הברירה העומדת בפני ישראל היום היא המשך הכיבוש הישראלי בכל השטחים תוך דיכוי הזכויות הטבעיות של העם הפלשתיני להגדרה עצמית, לחופש תנועה, למימוש זכויותיו הפוליטיות והאזרחיות ותוך כדי כך דחיקתה של מדינת ישראל לשולי החיים הפוליטיים בזירה הבינלאומית, החרמה של ישראל והפיכתה למדינה מנודה. כל זה או משא ומתן לפתרון פוליטי על בסיס שתי מדינות לאום זו לצד זו. והקמת הציר החדש של מדינות ערביות, כולל פלסטין, עם סעודיה וישראל במרכז וארצות הברית כשותף אסטרטגי.
הנימוק העיקרי של מתנגדי המהלך שיביא לפתרון שתי המדינות הוא החשש שרבים בישראל מביעים, היום יותר מאשר בעבר, כי קיום קו גבול ארוך בן ישראל למדינה פלשתינית, הן בדרום והן במזרח - יחשוף את מרכזי האוכלוסייה הישראלים לסכנות הדומות לאלו שהביאו בסופו של יום לאסון הגדול של אוקטובר 2023.
עמדה זו מבוססת על הנחה שהמחדל שהביא לאסון באוקטובר הוא הפרדיגמה שעל פיה צריכה להיות מעוצבת המציאות הביטחונית גם בעתיד. זו עמדה תבוסתנית שאין להשלים איתה. אלמלא המחדל שנגרם בראש ובראשונה בעיקר בגלל יהירות וזחיחות וזלזול ביכולת הצבאית של ארגון החמאס, ב-7 לאוקטובר 2023, היו ממתינים לפורעי החמאס, הכוחות הצבאיים - אוויר וקרקע שהיו צריכים להיות שם, ומניסים אותם תוך שעות ספורות ותוך גרימת אבדות קשות שהחמאס לא היה מסוגל להתאושש מהן.
להפוך את המחדל של אוקטובר לקנה המידה שעל פיו נצטרך להגן על הגבולות בעתיד, מעיד על חוסר אמון מוחלט בכוח הצבאי, במערכות ההגנה וביכולת ההיערכות של ישראל מול גורמי טרור שאין להם תשתית מינימלית לערער את יציבותה הביטחונית של מדינה, כאשר זו לא משתעשעת באשליות נטולות קשר למציאות ומסרבת לנהל מדיניות מאוזנת ואחראית.