ההיסטוריה אינה נדיבה עם אנשי מעשה צנועים, וסגן הרמטכ"ל יקותיאל אדם היה אחד הבולטים שבהם.
הוא יזם ודחף ל"מבצע אנטבה", ול"מבצע אופרה" (הפצצת הכור בעיראק). הוביל בראש חטיבתו את המהלך העיקרי בקרב אבו עגילה במלחמת ששת הימים, שלמעשה הכריע את המערכה בחזית הדרום. הוא השיא תרומה דרמטית להקמת הסיירות "שקד" ו"שלדג". בראייה עתידית יוצאת דופן קידם ושילב טכנולוגיות חדשניות בצה"ל בדור מפקדים שהתקשה להבין את התועלת שבהן (סימון מטרות בלייזר, מחשוב מערכות לחימה, טילים מונחים, שידורי וידיאו חיים מכטב"מים). ובכל אלה, לאחר ששככה ההמולה, בעוד חבריו לצמרת צה"ל והמדינה נהנו מליטופה הנעים של התקשורת, הוא חזר חרש לעבודתו כאילו העניין אינו נוגע לו, לא כתב ולא התראיין. קותי טרח ללא הרף על ביטחון המדינה, הרבה יותר מכפי שדאג שמעשיו ייזכרו.
במהלך מלחמת לבנון הראשונה, נקלע קותי לקרב עם מחבלים שבמהלכו נהרג. הוא המפקד בדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל שמת בקרב. מדוע התעקש להיכנס אל תוך לבנון אף שזמן קצר קודם לכן עדכן אותו ראש הממשלה בגין כי ימונה לראש המוסד? מה משך אותו דווקא למקום בו ארבו הורגיו?
כדי להבין זאת צריך להכיר את האדם, את עומק מחשבתו ומהלכיו, , ואת תהפוכות יחסיו עם האיש שלא נתן לדבר לעצור בעדו – אריק שרון – שנהפך לחבר קרוב בחיים האישיים ובקרבות, ושהשפיע על גורלו לטוב אך בעיקר לרע.