פרק 1
"תאייתי לי שוב את שמך המלא."
"אנסטסיה יליסייבה."
"יבסייבה?"
"יליסייבה. כמו השם יליסיי..."
"הבנתי," דבריי נקטעים, "פשוט לא שמעתי אותך, לא דיברת ברור."
אישה צעירה שחורת שיער ישבה ליד שולחן כתיבה קטן במשרד שנראה נחמד. המראה שלה מסוגנן ומכובד: תספורת מוקפדת, מעט מאוד איפור, ידיים מטופחות וציפורניים ארוכות. לא עדשות מגע, אלא משקפיים אופנתיים עם חישוקי זהב קטנים על הידיות. היא נראתה אמינה ומזמינה דווקא בגלל המראה הרגוע, המחושב והקריר שלה. כשראיתי אותה במשרד הקטן הזה בשכונה הוותיקה בעיר, התעודדתי. בהתחלה הטלתי ספק במייל שקיבלתי בתגובה למודעת חיפוש העבודה שלי כמטפלת או אומנת. הקפצתי את המודעה במשך כמה חודשים, אפילו שילמתי על קידומה ופרסמתי שוב ושוב, ללא הועיל. הזמינו אותי לכמה ראיונות עבודה, אבל תמיד נדחיתי ומכל מיני סיבות: הגיל שלי לא התאים, היעדר ניסיון קודם ואפילו בגלל שאני לא נשואה. בתוך כך היו עוד הרבה דברים אחרים שלא התאימו להם, גם פרטים קטנים ומעליבים כמו צבע שערי. הם טענו שבלונדיניות לא יכולות להיות חכמות במיוחד, שאנחנו סתם בובות חסרות שכל.
אחת מהנשים שראיינה אותי אמרה לבעלה כשהייתי בדרכי ליציאה מביתם, "בשביל מה אתה צריך את הברבי חסרת המוח הזאת עם עיניה הגדולות והשיער הבהיר? מה היא כבר יכולה ללמד את הילד שלנו? גם כן מורה. רק עשתה עיניים לכל הכיוונים."
נעלבתי כל כך שפרצתי בבכי. הסיבה שהבטתי לכל הכיוונים הייתה כי מעולם לא ראיתי פאר שכזה, והשיער שלי בהיר עד כדי לובן באופן טבעי כי זו מוטציה גנטית. אני לא לבקנית רק פגומה. אמרו את זה לאימא שלי עוד כשהייתה בהיריון איתי, הזהירו אותה שהעובר עתיד להיוולד פגום. נולדתי בריאה, אבל הרופאים לא האמינו בכך, ובכל שנה בדקו וחיפשו אצלי מחלות, פגמים ותסמונות, עד שהתבגרתי מספיק כדי לסרב להיבדק.
גם צבע עיניי אינו רגיל – כחול כהה כמעט סגול. אני משתדלת להרכיב עדשות מגע או משקפיים כדי שאנשים לא ינעצו בי מבטים או ייבהלו ממני. בגלל הבעיות הגנטיות הקשורות לעור שלי, בחודשי הקיץ אני עלולה להישרף עד כדי כוויות ולהתכסות בשלפוחיות איומות וענקיות. לכן, גם בחום היוקד ביותר אני תמיד לובשת חולצות עם שרוול ארוך וחצאיות עד הקרסוליים. אני לא אוהבת את המראה שלי, אני מרגישה חריגה. כנראה בגלל זה גם בחורים לא התעניינו בי, הלובן הלא טבעי של עורי ושערי דחה אותם. אנשים לא אוהבים כשמישהו שונה מהם ובאופן כל כך מופגן. בדרך כלל שונאים אנשים כאלה ומציקים להם ללא סוף. לי לא כל כך הציקו, אבל גם לא היו לי חברים, רק ליזה שהייתה חברה שלי עוד מהילדות.
כשהתבגרתי, ניסיתי לצבוע את שערי יחד עם הגבות והריסים. עם הגבות הסתדרתי, אבל השיער לא ספג את הצבע בשום פנים ואופן, רק גוונים מסוימים, ועם הזמן זה הפסיק להפריע לי. למדתי המון, רציתי להתקבל ללימודי ההוראה באוניברסיטה, ולא היה לי זמן לחשוב על איך שאני נראית. בעיקר אחרי שאבא נפצע בעבודה ונאלצתי לעזור הרבה לאימא. ליזה נישאה לבן זוגה סרגיי ועברה לעיר אחרת ומאז דיברנו רק בטלפון ובהתכתבויות.
"את פשוט צעירה ומיוחדת מדי, נסטיה, לכן נשים לא רוצות להכניס אותך הביתה. גם אני לא הייתי מכניסה אותך. ברור שאת סומכת על הגבר שלך, אבל... בשביל מה לשים לו פיתוי ממש מתחת לאף? ועוד כזה פיתוי אקזוטי. את צריכה להיות שמרטפית במשפחה חד הורית, אבל ממתי יש לאימהות האלה כסף? נשים שהגבר נטש אותן חיות מהיד לפה במדינה שלנו בדרך כלל, אין להן כסף לחיתולים שלא לדבר על שמרטפית."
"ואולי זה ההפך? אולי הן חושבות שאני מפחידה ולא רוצות שהילדים ייבהלו."
"זה מפחיד כמה שאת טיפשה! תסתכלי על עצמך, כשאת הולכת ברחוב כולם מסובבים אחרייך את הראש. את מיוחדת, יוצאת מן הכלל, יפה כמו בובת חרסינה, הייתי מתה לצבע שיער כמו שלך."
"ומה אני אמורה לעשות? לא מקבלים אותי, אפילו לא לעבודות ניקיון או טיפול בקשישים. אני צריכה עבודה, ליזה. את יודעת שאבא שלי פצוע ומובטל עכשיו, ואימא שלי קורעת את עצמה בניסיון לפרנס את כולנו וגם לממן את השיקום שלו."
"ומה עם הביטוח מטעם החברה שבה הוא עבד?"
"שום דבר. הם אומרים שהוא אשם, שהוא הפר את כללי הבטיחות, הם אפילו מצאו עדים. הם לא מתכוונים לשלם פרוטה, וכדי לפנות לעורך דין – צריך כסף. אף אחד לא יטפל בתיק הזה ככה סתם מרוחב ליבו."
"אולי תעבדי בתרגום? את יודעת ערבית ואנגלית."
"ניסיתי ומדי פעם מזמינים ממני תרגומים, אבל זה לא מספיק ולא מאפשר לנו לשרוד. לא התקבלתי לעבודה בחברת תרגום, הם רוצים עובדים רק עם ניסיון ובמתכונת פרילנס, גם אם הייתי מתקבלת לא היה בזה כדי לעזור. אנטון וּוֶרה עולים לכיתה ה' השנה, צריך לקנות להם ציוד לבית הספר, לשלם על החוגים ואני חייבת שכר לימוד לאוניברסיטה. בעצם מה אני מספרת לך, את הרי יודעת את כל זה. אימא שלי עובדת בשתי עבודות ועוד תופרת בלילות. יד ימין שלה רועדת כל הזמן."
"אני לא יודעת מה להגיד לך, מתוקה שלי. נסי לפרסם מודעות באינטרנט, אולי מישהו יפנה אלייך. רק תיזהרי, לא חסרים עכשיו רמאים ושקרנים שמנסים לנצל אנשים. את רוצה שאלווה לך כסף?"
"לא. אנחנו גם ככה חייבים לך כבר."
אחרי השיחה עם ליזה פרסמתי מודעה. אף אחד לא פנה אליי עד שיום אחד קיבלתי מייל תשובה מחברת השמה בחו"ל שהזמינה אותי לריאיון עבודה במשרד של חברה ידועה. ציפיתי לזה בנשימה עצורה על אף שהכתובת נראתה לי מוזרה. בדרך כלל המשרדים בעיר שלנו ממוקמים במרכז, אבל המשרד הזה היה ממוקם בחלק נידח של העיר. חששתי, אבל קולה הנעים של האישה ששוחחה איתי בטלפון, הרגיע אותי.
"בעיר הזאת פתחנו רק משרד אחד לראיונות עבודה. אנחנו מייצגים חברה ענקית, שיש לה סניפים בערים הגדולות ביותר במדינה, ומגייסים כוח אדם לבתי חולים, מוסדות טיפוליים, בתי ספר וכן לאנשים פרטיים במדינות אירופה והמזרח התיכון. אין לך מה לדאוג, הכול חוקי ושקוף. את יכולה לחפש את שם החברה שלנו באינטרנט ולקרוא שם את כל המידע. אנחנו פועלים בשוק כבר יותר מעשר שנים. סומכים עלינו – גם הלקוחות המבוססים שמקבלים מאיתנו שירות וגם העובדים. תגיעי למשרד שלנו ביום רביעי, אני קובעת לך פגישה לשעה עשר ורבע בבוקר. תביאי איתך תעודת זהות, דרכון, תעודת לידה, תעודת בגרות ואישור רפואי מקיף. אין צורך בתמונה, יצלמו אותך במקום אם יוחלט שאת מתאימה לנו. לא לאחר! יש תור ופגישות לפנייך וגם אחרייך."
הלב שלי דהר משמחה. תודה לאל! סוף סוף אוכל לעזור להורים שלי במשהו. האווירה בבית שלנו הלכה והעכירה, אבא החל לשתות הרבה לאחר הפציעה. הוא לא השתולל, לא פגע בנו או באימא, הוא פשוט נכנע בהדרגה ושקע במרה שחורה. אמר על עצמו שהוא חסר תועלת, לא יוצלח ושהוא שוקל לעזוב כדי להקל על אימא. כמובן שהם היו מתפייסים אחר כך. היא הייתה בוכה, הוא היה מנחם אותה... ואני נותרתי לבכות בחדרי כי הבנתי שאני לא מסוגלת לעזור להם בכלום, שאני רק מכבידה עליהם עם הלימודים שלי.
לטפל באנטון וורה ולעזור להם עם השיעורים, רק בזה יכולתי לסייע לאימא. אחר כך אבא מצא איזו עבודה מהבית. התחילו להביא לו חלקי מכונות כלשהם והוא היה משייף אותם מכל הצדדים בעזרת מסור מיוחד, רק שזה גרם לו לשיעול ועיניו דמעו כל הזמן. עם זאת כולנו הבנו שמדובר בשכר, לא הרבה, אך בכל זאת. הרופאים אמרו שהוא זקוק לשיקום איכותי, ושבעזרת הטיפול המתאים ייתכן שהוא אף יתאושש לגמרי ויוכל להתהלך בלי קביים. אבל מאיפה לנו כסף לשיקום הזה? ידעתי שאם אמצא עבודה ואסע, לאימא יהיה פה אחד פחות להאכיל ובכך אעזור להם כלכלית. ורה כבר לא ילדה קטנה, היא תסתדר עם עבודות הבית, ואנטון ילד טוב, הוא כבר עזר לאבא עם חלקי החילוף של המכונות. הם יסתדרו בלעדיי ואולי אף יהיה להם קל יותר.
במהלך הנסיעה למשרד התחלתי לדמיין איך אחזור מחו"ל יפה, שחומה משמש ועם מתנות. אנטון וורה יצווחו מהתרגשות ואימא תבכה. אני אתן לה את הכסף ואגיד לה שתיקח את אבא למרכז הרפואי במוסקבה שם הוא יחלים ויחזור ללכת, ואנחנו נחזור להיות משפחה מאושרת.
ישבתי מול נטליה נציגת החברה (וכן, בדקתי את החברה הזאת וקראתי הרבה משובים מהללים ומשבחים) ומוללתי באצבעותיי את השמלה היפה ביותר שהייתה לי: כחולה כהה, בגובה הברכיים, עם שרוולים קצרים ועיטורי זירקונים בשולי המחשוף. ליזה קנתה לי אותה במתנה ליום הולדתי בשנה שעברה, ולבשתי אותה בדיוק פעמיים. בכל פעם שוֶרה הייתה רואה אותה עליי, היא הייתה צורחת שגם היא רוצה כזאת. קופיפה קטנה.
"ציינת שאת דוברת שלוש שפות זרות. צייני את רמת השליטה שלך בהן באמצעות הקפת מספר מאחת עד עשר. עשר – שליטה מלאה, אחת – לא יודעת בכלל."
הקפתי את הספרה תשע, בכל זאת זו לא שפת האם שלי.
"ערבית?"
"כן, תמיד התעניינתי בתרבויות המזרח. סיימתי קורס לימודי ערבית וגם תרגלתי באינטרנט. לא היה לי ניסיון רב בפועל, אבל אני יודעת טוב מאוד לקרוא ולכתוב. אפילו תרגמתי כמה פעמים מערבית לרוסית."
הרגשתי שאני או הסיפור שלי לא עניינו אותה כלל. לא היה לה אכפת איך אני יודעת את השפה או מהיכן, אבל היא נאלצה להראות עניין.
"האם יצאת אי פעם מגבולות הארץ לצורכי עבודה, ואם כן לאילו מדינות? האם הואשמת בשהייה או בעבודה לא חוקית בחו"ל?"
"לא, כמובן שלא. אף פעם לא הייתי בחו"ל."
הטלפון הנייד שלה צלצל והיא הלכה לצד החדר כדי לדבר. שמעתי את דבריה על אף שניסיתי לא לצותת.
"אני מבינה. אבל אין כאלה סתם ככה ברחוב, והן גם לא מגיעות לפה בכמויות. בינתיים יש לי רק בשבילו, בשבילך אין אף אחת. מה אני אעשה? אתפוס אותן בתחנות אוטובוס? תמסור לאסאד שבינתיים אין כלום. חוץ מזה, אתה יודע טוב מאוד בעצמך שאי אפשר לקחת כל אחת. הן צריכות לעמוד בכל הדרישות כדי שאחר כך לא יהיו בעיות שאני ממש לא צריכה. ואני זוכרת לגבי החוב! אסאד יודע שאני אחזיר הכול... אני... הבנתי. לא צריך... בבקשה! אמרתי לך, הבנתי הכול. בסדר, אני אשתדל מאוד למצוא."
היא חזרה לשולחן, התיישבה על הכיסא בחינניות והתבוננה בי עם עיניה היפות והכהות, סידרה קלות את משקפיה ובחנה אותי בעיון בעודה נושכת את קצה העט שלה.
"את נשואה? ילדים?"
"לא."
"את גרה עם בן זוג?"
"לא, אין לי בן זוג. אני גרה עם ההורים ועם אחי ואחותי," מיהרתי לענות. השאלה שלה הביכה אותי מעט.
"במה ההורים עובדים?"
סיפרתי לה הכול והפעם לשם שינוי הרגשתי שאני מעניינת אותה. היא שאלה על הפציעה של אבא שלי ואפילו המליצה על רופאים שאפשר לפנות אליהם. היא הקשיבה בעניין, הנהנה בראשה ורשמה משהו בדפדפת שהייתה על השולחן. לכן השאלה שלה הפתיעה אותי, "יש לך מראה ממש לא רגיל. לא ניסית לפנות לסוכנויות דוגמנות? אנחנו מלהקים בנות לכל מיני תוכניות ריאליטי. עם הנתונים המיוחדים שלך, היית יכולה להשתתף במשהו כזה. אנחנו עושים אודישנים ממש עכשיו, משלמים מקדמה והבנות מייד נוסעות כקבוצה לצרפת."
הנדתי בראשי לשלילה. מה פתאום דוגמנות. אני?! אני אפילו לא יודעת להתלבש כמו בן אדם ובטח שלא נועלת נעלי עקב.
"לא, זה לא מתאים לי. הרבה אנשים מלחיצים אותי, אני לא מרגישה נוח על במה ולא מסוגלת להחזיק מיקרופון ביד. לא, לא, לא. אני לא אצליח בזה, אין סיכוי. זה לא מתאים לי. אני צריכה עבודה כשמרטפית או מטפלת."
החיוך נמוג מפניה מייד, יחד עם האמפתיה שהייתה כנראה מזויפת.
"הבנתי. אז לא. יצלמו אותך עכשיו במסדרון, ובעוד כמה דקות אעדכן אותך לגבי המשרות שיש לנו להציע לך. אני אבדוק בכרטסת הלקוחות שלנו, לא בטוחה שאוכל למצוא משהו, אבל אשתדל."
צילמו אותי, לא במצלמה איכותית אלא במצלמה של טלפון נייד, על רקע קיר לבן ליד המדרגות מחזיקה את הדרכון, עם חיוך ובלי. צילם אותי גבר שלא ראיתי קודם במשרד, בעל זקן ועיניים אפלות. הרגשתי את מבטו סורק את גופי כמעט כאילו השתמש בידיו. לסיום הוא קרא לי 'סוכרייה' ונעלם לתוך המשרד.
לא ממש אהבתי כזאת תשומת לב מצד גברים. זאת אומרת, זה לא שלא אהבתי, פשוט התרגלתי להיות עוקצנית כי בדרך כלל התחילו איתי רק מתוך סקרנות. בחור אחד אמר לי את זה פעם ישירות, ולא סתם אחד אלא זה שהייתי מאוהבת בו או כך חשבתי לפחות:
"בא לי לראות אם את לבנבנה כל כך בכל מקום. הבחורים אומרים שאת צובעת. תני לי לצלם ולהראות להם!"
הרבצתי לו. לא, לא סטירה או משהו, החטפתי לו אגרוף של ממש לפרצוף, כך שירד לו דם מהאף.
"כלבה חיוורת מסריחה שכמוך! את חושבת שלמישהו בא עלייך? כולם רק רוצים לראות את הכוס שלך, אם הוא דומה לאלו של כל הלבקניות. יצור דוחה שכמוך!"
התיישבתי על ספסל ליד הקיר ואחזתי בחוזקה ברצועות התיק שלי. ליזה אמרה לי בבוקר שאם יציעו לי להצטלם בעירום, אז כדאי שאברח משם מייד. בינתיים לא הציעו לי שום דבר כזה, והחברה נראתה מכובדת למדי. הגיוני שבעיר קטנה כמו שלנו באמת אין צורך במשרד מפואר.
לעיתים קרובות אנחנו משכנעים את עצמנו בכל מיני דברים, מחפשים יתרונות במקומות שכמעט שאין בהם שום דבר חיובי, רק כדי לא להתאכזב, רק כדי למצוא את מבוקשנו. רציתי נואשות שהמזל יאיר לי פנים, קיוויתי כל כך שאוכל לעזור להורים שלי ושהם יתגאו בי. כמובן שזה לא היה חלומה של אימא שלי, אך לא פחדתי משום סוג תעסוקה. כל עבודה מכבדת את בעליה, ככה סבא שלי נהג לומר.
ידעתי שאנחנו צריכים לדאוג לאנטון ולוֶרה, לתת להם השכלה טובה עד שיגדלו, לטפל באבא כדי שמצבו ישתפר ואז הכול יהיה בסדר ונחיה באושר כמו פעם.
"אנסטסיה!"
קפצתי על רגליי בהפתעה והתיק נפל מידיי. מיהרתי לעבר דלת המשרד.
"שבי."
"מצאת משהו בשבילי?"
"מצאתי מקום אחד. משפחה ערבית חילונית מחפשת שמרטפית ועוזרת בית שדוברת את השפה. הם גרים בפאתי פריז בבית פרטי. זו משפחה מכובדת, היא מורה והוא פוליטיקאי. את מתאימה להם."
כמעט שבכיתי מרוב שמחה.
"אני מתאימה להם? דיברת איתם? הם ראו תמונה שלי? כל כך מהר, כיצד זה ייתכן?"
נטליה הביטה בי בדאגה.
"כמובן שהם ראו אותך. שלחתי להם תמונה והצגתי את הכישורים שלך, בצירוף ההמלצות שיש לך."
"וואו, תודה רבה רבה לך! אין לך מושג עד כמה אני זקוקה לעבודה."
הייתי מאושרת, רציתי לרקוד ברחבי המשרד הזה ואפילו לנשק את האישה הזאת.
"ודאי שאני מבינה, בגלל זה אני שולחת אותך למשפחה מכובדת ומהוגנת שחיפשה הרבה מאוד זמן עובדת טובה שגם יודעת ערבית."
"תודה רבה. אני מעריכה את זה מאוד."
"רגע, יש כמה פרטים קטנים שעלייך לדעת."
מה כבר יכול להיות? בעיני רוחי כבר ראיתי בית נפלא בפריז, ילדים שחורי שיער ובעלים מקסימים.
"בגלל שאת היחידה שנוסעת לפריז, תצטרכי לנסוע יחד עם הדוגמניות. אנחנו לא יכולים לקנות לך כרטיס בודד אז תצטרפי לקבוצה."
הנהנתי בשמחה ורציתי לצרוח מרוב התרגשות.
"מייד אתחיל לארגן לך את אישור היציאה מהארץ וכרטיס. הטיסה יוצאת הלילה."
"מה זאת אומרת הלילה?"
הופתעתי.
"כן, הלילה. עכשיו תיסעי יחד עם עבאס, הוא יסיע אותך למשרד השני שלנו, שם הבנות מחכות לטיסה שלהן. תצטרכי למלא את כל המסמכים, להצטלם עוד כמה תמונות בשביל אישורים ותעודת עובד של החברה שלנו. אחר כך תיסעי הביתה לארוז, ובערב ניפגש במשרד השני."
"נותנים את כל האישורים האלה כל כך מהר?"
"בוודאי, אנחנו חברה גדולה ומתוקשרת. הכנתי העתקים לכל המסמכים שלך. הרקע שלך נקי לחלוטין, אין לך שום תיקים במשטרה, אני לא רואה שום סיבה לעיכובים. סעי עם עבאס, בהצלחה."
"תודה רבה לך."
ברכב לקחתי מייד את הנייד שלי וחייגתי לליזה.
"ליזקה! את לא מאמינה מה קרה! מצאתי עבודה!"
"די! איפה?"
"בצרפת! כבר מחר אני אהיה בפריז, ליזה! בפרייייז. איזה מזל יש לי, אני המומה!"
עבאס התיישב במושב לידי וחייך לעברי חיוך דוחה. התרחקתי ממנו והתקרבתי לדלת.
"ומה תעשי בפריז?"
"אני אהיה מטפלת במשפחה מאוד מכו..."
באותו רגע הרגשתי דקירה בצוואר. זה כאב כל כך, פי נפער לרווחה והנייד עף מידי. ניסיתי לשאוף אוויר, פניתי לעבאס, משתנקת ללא שליטה ומנסה להיאחז באצבעותיי במושב הרכב. איפשהו מרחוק שמעתי את ליזה צועקת, "הלו! נסטיה! הלו!" ואחר כך שקט.
"זהו זה, סוכרייה מתוקה שלי, עכשיו כולך שלי. נכון שעבאס לא עשה את זה כואב?"
הוא הלך והתקרב אליי ולא הייתי מסוגלת לזוז, ראייתי התערפלה לחלוטין. פאניקה ובעתה קרעו את חזי והאוויר פרץ בשריקה מזעזעת מבעד לפי הפעור למחצה... עשיתי כל מאמץ לצרוח, אבל רק חרחורים בקעו מגרוני.
"איזו ילדונת יפה. צחה כמו שלג, ציצים עגולים וקשים כמו שעבאס אוהֵב. אלקק את הפטמות שלך. אני עומד לאהוב ללקק ולינוק מהן."
הרגשתי את ידיו על החזה שלי, מצמצתי בחוזקה אך לא יכולתי לצעוק. בחילה גאתה בי מרוב גועל, דמעות צרבו את עיניי.
"עבאס יעשה את זה צ'יק צ'ק. אף אחד לא ידע. רק להיכנס ולצאת. כזאת מתוקה..."
פיו הנוטף רוק נגרר על הצוואר שלי והרגשתי את רגליי מפושקות בכוח, ועדיין לא הצלחתי לצרוח... ופחדתי, כל כך פחדתי.
"תעיף את הידיים שלך, אידיוט! זו הסחורה של אסאד. העשירית, האחרונה. אם תזיין אותה, המחיר שלה ירד מייד. היא בתולה. יש לך חמש אלף דולר מיותרים?"
מבעד לערפל ראיתי את פניה של נטליה... לא יכולתי אפילו להזיל דמעה או להגיד מילה. היא הרימה את העפעף שלי ומיששה את צווארי בחיפוש אחר דופק.
"אתה אפילו לא מסוגל להרדים אותן כמו שצריך, דפוק. תן לי את המזרק."
חשתי עוד דקירה, הפעם בכתף. הכול התערפל מול עיניי ושקעתי לתוך האפלה.
