ליד ביתם בירושלים שבין החומות, עמדו אח ואחות שהוריהם חלו במגיפה. הילד יבֶּב בדמעות שליש: "אני לא רוצה ללבוש מכנסיים קצרים, לא רוצה לנעול נעליים חומות, לא רוצה לרוץ בהלוויות אחרי מיטות של תורמים..."
כלומר - איני רוצה לחיות בבית יתומים.
אל מציאות של מוסדות קודרים, שתוארו כ"חור שחור" בחיי היתומים, מקומות הם סבלים מתנאי מצוקה תחת משטר נוקשה - הגיע איש צעיר ובעל חזון. "הן יתומות - לכן מגיע להן יותר", חזר ואמר, "יש להעניק ליתומות כל מה שבית
נורמטיבי נותן לילדין ואף יותר מזה. כפיצוי על החסר הנורא של ההורים" הבין ליבו.
כך החל משרטט שינוי בכל תחומי חייהן של הילדות שגדלו ב"בית היתומות הכללי" בירושלים. בזכותו הפך המוסד לבית חם ושמח, צבעוני, מפנק ומודל לחיקוי. גיבור הספר שלנו היה איש אמת ופורץ דרך. עם כל זאת היה מנהל מצטנע, שבחל בפרסום והשקיע את כל כולו בעבודה בשטח.