פרולוג
"הגענו," נהג המונית אמר ואני גנחתי. המיגרנה הפכה את הנסיעה הקצרה למסע עינויים. בקושי רב פקחתי את עיניי, שילמתי לנהג ויצאתי. בדרכי למדרגות בחנתי את הטלפון שלי בדאגה, ליאם עדיין לא חזר אליי. ניסיתי להשיג אותו כמה פעמים בתקווה שיוכל להקפיץ אותי הביתה, אך הוא לא ענה.
הפגישה שלו כבר הייתה אמורה להסתיים.
החזרתי את המכשיר לכיס והוצאתי את מפתחות הדירה שחלקתי עם ליאם.
במבט לאחור, לולא כאב לי הראש כל כך אולי הייתי מבחינה בסימנים המקדימים, אבל באותו רגע כל מה שרציתי היה להגיע למיטה שלי ולישון. הלכתי אל עבר חדר השינה ונעצרתי. רעשים מוזרים בקעו מתוכו. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היא שפרצו לבית שלנו. מיהרתי להוציא את הטלפון, מוכנה להתקשר למשטרה, אבל לפני שהספקתי לחייג הקולות מתוך החדר התגברו וסוג אחר של אימה שיתק אותי.
זיהיתי את הגניחות הקולניות, חייתי שש שנים עם הקול הזה.
ליאם.
עמדתי במסדרון והתלבטתי מה לעשות. רציתי להסתובב ולעזוב את הדירה. אולי אם לא אפתח את הדלת ולא אראה אותו, הכול ייעלם, אבל ביטלתי את המחשבה הזאת ברגע שהופיעה.
הלכתי צעד מהוסס קדימה ואז עוד אחד עד שנעמדתי מול הדלת. הגניחות התגברו ומהמרחק הזה יכולתי לשמוע גם קול נוסף, קול נשי. דמעות טשטשו את ראייתי וידי רעדה כשפתחתי את הדלת.
המחזה שקיבל את פניי ירדוף אותי לעד.
ארוסי היה עירום כביום היוולדו, ידיו אחזו ברעמת שיער שחורה והוא גהר מעל גבה של אישה. ידיה ורגליה היו קשורות לעמודי המיטה ושערה הפרוע הסתיר ממני את פניה.
ייבבתי. רגליי כמעט כשלו, נאלצתי להישען על הקיר והפלתי את התמונה התלויה עליו. רעש הזכוכית הנשברת הצליח למשוך את תשומת ליבם. ליאם סובב את ראשו והבעת האימה שעל פניו אולי הייתה מצחיקה אם ליבי לא היה נשבר.
"פאק, הופ!" הוא ניסה להתנתק מהאישה ולקום, אך רגליו הסתבכו בסדינים והוא נפל לרצפה. הוא מיהר לעמוד וכיסה את עצמו בסדין. "בייב, את אמורה להיות במשרד."
"לא הרגשתי טוב." התשובה עזבה את פי באופן אוטומטי. רציתי לצרוח. מה אני עושה? נותנת הסברים לגבר שמצאתי במיטה שלנו עם אישה אחרת, כאילו הבעיה היא שבאתי מוקדם מהעבודה!
פתחתי את פי לצרוח עליו, אבל במקום מילים נאנקתי בכאב.
האישה הקשורה למיטה הרימה את ראשה, שערה החליק לאחור וחשף את פניה. האוויר יצא ממני כאילו חבטו בבטני. הפנים שהסתכלו עליי היו מוכרות כל כך, אהובות כל כך, עד שלרגע הייתי בטוחה שאני הוזה. שכל מה שקרה היה רק תעתוע של מוחי הכואב.
"ס...סיירה." שמה הותיר טעם מר בפי. עיניה התרחבו בבהלה.
ליאם נעמד מולי וחסם את מראה בת דודתי העירומה במיטה שלנו. עיניו הכחולות סקרו את פניי בפניקה.
"הופ, אני יכול להסב —" לא נתתי לו הזדמנות לסיים לדבר, הרמתי את ידי וחבטתי בפניו בעוצמה.
פרק 1
כעבור שישה חודשים
הברמן הרים גבה כשהתיישבתי על אחד הכיסאות הגבוהים. שפתיו התעקלו בחיוך והוא נשען קדימה.
"ומאיזו אגדה את ברחת, יפהפייה?"
נחרתי בבוז. "נשאר עם המוטיב?" החוויתי בידי על המועדון שמאחוריי.
לא הצבעתי על משהו ספציפי. מועדון 'ארץ לעולם לא' היה נאמן לשמו ונראה כאילו שלפו אותו מתוך ספר לילדים, הגרסה למבוגרים. ציורים של פיראטים עיטרו את הקירות, קפטן הוק בלט במיוחד ולידו הקרוקודיל שרדף אחריו. המלצריות עברו בין הבליינים, לגופן תחפושת של טינקרבל ופאה בלונדינית תואמת על ראשן.
המועדון תוכנן כך שיהיה פחות רעש בבר, מספק מקום מפלט עבור אלו שלא רצו לרקוד, אבל חיפשו להשתכר בחברה. אני לא הייתי אחת מהם, כל מה שרציתי זה להיות לבד ולשתות.
"חייב להישאר נאמן למוטיב." הוא נשען קדימה, המגבת הלבנה נחה על כתפו. "אז מאיזו אגדה שלפו אותך, נסיכה?"
גלגלתי את עיניי, אבל לא יכולתי להאשים אותו. בשמלת המחוך הארוכה שלבשתי, עם השיער והאיפור המקצועי נראיתי כאילו יצאתי מסרט של דיסני.
"משום אגדה. אני רוצה שוט טקילה."
הוא הרים גבה. "בטוחה שאת לא רוצה משהו עדין יותר?"
הכרחתי את עצמי לנשום נשימה עמוקה, הייתי על קצה הגבול שלי, אבל הכעס שלי לא היה על הברמן המסכן, הוא פשוט זה שעמד מולי. לצעוק עליו לא יועיל בכלום. הזכרתי את זה לעצמי וחיכיתי עד שהייתי בטוחה שאוכל לחזור על עצמי בלי להתפוצץ.
"שוט טקילה."
הוא משך בכתפו. "מה שתגידי." אחרי כמה רגעים הוא הניח לפניי את הכוס הקטנה. הוא בקושי הספיק לשחרר את האחיזה שלו ואני הרמתי אותה ולגמתי את תכולתה בלגימה אחת. פניי התעוותו כשהנוזל צרב את גרוני בדרכו מטה.
"עוד אחד." הנחתי את הכוס על הבר.
הוא היסס. "את בסדר?" הדאגה בקולו הכעיסה אותי.
"אני בטוחה שאתה נחמד מאוד, אבל אני לא צריכה פסיכולוג, אני צריכה להשתכר." דחפתי לכיוונו את הכוס. "עוד אחד."
הוא עשה מה שביקשתי, בקושי סיימתי לשתות את השוט השני וסימנתי לו למזוג עוד אחד.
הייתי בשוט הרביעי שלי כשגבר התיישב לידי. לא טרחתי להסתובב להביט בו עד שהרגשתי את גופו נצמד אליי. עיקמתי את אפי בגועל כשריח חזק של סיגריות הציף אותי.
"פאק. שמעתי שהנשים היפות ביותר נמצאות בסן דייגו, אבל לא האמנתי עד שראיתי אותך."
לא הצלחתי לעצור את נחירת הצחוק שלי. בחנתי אותו במהירות. הוא היה מעט נמוך ממני, שיער בלונדיני פרוע, עיניים כחולות מזוגגות מאלכוהול ונמשים עיטרו את עור פניו השחום. המבטא הטקסני הכבד הסגיר שהוא לא מהאזור.
"ומי אמר לך את השטות הזאת?" אמרתי לבסוף והחיוך שלו גדל, חושף בפניי שן קדמית שבורה.
"אנשים."
הרמתי את הכוס אל פי, ידו הגדולה עטפה את שלי ולפני שהבנתי מה קרה, הזר עם המבטא לקח ממני את הכוס והוריד אותה בלגימה אחת.
"מה, לעזאזל, אתה עושה?!"
הוא צחק וכלל לא הגיב לצריבת האלכוהול בגרונו. או שהוא רגיל לשתות הרבה או שהיה מדי שיכור בשביל להרגיש משהו.
"עכשיו אני יכול לקנות לך משקה." הוא כמעט נפל מהכיסא כשנשען קדימה. הוא היה מחוק לחלוטין.
"לא, אתה לא." פניתי לברמן וסימנתי לו להתקרב אלינו, קיוויתי שהזר יקבל את התשובה שלי כסימן לקום ולעזוב, אבל במקום הוא נצמד אליי אפילו יותר.
"קדימה, אל תהיי ככה. גם שמעתי שנשים פה נחמדות לתיירים."
"אני מניחה ששמעת את זה מאותם אנשים שאמרו לך שאנחנו היפות ביותר?"
הוא צחק ונרתעתי מהריח החזק שיצא מפיו. הרגשתי מעט צבועה. גם אני הייתי בדרכי להיות באותו מצב כמוהו, אפילו גרוע יותר אם אמשיך לשתות.
"צריכה עזרה, נסיכה?" הברמן הופיע מולי, עיניו עברו ממני אל הגבר שנצמד אליי.
"אני אקנה לה עוד שוט," הזר הכריז בגאווה.
"לא, אתה לא." נעצתי בו מבט רושף והסתובבתי אל הברמן. "עוד שוט, בבקשה, ואם אתה יכול להעיף אותו ממני, זה יהיה נחמד."
"שמעת את האישה, יש לך שלוש שניות להעיף את עצמך בחזרה לחברים שלך לפני שאקפוץ מעבר לבר הזה ואגרור את התחת שלך לרחוב." לשבריר של רגע חששתי שהזר שלצידי היה שיכור מדי בשביל להקשיב לאזהרה, אבל הוא הדף את עצמו אחורה וירד מהכיסא, ואני נאנחתי בהקלה.
"בסדר, אני אמצא מישהי טובה יותר."
"בהצלחה." נופפתי לו לשלום וריחמתי על הבחורה הבאה שתיאלץ להתמודד איתו.
"הנה."
הסתכלתי על הכוס שהברמן הניח לפניי. "זו לא טקילה," אמרתי. הוא הכין לי קוקטייל צבעוני.
"נכון, אין בו את אותה כמות של אלכוהול, אבל —"
"לא," קטעתי אותו. "עוד טקילה."
נעצתי בו מבט ואחרי כמה רגעים של תחרות נעיצת מבטים הוא נאנח. "בסדר, זה ההנגאובר שלך." הוא ניסה לקחת ממני את כוס הקוקטייל, אך מיהרתי לקחת אותה.
"לא אמרתי שאתה יכול לקחת את זה." לגמתי בזהירות, האלכוהול היה שם, אך הטעם המתוק של התפוזים כמעט גבר עליו.
"מה שתגידי." הוא משך בכתפו וניגש למזוג לי את השוט שביקשתי.
הייתי לקראת סופו של הקוקטייל כשהתחלתי להרגיש את השפעת האלכוהול סוף סוף. נהיה לי חם, המוזיקה שמקודם עצבנה אותי נעמה לי והרגשתי קלילה. כמעט גנחתי בעונג. זאת התחושה שרציתי להשיג, אבל לצערי היא לא נשארה זמן רב. עשרים דקות לאחר מכן החמימות הפכה להיות בלתי נסבלת, גופי החל להיות כבד וידעתי ששתיתי יותר מדי. הדבר החכם לעשות היה להפסיק לשתות, אך במקום הזמנתי קוקטייל נוסף.
"אני חושב שאולי כדאי שתאטי, נסיכה. שתית יותר מדי, מהר מדי."
נשענתי על ידיי. "זה לא התפקיד שלך? למכור אלכוהול?"
"התפקיד שלו הוא גם לזהות מתי לעצור לקוח לפני שיתחיל לעשות שטויות." קול מחוספס ועמוק נשמע לצידי וצמרמורת עברה בגבי. היטיתי את ראשי להביט בבעל הקול וליבי החסיר פעימה.
הגבר שעמד לידי היה גבוה, אפילו על כיסא הבר הגבוה עדיין נאלצתי להרים את ראשי כדי לראות את פניו. שערו השחור היה מתוח לאחור, החליפה השחורה שלבש החמיאה למבנה גופו הרחב ורציתי מאוד לדעת מה תהיה התחושה בידיי אם אגע בזיפים שלו. הוא נראה לי מוכר, אבל המחשבה הזאת התפוגגה כשפגשתי במבטו. עיניו השחורות הביטו בי בשילוב של אדישות וסלידה.
מה שראיתי בעיניו הכעיס אותי.
"ולמה אתה מתערב בעניינים לא שלך?"
"נסיכה, זה —"
הזר עם הקול הסקסי הרים יד וקטע את הברמן. "צודקת, מה שנשים שיכורות וטיפשות עושות זה לא ענייני."
נהמתי בכעס. "מי אתה חושב שאתה?"
"אני מישהו שחושב ששתית מספיק לערב אחד."
נעצתי בו מבט ובלי להסיט ממנו את עיניי אמרתי לברמן, "עוד שוט." נקלענו לתחרות נעיצת מבטים, שהפסדתי בה אחרי שהבנתי שהברמן לא מתכוון לזוז ממקומו. פניתי אליו. "איפה השוט שלי?"
הוא נד בראשו. "מצטער, מותק. אני חושב שהגיע הזמן לעצור."
"למה? כי הוא אומר?!" הצבעתי על האידיוט שלידי.
"לא, כי שתית יותר מדי."
"הרווחתי את הזכות לשתות." שילבתי את ידיי.
"אני בטוח..."
"הרווחתי את הזכות לשתות." פניתי לאידיוט שעמד לצידי, הכעס והאלכוהול גרמו למילים להתגלגל מלשוני בחופשיות. "אתה יודע מאיפה באתי עכשיו?" הוא לא ענה לי. הוא לא עשה דבר מלבד להביט בי באותו שילוב של אדישות וסלידה, וזה רק הרתיח אותי עוד יותר. "באתי מהחתונה של בת דודה שלי עם מי שעד לפני חצי שנה היה הארוס שלי." הדחקתי את הכאב שהמילים הללו הביאו. האידיוט הרים גבה. "אתה יודע למה הוא האקס שלי? כי מצאתי אותו רוכב עליה במיטה שלנו. ואחרי שהיא גילתה שהיא בהיריון נאלצתי להעמיד פנים שאני בסדר ולבוא לחתונה הארורה כדי שאימא שלי לא תרצח את בת אחותה." צחקתי, הצליל היה מריר גם לאוזניי. "בת דודה שלי כלבה, אבל אני בטוחה שלאימא שלה תהיה בעיה עם תגובה כזאת." כתפיי עלו וירדו במהירות עם נשימותיי הקצרות. הרגשתי כאילו רצתי מרתון ונאבקתי בדמעות שאיימו לזלוג. "עכשיו, לא אכפת לי מי אתה ולא אכפת לי מה שניכם חושבים, אבל שמישהו ימזוג לי שוט טקילה מזדיין!"
"שיט," הברמן קילל ואחרי כמה רגעים המציאות של מה שאמרתי הכתה בי.
הפעם החום שהציף את גופי לא היה בגלל האלכוהול. בושה עמוקה גרמה ללחיי להאדים ונרתעתי לאחור. לולא הזר שהושיט את ידו במהירות ואחז בי, נראה שהייתי מוצאת את עצמי על הרצפה. השפלתי את מבטי והתמקדתי בלסתו המרובעת. דמעות של תסכול ובושה צרבו את עיניי. חשבתי שנקודת השפל שלי הייתה שנאלצתי לראות את הגבר שהייתי בטוחה שאזדקן איתו מבטיח לאהוב ולכבד את בת דודתי. התברר שטעיתי. תמיד יש לאן ליפול.
"תביא לי את החשבון שלי," הכרחתי את עצמי לומר. "אני אמצא מקום אחר לשתות בו."
מזוויות העין ראיתי את הברמן זז, אך הזר עצר אותו.
"תכין לה קוקטייל נוסף."
הרמתי את ראשי במהירות וקיללתי חרש כשהעולם הסתובב לרגע. כשסוף סוף הוא נעצר פתחתי את פי, מוכנה להטיף לו שאני לא זקוקה לאישור שלו או לרחמים שלו, אבל כל מה שתכננתי לומר גווע על לשוני כשראיתי את הבעת פניו.
זיהיתי אותה בקלות, ראיתי אותה כשהסתכלתי על עצמי במראה. שיברון לב.
האדישות והסלידה התחלפו במשהו שזיהיתי כהזדהות, והכעס שלי התפוגג כאילו לא היה.
"אתה בטוח, גבר?"
הרגש נעלם מהבעת פניו כשהוא פנה לברמן. "אני אשא באחריות, טים. תכין לה עוד קוקטייל."
"אני לא ילדה, אני לא צריכה שתקבל אחריות עליי," מיהרתי לומר, אך הכעס נעדר מקולי.
הזר חסר השם שאל, "אני יכול לשחרר אותך? לא תיפלי?"
"כן, אני יציבה." ראיתי את הספק במבטו, אך הוא שחרר אותי באיטיות.
"אתה לא צריך לקבל עליי אחריות," חזרתי על עצמי והוא העביר יד בשערו, פרע את השיער המסודר, עיניו סקרו אותי מכף רגל ועד ראש. שנאתי את תחושת העוררות שבאה עם מבטו הבוחן.
"יש לי הרגשה שאני צריך לשים עלייך עין, צרות."
הרמתי גבה בהפתעה, הוא קרא לי 'צרות'?
לא הספקתי לענות לו כי הברמן הניח לפניי קוקטייל נוסף והעדפתי את האלכוהול על פני שיחה עם הזר. התחלתי ללגום, מודעת באופן מגוחך לנוכחות שלו לידי, אך איש מאיתנו לא אמר כלום.
