"שְׁמֵי חַשְׁרָה פּוֹרֵשׂ הַסַּעַר..."[1]
לא, המילים באו אחר כך. בהתחלה היה רק הצירוף המשוגע והמפליא של אור, צליל של קלידים רצים, פסי שמש חמים על אדן החלון, תפזורת פרחים בצנצנת זכוכית רחבה, תותי שדה ענקיים מרוחים בסוכר נמס.
סבתא ניגנה במרץ וברעשנות, וליוֹבָה הקטן השתוקק לנופף בידיו, לכרכר ולעוף בעקבות הקצב הנס, אך הגרגירים המתוקים ונוטפי העסיס הסיחו את דעתו. הר שלם של תותים בצלחת מצוירת גדולה! מותר היה לו לקחת כאוות נפשו, לדחוף אותם בשלמותם לתוך הפה, לבלוע בקול, להשתנק, ללקק את האצבעות – סבתא הנסחפת לא שמה לב לשום התפרעות.
באוויר השתרר חום נפלא ומשכר, שפיריות גדולות טרטרו בקיפוליו של וילון עשוי תחרה, בת השכנים באה עם קנקן חלב ולמשמע המוזיקה הבלתי רגילה קפאה על סף הדלת. אה, איזו מתיקות זאת – עיניים מבריקות שובבות, תלתלים בהירים סתורים, ידיים ואצבעות דקות, כפות רגליים קטנות ויחפות על שטיחון שזור. וסלסול צלצלני באוֹקטָבות הגבוהות, הסלסול האין-סופי הבלתי אפשרי, רק חלקי השש-עשרה והשלושים-ושתיים של הצליל, השש-עשרה והשלושים-ושתיים...
"סבתא, אני כל כך אוהב אותך!"
"ליוֹבוּשקָה, שמש קטנה שלי!"
ידיים רכות מחבקות ומסובבות, שיער לבן צמרי, שדיים גדולים וחמים, ריחם של פרחים נובלים – מחניק, מתוק ומושך...
"סבתא, אגלה לך סוד! אבל מאוד בשקט... הינה כאן, לתוך האוזן. סבתא, אני רוצה להתחתן ממש עכשיו!"
הקיץ היה תמיד עונה נפלאה. החיים האחרים נקטעו לזמן מועט, החיים המשעממים הרגילים שהתנהלו בעונות האחרות בארבע אמות: בחדר הדחוס בחפצים חורקים ומחניקים, בדירה משותפת ענקית, אף היא נטולת אוויר ומלאה בריחות וקולות זרים, בבתים ובחדרים אחרים שבהם היו הוא וסבתא מבקרים. אפילו לרכוב על אופניים הרשו לו רק בתוך הדירה, במסדרון הארוך שנמשך והתפתל מהמטבח הגדול עד לבית השימוש המזוויע, המפיץ ריחות קשים והתפוס תמיד. בית השימוש היה מקור סבל בפני עצמו, מפני שבשנה ההיא גמרה אימא בליבה לזרוק את סיר הלילה. כמובן, לא היה זה מן הראוי שילד גדול כל כך יעשה את צרכיו בסיר, אך בית השימוש הקודר והמצחין, האסלה המלוכלכת נטולת המושב, הידית המקולפת והמטונפת התלויה בקצהו של שרוך ארוך – כל אלה הטילו על ליוֹבָה אימה גדולה, והוא מצא דרך להשתין בכיור חדר האמבטיה, מתענה ורועד מבושה.
בקיץ ההוא, כמו בכל שנה, נסעו סבתא והוא אל חברתה לוּבּוֹצ'קָה, אל העיירה המוֹלדָבית החמה, שבה – בזמן ישן נושן, בעיתות עתיקות, עוד לפני המהפכה ומלחמת האזרחים – סבתא, שנקראה אז שׁוּלָה, עם לוּבּוֹצ'קָה שלה וחברה נוספת בשם ניוּלָה, למדו בגימנסיה המקומית. מעל המיטה הייתה תלויה תמונה של שלוש נערות אגדתיות בשמלות, סינרים וכובעים צנועים, ואי-אפשר היה שלא לזהות את סבתא בגלל האף המשפחתי הגדול שעליו חֲטוֹטֶרֶת.
ליוֹבָה הקטן צחק בשקט על שמות הילדוּת המוזרים: ניוּלָה, שׁוּלָה. עוד יותר שעשעו אותו הפרחים וסרטי הבד מן האלבום החום הרעוע, שבו שמרה לוּבּוֹצ'קָה השמנה ובעלת שְׂעַר השיבה את התמונות. האלבום הופקד תדיר בידיו של ליוֹבָה – "כדי להסתכל בתמונות", כלומר לא לקפץ ולא להפריע לפטפוטים הנשיים האין-סופיים. מתוך העמודים הכבדים והנוקשים התבוננו בו זקנים מזוקנים, גברות בכובעים, אין-סוף תינוקות שמנים, ילדים לבושים חליפות מלחים זהות. ושוב שלוש הבנות ההן – תחילה ילדות קטנות, יושבות בשורה על רקע ציור נוף עם עננים; אחר כך באותו הרקע, כבר תלמידות בכיתות הגבוהות, עם צמות, עומדות ומחייכות את אותו החיוך; ולבסוף שלוש נערות מקסימות בשמלות ארוכות, מחזיקות ידיים וצוחקות.
למעשה (ליוֹבָה שמע את הסיפור הזה אלפי פעמים!), גם לסבתא וגם לאחותה היו שמות תנ"כיים נפלאים – שולמית ולאה, כפי שנהוג היה לקרוא לנכדותיו של רב. שלא תטעו, הייתה סבתא אומרת, בבית שמרו את המצוות – אבל אביה היה אחיו של איש חינוך ופעיל חברתי נודע, והוא החליט להעניק לבנותיו חינוך חילוני.
כן, כן, חינוך חילוני רציני – תארו לעצמכם! מייד אחרי סיום הגימנסיה נשלחו הנערות לחוץ לארץ, לאקדמיה למוזיקה בז'נבה, כדי להעמיק את ידיעותיהן. אחותה הגדולה של סבתא, לאה – פסנתרנית מדהימה, מעריצה נלהבת של ליסט ושׁוֹפֵּן – חלמה על זה ביתר שאת. אולם בשנת הלימודים הראשונה אצל המָאֶסטרוֹ המפורסם, קרה אסון נורא – לאה אימצה את ידיה יתר על המידה, ולפי דרישתו של רופא נאלצה להפסיק את לימודיה לתקופה בלתי מוגדרת. בייאוש החלה לשוטט ימים שלמים בעיר הקפואה, חטפה אינפלוּאֶנזָה קשה ונפטרה בתוך שלושה ימים.
במילים אלו הייתה סבתא מספרת את הסיפור, וליוֹבוּשקָה ראה בעיני רוחו את לאה המסכנה, את עיניה הכהות הלוהטות, את ידיה הדקות המונחות על כיסוי מיטה עשוי תחרה, ולמשמע המילים היפות והלא מוכרות – מָאֶסטרוֹ ואינפלוּאֶנזָה – ביקש לבכות.
בשנה האומללה ההיא אביה של סבתא, מפוחד ומוכה יגון, התעקש ששׁוּלָה תפסיק את לימודי המוזיקה המקצועיים ותעבור לסורבון לפקולטת מדעי הטבע. זמן רב לא יכול היה ליוֹבָה להבין את שם הפקולטה, מה היה שָׁם טבעי או לא טבעי, אבל התברר לו שככה מכנים את מקצועות הרפואה והביולוגיה ואת המדעים האחרים המשעממים והבלתי נעימים. לאחר התלבטות לא ארוכה בחרה סבתא ברוקחות.
"אדם חרוץ ואחראי מסוגל ומוכרח להצליח בכל תחום!" הייתה סבתא חוזרת ומטיפה לאימא ולליוֹבָה.
"אבל הלא חבל על הנפש, על התוכניות, על הזמן שבוזבז?" הייתה אימא מצטעקת. "ללמוד מוזיקה במשך כל כך הרבה שנים ולזרוק את הכול בגלל הפחדים והקפריזות של ההורים!"
"להורים אי-אפשר שתהיינה קפריזות! ילדים חכמים מבינים את זה היטב ושומעים בקולם של מבוגרים. ולא פחות חשוב לנגן בחוג המשפחה, זאת בדיוק הדרך לעצב אישיות רבגונית ובעלת כמיהה לכל מה שמצוי בו יופי!"
ובאמת, לעיתים קרובות ובהתלהבות רבה ניגנה סבתא בפסנתר הישן והצלילי שלהם. היו לה טכניקה מדהימה וצליל מדויק מאוד. ואילו בבוקר אספה את שׂערהּ ושמה פעמיה אל בית המרקחת, שם שרר סדר אידיאלי, וכשהופיעה נעמדו העובדים דום כמו היו חיילים במסדר. כך קרה שבזיכרונו של ליוֹבָה נחקקו לתמיד שתי סבתות, כביכול שונות זו מזו – האחת פסנתרנית וירטואוזית, שתלתליה פרועים ופניה מלאות אור, והאחרת מנהלת בית מרקחת קפדנית החובשת כובע לבן מעומלן.
מיום לידתו של ליוֹבָה גרו שלושתם בחדר גדול, מתוחם בתוכו באמצעות פרגוד: אימא, סבתא וליוֹבָה עצמו – משפחה רגילה, נורמלית. בעצם, פעם התגורר בחדר גם אביו של ליוֹבָה, בּוֹריָה, בעלה של אימא – סבתא כינתה אותו "בעלךְ" – אבל הוא נהרג זמן רב לפני כן, בנובמבר 1941. זה היה עצוב במיוחד, מפני שליוֹבָה נולד בדצמבר, חודש שלם מאוחר מדי, ופירוש הדבר שאף פעם ובשום מקום לא יכול היה להיפגש עם אבא, אפילו לא במקרה, גם אם המלחמה הייתה נגמרת בשנה ההיא. המילה "בעלךְ" בפיה של סבתא הביעה יותר מורת רוח מאשר צער. באותה הנימה דיברה גם על עבודתה של אימא, שהייתה מגיהה בבית הוצאה לאור. אימא כעסה על זה ואפילו בכתה, אבל הן ריטוניה של סבתא והן דמעותיה של אימא נראו לליוֹבָה רגילים לגמרי ולרוב נגמרו בחיבוק. עם זאת, מעולם לא עלתה בדעתו המחשבה על בעלה של סבתא, כלומר אביה של אימא. הייתכן שמעולם לא היה קיים?
כמובן, ילדים רבים שהכיר בחצר ביתם וגם בבית הספר, גדלו בלי אבות, אבל מאלה רק מעטים התברכו בממלכה נשית לגמרי כמו זו שלו: סבתא עם צוות שלם של רוקחות מסורות, אימא עם חברותיה מבית ההוצאה, שכנות, מורות, תופרות, חלבניות. ובין כולן – ליוֹבוּשקָה האחד והיחיד, ילד מתולתל חמוד בז'קט מקושט בסרט. די היה להצמיד את הראש אל חזהּ של סבתא בשביל לקבל מחילה על כל תעלול שעולל. אימא אהבה יותר דברי נימוס, והוא סיפק אותם: "אני מצטער, שכחתי להגיד לך תודה"; "אני מבין שמיהרתי ולא חשבתי מספיק"; "טעיתי במקרה". השכנות התמוגגו ממחוות קטנות, ובעבור שֵׁינָן קטן שנקטף בחצר מאחורי המזבלה, יכלו להעניק לו ממתק כמו כלום. את המורות ניצח בחרטה ובהודאה בעצלנותו, לרוקחות הספיקה האוטוריטה של סבתא והדמיון שהיה בין דיוקנה ובין זה של הנכד...
אבל כולן, כולן עד האחרונה שבהן, אהבו את חיוכו הרך והקל ואת המבט ששלח מתחת לגבות, מבט שהיה שובב וביישני בעת ובעונה אחת. לא, לא הייתה בו שום ערמומיות מכוּונת, ליוֹבוּשקָה באמת אהב מאוד את סבתא ולא רצה להעציב את אימא. לכן הצטער, אולם לא לאורך זמן, על השיעורים שהחמיץ. אם חושבים על זה, אלה היו יחסים אנושיים רגילים, בלי היעלבויות ומפחי נפש מיותרים.
זאת ועוד, כולן היו מקסימות. כל החמוקיים האלה, תנועת הירכיים, הידיים החלקות, הווֹלָנים והכפתורים. היה מלהיב להסתכל בבקרים, עוד בטרם עֵרוּת, על אימא, המרימה גבוה את שולי השמלה ומותחת גרב על רגל חטובה, או על סבתא, שכהרגלה מכניסה את שדיה הגדולים והרכים אל תוך חזייה ורודה. אבל עדיף היה להתעורר מוקדם-מוקדם ולעבור מייד למיטתה של אימא ולהתכרבל בזרועותיה. ריח מתוק ונעים, חמימות הידיים והשדיים מבעד לכותונת לילה דקה, השפתיים הרכות...
"רָאיָה, תסלקי מייד את הפרחח הזה מהמיטה!" צועקת סבתא. "את תקלקלי את הילד לגמרי!"
"את מקלקלת אותו פי מאה! עד החתונה את תערסלי אותו ותשירי לו שירי ערש!"
כן, אולי הזיכרון המוקדם ביותר שלו לא היה הקיץ, לא הממתקים ואף לא המחליקיים האמיתיים, אלא שירי הערש המקסימים של סבתא. צריך רק להתחפר בתוך השמיכה ולשכב לגמרי בשקט, כדי שסבתא לא תתעשת ולא תלך. השיר מרחף ומתערסל והמילים משתזרות, מילים יפות ולגמרי לא ברורות: "שְׁמֵי חַשְׁרָה פּוֹרֵשׂ הַסַּעַר, מְסַחְרֵר שְׁלָגִים בַּסָּךְ..."
הוא רצה רק להתנודד בעונג ולנמנם-לנמנם-לנמנם למשמע הקול הקרוב הלבבי: "בְּבֵיתֵנוּ הָרָעוּעַ גַּם חָשׁוּךְ, גַּם מְדַכְדֵּךְ. מָה, זְקֵנָה שֶׁלִּי, מַדּוּעַ הִשְׁתַּתַּקְתְּ בְּחַלּוֹנֵךְ, שִׁירִי שִׁיר לִי, אֵיךְ בְּנַחַת כָּחָל אֶת קִנָּהּ בָּנְתָה..." תמיד רצה לשאול על הכָּחָל ואף פעם לא הספיק, נרדם ועף לאן שהוא, ורק המילים החמימות נשמעו מרחוק: "שְׁמֵי חַשְׁרָה פּוֹרֵשׂ הַסַּעַר..."
"רָאיָה, רָאיָה, על מה את מדברת?! זה פשוט פלא! פלא שהילד כל כך מוזיקלי, מה, את לא רואה? תראי איך הוא זוכר את המנגינה! ובשביל מה לעשות סקנדל לקראת הלילה, בשביל מה להשכיב אותו לישון בכוח ולהשאיר אותו לבד בחדר? מאז ומעולם היו האימהות שרות שירי ערש. זה מחזק את הפסיכיקה של הילד."
"כן! ובו-זמנית מערער את הפסיכיקה של ההורים. את מפנקת אותו, ואני צריכה אחר כך להתמודד עם זה! אני לא מוכנה לשבת בכל ערב שעות בחושך ולזמזם את שירי הערש שלך. הרי הוא, כדי לשמוע, בכוונה לא נרדם. את הרגלת אותו לזה, אז עכשיו תבטלי את כל משמרות הלילה ותשירי!"
כמובן, הייתה שם גם קנאה נשית נצחית. בבגרותו הרהר ליוֹבָה לא פעם מדוע כה חשובה לנשים הבעלות או התלות. מדוע אי-אפשר פשוט לשמוח לקראת פגישה, לקראת בילוי ערב נפלא, מגע של ידיים ושפתיים, ההארה המענגת היחידה במינה הזאת? מדוע לא להעריך את הרגע, את הרגע הפשוט של האהבה – ללא דמעות, שבועות והבטחות?
בשנה הראשונה שלאחר המלחמה החלה סבתא לדבר על ההשכלה המוזיקלית של ליוֹבָה. הם אומנם חזרו לפני כן, בסוף 1944, לאחר שפונו מביתם בתקופת המלחמה, אבל אז הוא היה קטן מדי. ליוֹבָה לא זכר כלום מהפינוי, רק שנים מאוחר יותר מצא תצלומים אפורים דהויים: רחוב מאובק, ילדים בלבוש דל על המדרגות שבפתח הבית, והוא – הקטן ביותר, גובהו אינו עולה על גובה הספסל. כרגיל, העניין לא עבר בלי מריבות, שבגלל התכונה המוזרה של הזיכרון נשתמרו בראשו, כמו מילות "שירי הערש" של סבתא. דרך אגב, הוא התאהב ברוֹמַנְסוֹת הרוסיות לכל החיים, אפילו אסף סדרת תקליטים שלמה בביצועם של קוֹזלוֹבסקי ולֵמֵשֶׁב. סבתא הייתה מאושרת לוּ הייתה יודעת.
"אימא, את תמיד לוחצת! תמיד-תמיד לוחצת! למה את כל כך בטוחה שצריך לדון את הילד כבר מילדות מוקדמת לעבודה קשה? לאלץ אותו להתאמן במשך שעות רבות, בלי להשאיר לו שום ברירה, בזמן שילדים אחרים מבלים בשמחה בחוץ?! ואם ירצה להיות מהנדס או רופא?"
"אלוהים, אבל לא לכולם יש כישרון כזה יוצא מן הכלל! רָאיֶצ'קָה, הרי אפשר לנסות, רק לנסות, רק ללכת לבחינות. הוא עוד לא התקבל, מה את כל כך דואגת?"
בשנה ההיא עבר בית הספר המקיף המרכזי למוזיקה[2] לבניין חדש, שנבנה במיוחד עבורו והיו בו כיתות מרוּוחות ובידוד אקוסטי מאוזן. מקצת המורים וההורים הצטערו על שנעימותו וקסמו של הבניין הישן נעלמו מחייהם, אבל ליוֹבָה, כמובן, לא יכול היה לשפוט.
או שבכל זאת התחיל ללמוד בבניין הישן ופשוט שכח? מה אפשר לדרוש מילד בן חמש! הוא זכר היטב משום מה את ועדת הבחינות – גבר ושתי נשים בשולחן גדול, כולם בעלי שיבה וזְקֵנִים, אבל בכלל לא מפחידים. כמו החברות של סבתא.
הוא לא פחד כלל, וגם המשימה הייתה פשוטה מאוד – לשיר שיר. הוא וסבתא בחרו את השיר מראש. "שִׁירִי לָנוּ, רוּחַ, עַל הָרִים פְּרָאִים," צעק ליוֹבָה בשמחה, "עַל סוֹדוֹת עֲמֻקִּים שֶׁל יַמִּים..." מוזיקה כה עליזה, מילים יפות כל כך – ליוֹבוּשקָה תמיד חש צלצול בגרון כששר את השיר הזה. "...עַל מֶרְחָבִים כְּחֻלִּים, עַל שִׂיחוֹת צִפּוֹרִים, עַל אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים וְאַמִּיצִים!"[3] שלושת הבוחנים חייכו כאחד. אחת הנשים, הכי זקנה, התיישבה ליד הפסנתר וביקשה ממנו לחזור על התו שניגנה. זה היה עוד יותר פשוט, הוא וסבתא חזרו על זה מאה פעמים בבית. אחר כך ניגנו עוד משהו, הקישו ומחאו כפיים, הכול היה מאוד קל ושמח, וליוֹבוּשקָה לגמרי תפס תעוזה ושר את שיר הערש האהוב על סבתא "בּוֹאִי, נִשְׁתֶּה לָנוּ, שֻׁתֶּפֶת לִנְעוּרַי הָעֲלוּבִים..."
כן, בדיוק אז הוא קם וניגש אליו. איש שמן ולא יפה, כמעט קירח, שום דבר מיוחד. הוא נטל לידיו את כפות הידיים של ליוֹבָה, סובב בזהירות את אצבעותיו וניסה את חוזקו של פרק כף היד.
"ידידי, אתה רוצה לנגן בכינור?"
כמובן, זה היה מזל גדול! מהצעדים הראשונים הסב אל עצמו את תשומת ליבו של הפדגוג הגדול שהכשיר אומנים כמו גרָאץ' ובֶּזרוֹדני! ומדוע בכלל היה אַבּרָם אילייץ' בבחינה הזאת? מועמדים לכיתות ההכנה נבחנו בדרך כלל אצל המנהלת מָאמוֹלי ואצל וֵרָה ניקוֹלָאיֶבנָה, שלימדה את תורת המוזיקה. האם זה היה גורל, צירוף נסיבות?
"יֵקָטֵרינָה איבָנוֹבנָה, יקירה, רשמי אותו לאַנָּה יָקוֹבלֶבנָה. אני סבור שלאיש הצעיר יש פרספקטיבות טובות."
נכון, אַנָּה יָקוֹבלֶבנָה, בעבר תלמידתו של סטוֹליאַרסקי ועתה האסיסטנטית של יַמפּוֹלסקי בעבודה עם הקטנים. אחר כך עברו הטובים ביותר אט-אט לידי יַמפּוֹלסקי עצמו, אף שבאופן רשמי הוא נחשב למורה באקדמיה למוזיקה ולא בבית ספרם.
"שימי לב, בלי שום פרוטקציה!" קורנת סבתא מרוב גאווה. "הרי אמרתי שהילד מוכשר באופן מוחלט – שמיעה אידיאלית, ידיים נהדרות! לשם מה להתווכח? טוב, את צעירה ומאוד עסוקה, אני מבינה, אבל בשנים הקרובות אוכל לעזור. הנסיעות לא כל כך ארוכות, אבטל את משמרות הערב. אלוהים, רָאיֶצ'קָה, אני לא מאמינה... לאה הייתה מתה מאושר!"
"אימא, לדעתי עדיף לא להזכיר את לאה. מה גם שהיא כבר מתה פעם אחת מהמוזיקה האהובה שלכם. גם אני רואה שלילד יש שמיעה טובה, אבל האם זה מספיק כדי להחליט לכל החיים? עבודה קשה מהילדות המוקדמת, שום חופש. אני לא יכולה לשכוח איך הכרחת אותי ללמוד סולמות, כשבנות אחרות רצו בחצר!"
"אבל למה לכל החיים?! הוא ילמד במקביל בבית ספר, כמו ילדים אחרים, ותמיד יוכל לבחור. היכולת לעבוד יעילה בכל מקצוע, העיקר הוא להבין בזמן מה אתה רוצה מהחיים. את עזבת את המוזיקה, ומה בא במקום? עבודה חדגונית משעממת בקרב רכלניות ורווקות זקנות – זה החופש שלך!"
כן, הן רבו לעיתים קרובות, הנשים המרכזיות של חייו. חבל שבזבזו את זמנן ואת כוחן שלא לצורך, בכו, לא דיברו ביניהן במשך שבועות. ליוֹבָה לא התעמק בזה בדרך כלל, המריבות היו חלק מחיים רגילים, כמו מטבח משותף או כביסה.
בעיניו היו החיים בכללם יפים, מלהיבים ומלאי אהבה. הכול, הכול שח ושר על אהבה – רחובות וסמטאות ב"טבעת השדרות", בית הספר הנפלא, מפגשיה של אימא עם חברותיה, צחוקן המסתורי, ניחוחות הבשמים, השירים, הפּירוֹז'קי החמים העטופים בקפידה בנייר שעווה. ועוד, בנפרד, סופי שבוע נהדרים וקלי דעת, ביקורים בתיאטרון ובאוֹפֵּרָה – כן, באוֹפֵּרָה: ז'קט קטן מחויט ועניבה, כמו של מוזיקאי אמיתי, שמלתה הארוכה של סבתא, ה"שאל" עשוי התחרה עוד מתקופתה של לאה הבלתי נשכחת, הלימונדה במזנון התיאטרון. על רקע כל זה הלך והתרחב חוגן של יפהפיות צעירות: הילדה השכנה נינָה, מדריכת הנוער לוּדָה, שתי קוֹקֵטִיות מהמחלקה לפסנתר, מֵדיאָה ותָמָרָה – מה תגידו על השמות האלה לבדם! והאלמונית המסתורית מהבית הסמוך, בוגרת ולגמרי נפלאה, בנעלי עקב, כנראה תלמידת כיתה ט', והנבלנית החמודה אָלינָה, נכדת חברתה של סבתא...
אפילו לארבע שעות יומיות של נגינה בכינור (לא יותר מארבע שעות – הדגיש המורה האהוב שלו) היה פיצוי: תשומת ליבו המסורה של המורה וביטויי התפעלות סוערים בבית.
מן השנה השנייה החלו לימודי הפסנתר הכלליים, אז גם הגיעה שעת הניצחון של סבתא! כפסנתרנית היה קשה לה להתחבר אל הכינור השברירי, שתבע שיתוף פעולה ואמפתיה. הקשת שנרכשה בכסף רב אצל יצרן קשיש הטילה על סבתא חרדת קודש, היא פחדה שהקשת תישבר, תיקרע. היא לא יכלה אפילו לחשוב על מתיחת מיתרים או על כיוונו של הכינור. לעומת זאת, עם הפסנתר היה הכול פשוט ויפה – זהו כלי אמין ויציב, שבו התווים מוגדרים במקומות מוגדרים, כמו בבית המרקחת האהוב עליה; האקורדים בו חזקים, ובאוקטבות הגבוהות הסלסולים חזקים ובהירים. ידיה של סבתא רכשו מייד ביטחון, וגם כשהיה זאטוט לא יכול היה ליוֹבָה להפסיק לזון את עיניו במראה הפשוט והנמרץ של נגינתה. מייד נדבק בווירטואוזיות ובקלוּת האלה, במהרה למד נושאים מוזיקליים חדשים, מאוחר יותר אהב לנגן משמיעה את שירי תקופת המלחמה, שהושמעו אז בכל מקום. עם כל החן והאינטימיות של הכינור, הוא לא יכול היה לנהוג בו חופשיות כזאת, ואילו בפסנתר האקורדים של יד שמאל, שהעניקו גוון לכל מנגינה, הסתירו גם שגיאות קטנות. נראה שהלך לו לא רע: האורחים התדירים של סבתא היו במרביתם נשים מבוגרות, שהתמוגגו למשמע נגינתו של ליוֹבָה ושרו עם המנגינה בעודן מנגבות את עיניהן מדמעות.
לא ברור מהיכן נטלה כוח לשבת לידו בכל שעות האימונים, לנסוע איתו לשיעורים שלא היה להם סוף – ובתוך כך לנהל את בית המרקחת, להחזיק את הבית ולבשל. אומנם בבית הספר היה קיים חוג של אימהות משוגעות ומסורות, המוכנות להקדיש את חייהן לצאצאיהן הגאונים, והן אף ארגנו תורנות השגחה בחופשות ובחגים, אבל הן היו צעירות ממנה, רובן ככולן לא עבדו, והיו להן עוזרות בית. האם ליוֹבָה חשב על כך? מי מהילדים חושב על כגון אלה?
לעיתים קרובות נערכו השיעורים בדירתו של המורה ולא בבית הספר. ההמתנה בחדר החשוך למחצה הייתה שגרה נעימה. אפשר היה להתבונן באין-ספור ארונות ספרים, בציורים במסגרות עבות. אַבּרָם אילייץ' מעולם לא הסתכל בשעון, היו פעמים שעבד במשך שעה שלמה על פסוקית מורכבת אחת ותמיד הדגים על כינורו של התלמיד. זה היה קסם אמיתי: אותו הכלי, אותם התווים, אבל במקום צלילים מגושמים נוצרה מוזיקה חלומית מושלמת. שניים מכינורותיו של המורה הסתובבו בין תלמידיו הבוגרים יותר, אלה שלא היו להם די אמצעים לקנות כלי טוב. הגדולים ניגנו באופן מבריק, כל אחד בסגנון ביצוע משלו. זה היה יתרונו העיקרי של יַמפּוֹלסקי – להבחין בייחודיותו של התלמיד, לחשוף אותה, לפתח אותה ולשמור עליה. את הטכניקה למדו אצל האסיסטנטים המסורים והמנוסים שלו, ילדים רבים השתתפו בתחרויות בין-לאומיות והופיעו עם תזמורת. ליוֹבָה היה הצעיר בתלמידיו, עוד לא הרשו לו להשתתף בקונצרטים אמיתיים, אך לקראת גיל עשר הוא עבר כמעט לגמרי לידיו של אַבּרָם אילייץ'.
ליוֹבָה לא הבין ולא זכר, כמובן, את המשטר הנפשע שבו גדל. כמו כל הילדים שאף להיות פּיוֹנֵר, צרח בהתלהבות שירים על לנין וסטלין ולמשך שנה אף נעשה סולן במקהלת בית הספר. יש להודות שהשירים היו מלודיים ויפים ונוצרו תדיר על ידי מלחינים טובים. רק בבגרותו החל לחשוב על כך והזדעזע למשמע האווילות הקולקטיבית הזאת:
לֵנִין הוּא פְּרִיחַת אָבִיב,
לֵנִין הוּא קְרִיאַת נִצָּחוֹן...[4]
אפילו פטירתו והלווייתו של סטלין כמעט שלא הותירו סימן בזיכרונו, אולי מפני שבבית ספרו שררה אווירת כבוד מיוחדת. שנים מאוחר יותר ניסה ליוֹבָה להיזכר בתגובתה של סבתא או של אימא, הוא היה בטוח שסבתא לא התייפחה כמו כל השכנות ולא הצטערה על "אבי האומה" המת, אבל סביר להניח שהרצוי נתפס בעיניו כאילו היה מצוי.
לעומת זאת, בהקשר של "משפט הרופאים" זכר במובהק אפיזודה אחת – בחדרם יושבת אישה לא מוכרת, לבושה יפה, ובוכה בשקט ובייאוש, ואילו סבתא, שהייתה תמיד דברנית, שותקת ורק מזיזה בעצבנות את הספלים על גבי השולחן. בערב ההוא סיפרה לאימא בכעס גדול וכמעט עברה לצעקה:
"היא בעלת תואר שלישי, נוירולוגית נהדרת, אלמנתו של קצין קרבי, שתי בנות בגיל בית הספר! לא, תגידי לי את, איך היא אמורה לחיות עכשיו, במה תאכיל את הילדים?! וכמה זמן זה עוד יכול להימשך?!"
ואימא המבוהלת רק לחשה בלי כל קשר:
"שקט, שקט, לא ליד הילד. הכול יתבאר, את תראי, הכול יתבאר. מַרְק אומר שלא צריך להתייאש."
מוזר שאת אַסיָה נָאוּמוֹבנָה זכר אז טוב כל כך, הרי לא מעט נשים ביקרו בביתם ולא מעט נשים בכו בעת ההיא.
כן, באותו הזמן הופיע בחייהם מַרְק, בעלה לעתיד של אימא. אדם טוב, איש צבא, בעל אות "הכוכב האדום" ומדליה "על אומץ לב". אבל ליוֹבָה לא היה יכול להאמין שהאיש השמן והכמעט קירח הזה מוצא חן בעיני אימא, שהיא מסוגלת לבלות איתו, ללכת לקולנוע, לבקר אצל חברים ולחגוג את ראש השנה החדשה.
פתאום התחיל ליוֹבָה לחשוב על אביו המנוח, ניסה לדמיין שהם הולכים ביחד לראות משחק כדורגל או הוקי, אף שליוֹבוּשקָה עצמו, שחונך בידי נשים, היה אדיש לספורט. פעם אחת הוציא מן האלבום המשפחתי תצלום של הוריו הצעירים מהתקופה שלפני המלחמה והציבוֹ במפגין על הפסנתר.
אבל אימא וסבתא לא שמו ליבן לכלום או השתדלו שלא לשים לב. מַרְק היה בא לעיתים קרובות יותר ויותר, ויום אחד בשעת חזרתו מבית הספר היה ליוֹבָה עֵד לסצנה מלאת דרמטיות: אימא, ראשה תקוע בכרית, התייפחה, ואילו סבתא – חיוורת, לחייה לוהטות (בוודאי כבר אז היה לה לחץ דם גבוה) – התהלכה בחדר, ידיה משולבות על החזה, וחזרה ואמרה בקול חדגוני:
"את לא יכולה לעשות את זה! לא, את לא יכולה לנהוג כך! אני מבינה הכול, מגיע לך אושר וחיים נורמליים, את צעירה וצריכה לחשוב על עצמך. אבל אני לא ארשה לך להרוס לילד את החיים! רָאיָה, את שומעת? את יכולה לשנוא אותי, אבל אני לא ארשה!"
הנוסח אולי היה אחר, נשים בכלל משתמשות במילים רבות מדי, אבל המשמעות נשארה כמקודם: העבירו את מַרְק לעבוד בחַבָּרוֹבסק, והוא הציע לאימא לנסוע איתו.
"מַרְק הוא איש רציני והגון! והוא אוהב אותי! כולם אומרים שבזמנים נוראים כאלה עדיף לאיש צבא, ועוד יהודי, להתרחק מהמרכז. מציעים לו תפקיד מאוד חשוב, איך את לא מבינה?!"
"אני רואה שהוא אדם הגון. מי מתווכח? ואת יכולה לנסוע, את פשוט חייבת לנסוע! אבל לשם מה לקחת את הילד?! מה הוא יעשה במקום הנידח הזה? את באמת חושבת שאני לא אעמוד בזה?"
הנשים המסכנות שלו, הן כרגיל לא רצו לשמוע זו את זו, וליוֹבָה נקרע כרגיל מאהבה אל שתיהן, אבל הפעם צדקה סבתא לחלוטין – הוא לא התכוון לנסוע לשום חַבָּרוֹבסק! לעזוב את בית הספר, את המוזיקה, את מוסקבה, את החברים וגם את הנבלנית אָלינקָה, שאיתה כבר התנשק פעמיים אחרי השיעורים? והכול למען מַרְק הקירח עם העבודה החשובה שלו?! אומנם המחשבה שיהיה עליו להיפרד מאימא גרמה לו בחילה וסוג של שיממון בתוך הבטן, ויותר מכל דבר אחר בעולם רצה לגרש לעזאזל את האיש הזר והבלתי נחוץ הזה עם כל האותות והמדליות שלו. אבל מה יכול היה לעשות?
בת כמה הייתה סבתא? מעל שישים, זה בטוח, את יום הולדתה השישים חגגו עם אימא, אף חברותיה מבית ההוצאה הגיעו. ליוֹבָה זכר זאת היטב. ודאי היה מפחיד ומתסכל מאוד לאישה בגיל כזה להיפרד מבתה היחידה, להישאר לבד בעיר ענקית ואכזרית – ועוד להיות אחראית על ילד גחמני, שהתרגל לפינוקים ולתשומת לב רבה. היא לא התלוננה, מעולם לא התלוננה אפילו לא לפני חברותיה, תמיד הייתה ערנית ובעלת ביטחון, מסודרת עד כדי אבסורד, בחולצה מחויטת צנועה ומקושטת בסיכה ועל כתפיה ה"שאל" הסרוג, הנצחי.
וליוֹבוּשקָה היקר והטיפש שלה האמין במהרה שהכול כשורה, שהחיים יפים ומלאים בשמחה ובהפתעות. מה עוד שהחל שלב חדש בלימודים, קונצרט ראשון עם תזמורת, ההצלחות האמיתיות הראשונות ללא הנחות גיל. בנוסף – הפסנתר, שנתפס תחילה בתור צעצוע נפלא, פתח לפניו לפתע דרך חדשה לכיבוש לבבות נשים, מפני שאפילו הבנות המוזיקליות והמפונקות ביותר לא יכלו לעמוד בפני קָלֵידוֹסקוֹפּ השירים האופנתיים שניגן ליוֹבָה משמיעה במיומנות רבה. הוא עצמו היה מתאהב ביעף ובלהט, ולגמרי לא הבין מדוע הוא צריך להיות נאמן למָאשָׁה, אם קיימות גם דָאשׁוֹת, מָריאָשׁוֹת, נָטָשׁוֹת ויצורים מופלאים אחרים עם צמות ארוכות רומנטיות או תספורות קצרות שובבניות. הבחירה הייתה בלתי אפשרית באותה מידה כמו בין אימא לסבתא, בין כינור לפסנתר, בין חורף לאביב.
שנת 1956 החדשה התחילה פשוט נהדר. ראשית, אימא ילדה בת. האמת היא, שכששמע לראשונה על הריונהּ של אימא ועל הלידה הקרֵבה, ליוֹבָה, אף שכבר היה בן ארבע-עשרה, קינא והתייסר. הוא דמיין את עצמו בלתי נחוץ ונשכח לעולם. אבל סבתא שמחה ללא גבול, ממש זהרה, והוא נדבק במצב הרוח החגיגי הזה ובציפייה לפלא. מה גם שהם התכוונו לנסוע לכל חופשת הקיץ לחַבָּרוֹבסק, שעדיין היה עבור ליוֹבָה מחוז לא מוכר, אם כי לא ממש זר. את הכסף לכרטיסי הנסיעה חסכה סבתא מראש ואף ארגנה עם מוריו של ליוֹבָה תוכנית לימודים אישית.
ליוֹבָה חיכה לזה בקוצר רוח רב – הוא רצה מאוד לראות את אימא אחרי שנתיים של פרֵדה. וחוץ מזה, היה צפוי להם מסע למרחקים – שבוע ברכבת אל עיר לא מוכרת על גדותיו של הנהר הגדול אָמוּר. הוא קרא מזמן באנציקלופדיה על אָמוּר ועל חַבָּרוֹבסק, וגם אימא שלחה להם בכל שבוע מכתבים ארוכים ומפורטים ללא הבחנה – על הטבע המקומי, על העבודה החדשה, על המכרים, על הקונצרטים במרכז למוזיקה. בנפרד תיארה את הבת הקטנה והנהדרת לגמרי, שקראו לה ליליָה – כביכול לזכר אחותה של סבתא, אף שליוֹבָה לא ראה שום קשר ובכלל לא אהב את השם השְׁמַלְצִי הזה. לזכותו ייאמר שהיה לו מספיק שכל כדי לשתוק, מה עוד שסבתא פשוט התמוגגה מכל זה ובכל ערב סרגה גרביים וכובעים זעירים עבור ליליָה הנהדרת שלהם.
אבל האביב עוד היה לפניו, ובאביב צפויה הייתה להתקיים הופעתו של הכנר הגאוני מחוץ לארץ, אייזק שטרן, דבר שעניין את ליוֹבָה ואת חבריו ללימודי הכינור הרבה יותר מאשר הכנס ה-20 של המפלגה. אף שהאוויר התמלא בשמועות שלא ייאמנו, ואף שסבתא וחברותיה התלחשו בדריכות בערבים וחזרו והזכירו בלי הרף את שמותיהם של חרושצ'וב וסטלין, האפילה הופעתו של שטרן על הכול! מפני שבדיוק אז הצטעק המורה האהוב והיחיד, כשהוא פונה אל ליוֹבָה ורק אליו:
"מדהים, פשוט מדהים! ככה אתה תנגן! סגנון הביצוע והקלוּת שלך – הרגשתי אותם מזמן! המיומנות שלך תגדל עם הזמן, רבים יכולים לעשות את זה, אבל קלוּת כזאת היא תכונה מולדת. אנחנו מתחילים לעבוד, בני, מתחילים לעבוד באמת!"
שניהם נפטרו בהפרש של שבוע. בימים הבהירים והחמימים של יוני 1956 – קודם סבתא ואחר כך יַמפּוֹלסקי. הם עזבו אותו בה בעת, בלי להתרות ולהסביר כיצד עליו לחיות לבד בעולם הענק, האכזר והריק. בחודש ההוא ביקר ליוֹבָה בפעם האחרונה בחייו בבית הספר. לרבע שעה בלבד. זה הזמן שהיה נחוץ לו כדי להגיש הודעה על עזיבה ולקבל את המסמכים שלו.
[1] משירו של אלכסנדר פושקין "ערב חורף" בתרגומה של רנה לִיטְוִין, מהאוסף א. ס. פושקין, "הקמתי לי גלעד: מבחר שירים ליריים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 36–37. מכאן ואילך, אם לא צוין אחרת, הציטוטים המובאים בפרק הנוכחי הם משיר זה.
[2] בית הספר המקיף המרכזי למוזיקה – בית ספר מקיף (יסודי, חטיבת ביניים ותיכון) בחסות הקונסרבטוריון הממשלתי של מוסקבה, המשלב לימודי מקצועות רגילים עם לימודי מקצועות מוזיקליים. מכאן ואילך, כשמוזכר בית הספר שבו למד ליוֹבָה במוסקבה, הכוונה לבית ספר זה.
[3] "שירי לנו, רוח, על הרים פראים, על סודות עמוקים של ימים, על מרחבים כחולים, על שיחות ציפורים, על אנשים גדולים ואמיצים!" – שורות משיר סובייטי פופולרי, שנכתב ב-1936 והיה חלק מפסקול של סרט המבוסס על הרומן "ילדי רב החובל גרנט" מאת ז'ול ורן.
[4] שורות מ"שיר על לנין".
