1
פייג'
שלחתי יד וחבטתי בעיוורון על משטח השידה בחיפוש אחרי הטלפון כדי לכבות בדחיפות את הצלצול המעורר הכי מעצבן בעולם.
גנחתי בייאוש כששמעתי את הטלפון נופל ונוחת על שטיח הקטיפה. פקחתי את העיניים רק מספיק כדי להציץ לכיוון שממנו נשמע הקול, בניסיון לאתר אותו. מובן שאיכשהו הטלפון המחורבן הצליח להתגלגל אל מתחת למיטה.
רכנתי מעבר למזרן עד כמה שהתאפשר לי בלי שממש אפול ממנו, וגיששתי בידי הלוך ושוב עד שהרגשתי את נרתיק הטלפון. צבטתי אותו באצבעותיי בחוזקה, גררתי אותו אליי והרמתי, ואז הוא החליק ונפל שוב.
"פאק!" נאנקתי בשקט מכיוון שאפילו שדודתי ודודי לא היו בקצה הזה של הבית הענקי, בני הדודים שלי יכלו לשמוע אותי וכל אחד מהם היה מנצל בשמחה את ההזדמנות לדווח עליי. אפילו שהשפה שלהם הייתה הרבה יותר מלוכלכת מכמה שלי אי פעם תהיה.
התיישבתי על המיטה, התכופפתי והרמתי את הטלפון, סוף־סוף משתיקה את הצליל. בדרך כלל הייתי שמה נדנוד ומנסה לחזור לישון לעוד כמה דקות, אבל נטשתי את החלום הזה אחרי שעבדתי קשה כל־כך לכבות את השעון, ועכשיו הייתי כבר ערה לגמרי.
הסתכלתי על השעון והזדעזעתי כשראיתי שהשעה הייתה מוקדמת כל־כך. כאשר לא נתתי לעצמי עוד זמן עם הנדנוד כדי להתעורר לאט, הרגשתי אחר כך כמו זומבית ולקח זמן עד שהצלחתי ממש להרגיש ערנית.
בעיטה מוכרת בדלת חדרי הסגורה והנעולה נשמעה. "תודה רבה שהערת את כל הבית, כלבה!"
ג'ייסון היה עוד פחות טיפוס של בוקר ממני, אם כי אפשר לומר שהוא אף פעם לא היה לבבי כלפיי במיוחד, לא משנה באיזו שעה משעות היום. הוא שנא אותי כמעט כמו שאחותו התאומה, ג'סיקה, שנאה אותי.
בני הדודים שלי לא הפסיקו לצאת מגדרם כדי להראות לי איך הם מרגישים בנוגע לנוכחות שלי בבית ובחיים שלהם. נאלצתי לחיות איתם בארבע שנים האחרונות. שנייה אחרי שהתחלתי את השנה הראשונה שלי בתיכון ההורים שלי היו מעורבים בתאונת דרכים. הם היו בדרך חזרה הביתה מארוחת ערב כשנהג שיכור חצה את קו ההפרדה והתנגש בהם חזיתית. מכיוון שבאותו זמן הם נסעו על גשר, לא היה לאבי לאן לסטות כדי להימנע מהתאונה.
נאמר לי שכשחילצו אותם מהרכב אבי היה כרוך סביב אימי, כנראה בניסיון לשמור עליה, וזרועותיה היו כרוכות סביב בטנה, שבה הייתה אחותי התינוקת.
אימי הייתה בחודש השישי להריונה. כולם התרגשו כל־כך כשהיא נכנסה להיריון שוב. אני הייתי תינוקת בהפתעה, אמרו לאימי שהיא סובלת מ'רחם עוין' ולכן לא תוכל לשאת עובר ברחמה למשך כל התקופה הנדרשת, אז כשהיא הצליחה נגד כל הסיכויים להיכנס להיריון בפעם השנייה, שלוש־עשרה שנה אחרי שנולדתי, זאת הייתה הפתעה גדולה ומשמחת ביותר עבור כולם.
איבדתי כל־כך הרבה ברגע אחד.
כמעט מייד דודי ג'יימס ודודתי ג'ולין התייצבו וביקשו לקחת אותי לבית שלהם בטקסס, במרחק של אלפי קילומטרים מהבית שבו גדלתי, ואל התאומים המקסימים שלהם, בני הדודים שלי, ג'ייסון וג'סיקה.
בני הדודים שלי ששנאו אותי על זה שבכלל נשמתי.
זה לא שלאח של אבא שלי באמת היה אכפת ממני עד כדי כך שהוא הרגיש צורך עז להכניס תחת חסותו את הבת היחידה של אחיו. ממש לא. הוא עשה זאת מתוך תחושת מחויבות. הוא הבהיר את זה כבר מהשיחה הראשונה שלנו, כשהם באו לאסוף אותי ממשפחת האומנה הזמנית שאיתה הייתי ארבעה ימים.
הם לא התכוונו להיות מרושעים או משהו. פשוט לא הייתה בהם אפילו טיפת חמימות אנושית. ג'ולין הייתה קרה כקרח וג'יימס היה אדם רציני ומכור לעבודה.
ומה לגבי בני הדודים שלי? הם היו מסבירי פנים כמו מאורת נחשים.
מהרגע שכף רגלי דרכה לראשונה בביתם הגדול, הם לעגו לי. וזה עוד היה החלק הנחמד יותר ביחס שלהם אליי. הייתה סיבה לכך שהדלת שלי הייתה נעולה, ובלילה אפילו נהגתי לתקוע כיסא מתחת לידית, ליתר ביטחון. הצלחתי לישון קצת יותר טוב רק מאז שהתקנתי מנעול.
ג'ייסון פשוט עשה כל מה שאחותו היקרה רצתה, לא משנה מה. אם היא שנאה מישהו, אז גם הוא. אם היא רצתה להביע את השנאה שלה כלפיו דרך התעללות בו על כל צעד ושעל, אחיה הראה את תמיכתו המלאה בכך שהתעלל בו פי שניים ממנה.
כל מה שנותר לי להגיד זה שיש הרבה מה לומר על סוג כזה של נאמנות.
לקח לי זמן להבין מה גרם לשנאה האוטומטית שלהם כלפיי. התראינו רק כמה פעמים קודם לכן ולא ממש הכרנו. בשנה שלפני כל מה שקרה הם ביקרו אצלנו בחג המולד ונראו נחמדים, שלא לומר, סופר־ידידותיים. הם במיוחד התחנפו להורים שלי כל הביקור, השתפכו במחמאות והתחננו לתשומת לב מצידם. רק מאז שאני אצלם התחלתי להבין למה. הם פשוט קינאו בי רצח בקטע דפוק.
אבא שלי היה קצת יותר עשיר מאבא שלהם. ההורים שלי היו יותר חמים מההורים שלהם, שנראו כאילו העדיפו לשבת ולפטפט עם המבוגרים ולשתות יין מאשר לבלות קצת עם הילדים שלהם במשחקי קופסה או באפיית עוגיות.
אימא שלי הייתה האימא המושלמת. היא הכירה את כל החברים שלי והקפידה להכיר גם את ההורים שלהם. היא לימדה אותי לבשל והרשתה לי לעזור לה במטבח. אימא שלי הייתה בארגון ההורים הארצי. היא גם הייתה יפהפייה מהממת.
לפעמים אני יושבת מול המראה ובוחנת את תווי הפנים שלי רק כדי שאוכל להחיות את פניה בזיכרוני. מהרגע שנולדתי לא הפסיקו להגיד לי שאני נראית בדיוק כמוה. אני רוצה להאמין שזה נכון כי היא הייתה הכול עבורי. היא ואבא שלי.
העובדה שחלקתי משהו עם אימי גרם לי להרגיש שהיא חלק גדול ממני. במידה רבה, זה עזר לי לשמור את הזיכרון שלה בחיים.
הייתה לנו אותה רעמת שיער בלונדינית זהובה, מהסוג העבה שחייב אותי להשתמש בשתי גומיות שיער כדי שהקוקו יחזיק. היה לנו אותו אף קטן סולד עם בליטה פצפונת בקצה. אותן פנים בצורת לב. אותן שפתיים שרק טיפה מלאות מדי, השפתיים שגרמו לי מבוכה בגלל כינויי הגנאי והשמות שהאידיוטים הלא מפותחים מהתיכון אהבו להדביק לי בגללן.
הדבר היחיד שקיבלתי מאבא בהקשר של תווי הפנים שלי היו העיניים, אפילו שהייתי שמחה אם היה לי יותר גם ממנו. לאימי היו עיניים ירוקות רכות. הן תמיד הזכירו לי בצבען את הטחב הרך שראיתי גדל על העצים ביער.
לאבא שלי היו עיניים כחולות, כחול מהסוג שהזכיר לי תמונות של מים באיים טרופיים, יותר טורקיז מכחול.
קיבלתי בתורשה מאימי גם את מבנה הגוף שלה, וכשהתחלתי להתבגר קצת הייתי עצובה מזה מפני שקיוויתי שזה לא יקרה. הייתי בגובה ממוצע עם עצמות קטנות, שזה היה בסדר, אם הציצים שלי לא היו תופסים את כל תשומת הלב. הם לא היו ענקיים, אבל עם מבנה הגוף הקטן שלי, ככה הם נראו.
אבא סיפר לי שבהתחלה, כשרק הכיר את אימא באוניברסיטה, הלך מכות כמעט כל יום מפני שהיה צריך להבריח את כל המחזרים שלה. אולי הוא קצת הגזים, אבל אין ספק שלאימי היפהפייה היו מעריצים.
אז זהו זה, שני בני הדודים שלי היו פשוט קנאים מחורבנים. במיוחד ג'סיקה. הם קינאו בעובדה שהיו לי הורים טובים יותר, בית טוב יותר, וג'סיקה קינאה בי מפני שהייתי יפה יותר ממנה.
ייתכן מאוד שזה היה נכון, אבל מעולם לא עשיתי משהו כדי להיראות טוב יותר, ומספיק היה שהשארתי את שערי פזור כדי לעורר בה התקף זעם.
ייאמר לזכותה, שהיא בעצמה הייתה יפה מאוד. היא הייתה גבוהה ורזה, מהסוג שרואים על מסלולי תצוגות אופנה. היה לה שיער בגוון חום עמוק עם פסים אדומים טבעיים. לפחות, נראה לי שהם היו טבעיים. זה לא שהיא אי פעם הזמינה אותי ללכת איתה למספרה או משהו. העיניים שלה היו בצבע כחול צלול כמו של תינוקות, והניגוד שנוצר בין השיער לעיניים היה מהמם. היא סובבה ראשים בכל מקום שאליו הלכה, ובקלות יכלה לקבל עבודה בתור דוגמנית אם רצתה, בעוד עבודת הדוגמנות היחידה שאני יכולתי לקבל הייתה לחזיות במידה גדולה.
זה גמר אותי שהם עדיין קינאו בי בגלל ההורים שלי. היו לי הורים מדהימים, זה נכון, הכי טובים בעולם אפילו, אבל הם מתו. אבא שלי לא יחבק אותי שוב לעולם, ואימא בחיים לא תשיר לי שוב לפני השינה או תראה לי איך להכין את לביבות הדלעת המפורסמות שלה.
הם קינאו ברוחות הרפאים שלי.
יכול להיות שהם גם קינאו בירושה שהם השאירו לי ושחיכתה לי בקרן נאמנות עד שימלאו לי עשרים ואחת, בתנאי שאשלים ארבע שנות לימוד במוסד להשכלה גבוהה. אם לא, יהיה עליי להמתין עד גיל עשרים ושמונה. הבית, המכוניות שלהם, חשבונות הבנק, הכול יימסר לי. כרגע, כשהייתי צריכה כסף, לדודי הייתה גישה לחשבון לצד צוות מצומצם של עורכי דין. נדרש ממנו להגיש בקשה לקבלת כספים ולציין את הסיבה, ואם עורכי הדין החליטו שזאת סיבה טובה מספיק, הם העבירו לו את הכסף.
המיליונים שבבנק צברו ריבית בקצב כזה שלא היה שום סיכוי שדודי אי פעם יצליח לבקש את הכול. מחובתי לציין גם שדודי פעל אך ורק לטובתי בכל מה שנגע לירושה. הוא היה יכול בקלות לנסות לשאוב משם כספים.
אם כי, למען האמת, זה לא שהם צריכים את הכסף הזה, הם היו עשירים בזכות עצמם, עם כמה מיליונים משלהם.
כדי לנסות לרסן קצת את הקנאה של בני הדודים שלי שכנעתי את דודי שאני לא זקוקה למכונית יוקרתית חדשה לכבוד יום הולדתי השישה־עשר, כמו שכל אחד מהם קיבל. במקום זאת ביקשתי ג'יפ. הג'יפ שלי היה נחמד ביותר, אם כי לא נחמד כמו 'פורשה'.
אהבתי להשאיר את הדלתות ואת הגג פתוחים כמה שרק יכולתי כי זה הקשה על בני הדודים שלי לשים לי משהו מגעיל בג'יפ. טוב, אם לדייק, הם עדיין יכלו לשים לי דברים מגעילים, אבל חלקם לא נשארו בפנים. לפחות לא העכבישים והנחשים. זה לא, תודה לאל.
בעוד הג'יפ האדום והמבריק שלי היה חמוד והיה לו וייב טוב, אין ספק שה'פורשה' של ג'סיקה הייתה מבריקה וסקסית. בכל זאת, כשהיא נהגה בה, היא הייתה דוחה.
אני לא הייתי היחידה שהיא התייחסה אליה כמו אל זבל. אי אפשר לומר שהיה נדיר לראות תלמידי בית ספר נמלטים, שלא לומר מזנקים ברגע האחרון, מחוץ למסלול הנסיעה שלה כשדהרה לתוך מגרש החניה. המתנשאת הזאת התנהגה כאילו היא היחידה בעולם שנחשבת.
מובן שהיא גם הייתה המעודדת הראשית, כלומר, אם כבר קלישאה, אז עד הסוף. אפילו שהיא לא יכלה להיות גם בת הזוג של הקוורטרבק, מכיוון שזה כבר היה בגדר גילוי עריות.
ג'ייסון היה ספורטאי טיפוסי חלול ודושבג עם טנדר גבוה כל־כך שבנות היו צריכות סולם כדי לטפס אליו, או דחיפה קלה בישבן עם היד. אין ספק שהוא היה טוב בפוטבול, אבל לא היה לו שום סיכוי להפוך למקצוען.
הוא בילה את כל זמנו החופשי בחגיגות ובזיונים של כל הבנות בתיכון שנראו לו שוות. למזלי, בשנתיים האחרונות, מאז קיבל את הטנדר השחור והנוצץ שלו, הוא בילה יותר זמן מחוץ לבית מאשר בבית, בחיפוש אחר דרכים חדשות להתעלל בי.
התעלמתי מהבעיטה בדלת ונכנסתי לעמוד שלי ברשת החברתית האהובה עליי. אף פעם לא הייתי מאלה שמפרסמים הרבה פוסטים, אבל זאת הייתה דרך טובה להתעדכן בכל מה שקרה בבית ספר. אם זוג נפרד, שנייה אחרי זה, זה היה ברשת החברתית. אם מישהו תכנן לריב עם מישהו, זה גם כן היה שם.
מה שלא ציפיתי לראות זה עשרים פוסטים לפחות על הילד החדש. שכחתי לגמרי שהשנה הגיע תלמיד חדש לתיכון. בכנות, לא ברור איך נתתי לזה לחמוק ממני, כשכל מה שג'סיקה עשתה כל החופשה זה לקשקש עליו בטלפון עם כל החברות שלה במשך שבועות על שבועות. התברר שהוא הגיע כבר בחופשת הקיץ והלך למחנה הפוטבול עם כל הבנים.
הדיבור עליו היה שאבא שלו ביקש העברה לעיירה שלנו כדי שלבן שלו תהיה הזדמנות לקבל מלגת פוטבול טובה יותר מזאת שהייתה לו בקליפורניה.
התיכון שלנו אכן נחשב לאחד הטובים במדינה, למרות הקוורטרבק המחורבן. אם כי אני כנראה לא אובייקטיבית לגביו. ואולי קצת מרירה או משהו.
לג'סיקה הספיק להעיף בו מבט אחד מהצד השני של אצטדיון הפוטבול במהלך מחנה הקיץ של המעודדות כדי ליפול ברשתו, למרבה הצער לא במלוא מובן המילה.
שמעתי אותה נשבעת לכל מי שהיה מוכן להקשיב לצרחות שלה שהיא מאוהבת ושהוא יהיה במיטה שלה עד סוף החודש הראשון של שנת הלימודים. למען האמת, היא לא הייתה צריכה יותר מדי זמן. כמו שאמרתי, ג'סיקה בחורה מהממת. לרוב הבנים בגיל ההתבגרות לא הייתה בעיה להתעלם מאישיות בעייתית כל עוד היא הייתה מחוברת למישהי יפה שאין לה בעיה לפתוח את הרגליים.
אומנם לא חשבתי שהיא זנותית, אבל ידעתי בוודאות שהיא לא בתולה. היה לנו קיר משותף, וכפי שהזכרתי כבר, חדר השינה של ההורים שלה היה בצד השני של הבית.
הפסקתי לעבור על הפיד כמו זומבית כשנתקלתי בתמונה של הילד, סליחה, הבחור, בתצלום של מישהו. הוא החזיק כדור פוטבול ולבש חולצת מדים של הקבוצה. הקסדה שלו לא הייתה על הראש, ואפילו שהיה מכוסה זיעה מהחום היוקד של טקסס והשיער שלו נדבק למצחו בגלל הקסדה, הוא היה הבחור הכי יפה שראיתי מימיי.
ידעתי שהוא עדיין בתיכון, כך שלפחות מבחינה טכנית ידעתי שהוא עדיין נער, אבל יכולתי להגיד רק מהתמונה הזאת שהוא השאיר את כל הנערים האחרים הרחק מאחור, מרחק של אלפי שנות אור.
הוא היה גבוה ורחב. שערו השחור והמיוזע נראה גלי באורך שהגיע עד הכתפיים. היו לו עיניים כחולות ולסת זוויתית. הרגשתי איך הלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה. אלוהים שיעזור, אם זה הבחור החדש, עמדתי לוותר על החיים שלי על המקום.
ג'סיקה כבר נעצה בו את הציפורניים שלה ועכשיו אולי רק טרקטור יוכל להפריד אותה מהגוף שלו. חבל מאוד שהיא כבר הכריזה עליו בעלות. לא ייקח לה הרבה זמן להרוס אותו. לא היה מצב שהרעל שלה לא יצליח לחלחל אליו.
נתתי עוד מבט אחד ארוך וממושך בתמונה לפני שכיביתי את המסך והעפתי את הטלפון על המיטה. עצמתי את העיניים חזק ושפשפתי אותן בידיים. התחשק לי לצרוח בכל הכוח על כמה העולם לא היה הוגן.
