרית ובראשה חופו — פרעה בן השושלת הרביעית ששלט בין השנים 2589 ל-2566 לפנה"ס — הורתה על בניית הפירמידה המפורסמת בגיזה. אולם, לא התיאור של איך נבנתה הפירמידה הוא שעומד בבסיס העלילה שטווה קאדרה, אלא השאלה מדוע היא נבנתה. ה"סוד", מבקש המחבר להוכיח לקוראיו, אינו הפירמידה עצמה, זו שהסעירה — ומסעירה עדיין — את דמיונם של רבים ב-4,500 השנים האחרונות, אלא המוטיב הפוליטי־שלטוני החבוי מאחורי הוראתו של חופו להקימה.
היו, טוען קאדרה, מי ש"הכירו מאז ומתמיד את מהות הרעיון שבפירמידה, את העיקרון המקורי שבבסיסה ואת סוד קיומה, אולם נבצר מהם להעלות את אלה על דל שפתיהם ואף על דעתם". ייתכן שזו גם הסיבה שבגללה אין בידינו עדויות כתובות בנות הזמן החושפות את הסיבות האמיתיות לבנייתה.
אבל קאדרה, מחברם של רומנים וסיפורי מעשיות, יכול לעשות מה שאין באפשרותו של היסטוריון — להפיח חיים בדמויות היסטוריות עתיקות ולהכניס לפיהן מלים המבהירות לקוראים את הסוד הגדול: "הפירמידה היא אבן הפינה של השלטון". קאדרה מוסיף ומפרש: "הפירמידה, הוד מלכותך, פירושה בראש ובראשונה כוח. היא שעבוד, כלא, כסף, אבל במקביל גם שליטה בהמונים. הצרת אופקיהם, ריסון רצונם, שעמום ואובדן. אין לך שומר טוב מזה, פרעוני. היא המשטרה החשאית. הצבא, הצי וההרמון גם יחד".
גיבור הרומן האנטי־מלחמתי המהפנט ג'וני שב משדה הקרב של דלטון טרמבו, שיצא לאור ב-1939, נפעם כולו כשהוא "פוגש" — משותק וכלוא בגופו ללא יכולת תקשורת של ממש — את הגנרלים הגדולים הפוקדים את מיטתו בבית החולים. שנים הוא המתין בציפייה מורטת עצבים לרגע שיבינו שבתוך הגוף המשותק שהושחת במלחמת העולם הראשונה שוכן אדם בעל תודעה והנה, תוך כדי המפגש שלו ייחל בכל מאודו, כשהגנרלים הגדולים מגלים שג'וני נמצא "פה" ואין מדובר בגוף אדם נטול תודעה, מתחוורת לג'וני האמת המרה: "זהו זה עכשיו הכל גלוי וידוע לו הוא גילה להם את סודו והסירוב שנתקל בו גילה לו את סודם שלהם. הוא התגלמות העתיד הוא תמונה מושלמת של העתיד לבוא והם מפחדים שמישהו יראה איך העתיד הזה עומד להיראות. (...) לכן הם מצניעים את העתיד הם מוודאים שיישאר בגדר סוד שקט רגוע ומסוכן".
מהו ה"סוד" שגילה ג'וני המשותק? בלשון הספר: "אתם מתכנני המלחמות בואו תכננו מלחמה אתם תכוונו אותנו אל היעד ואנחנו נכוון את הרובה". ג'וני גילה שישנם באליטות השליטות של מדינות המערב מי שמעוניינים במלחמות עולם כדי לשמר את מעמדם.
ואי אפשר שלא להזכיר את אחד הסופרים האהובים והמפורסמים ביותר מבין אלה שהוטרדו עמוקות מסוגיות פוליטיות וחברתיות הנוגעות ל"כיצד" ול"מדוע" של השלטון — ג'ורג' אורוול. "אני מבין כיצד; אינני מבין מדוע", חוזר ואומר וינסטון סמית' לאורך 1984, במסעו המטלטל לבירור הסוד הפוליטי שמסתתר מאחורי האלימות המשטרית המבעיתה המופעלת דרך קבע במדינת אוקיאניה.
"אם רצונך בתמונה של העתיד, צייר בנפשך מגף דורס פני אדם — דורס ודורס, לעולם (...) לעולם יהיו פני אדם לדרוס אותם. הכופר, אויב החברה, תמיד יהיו בנמצא, כדי שנוכל להדבירם ולהשפילם שוב ושוב (...) העולם יהיה עולם של אימה בה במידה שיהיה עולם של ניצחון". — את הדברים המבעיתים הללו שם אורוול בפיו של אובריאן, נציג השררה האולטימטיבית באוקיאניה.
כחלק מהתהליך שמעביר אובריאן את סמית' במטרה לשבור את רוחו, הוא מבהיר לו בלשון ברורה את הדברים הבאים שמיליונים קראו (ונחרדו מהם) מאז פרסום הספר ב-1949: "אנחנו מעוניינים אך ורק בשלטון. לא בעושר ולא במותרות ולא בחיים ארוכים ולא באושר; רק בשלטון, בשלטון צרוף (...) אנחנו יודעים ששום אדם אינו תופס את השלטון מתוך כוונה לוותר עליו. השלטון אינו אמצעי; השלטון הוא מטרה. אין מכוננים דיקטטורה כדי לשמור על הישגיה של מהפכה; מחוללים מהפכה כדי לכונן דיקטטורה. מטרתן של רדיפות היא רדיפות. מטרתם של עינויים היא עינויים. מטרת השלטון היא השלטון (...) אנו כוהני השלטון".
זה ה"סוד" הגדול שעליו שומרת מכל משמר המפלגה השלטת (שהיא המפלגה היחידה) באוקיאניה של 1984: מטרת השלטון היא השלטון. בשונה ממה שחשבנו עד כה על הפוליטיקה במודרנה, השלטון לא נועד להשיג מטרות חברתיות כלשהן (אפילו תהא זו מטרת התעשרות) לבד מרצונו של השליט — לשלוט. האמצעי (שלטון), שנועד למלא תכלית מסוימת בתחום החברה, הפך לעיקר, למטרה עצמה.
זה הגילוי הגדול שאורוול, סילונה, קאדרה ואחרים שלא הוזכרו פה הזהירו מפניו. מהי משמעותו של גילוי זה ומהם המנגנונים ושיטות העבודה של השליטים שהשלטון עצמו הוא מטרתם — לשאלות אלה יוקדש החיבור שלפניכם. אבל לפני שהדיון יימשך, יהיה צריך לחזור לאריסטו ולכמה קלאסיקונים יוונים.
