סבב ראשון
פרק ראשון:
טליה
"שלוש־עשרה." הטוש המחיק חרק בעודי מוסיפה סימן לצד הפנימי בדלת המתכת של הארונית שלי.
שלוש־עשרה. "שיא חדש."
שלושה־עשר ימים בלי שמטופל יצעק עליי. שלושה־עשר ימים בלי שאיש יבקש את ד"ר אנדרסון, ד"ר הררה או ד"ר מרפי במקומי. שלושה־עשר ימים בלי שרייצ'ל, האחות האחראית בקווינסי ממוריאל, תַּרְצה לי על... כל דבר, בעצם.
שלושה־עשר ימים טובים.
מה הסיכוי שהרצף הזה יימשך עד חג המולד בשבוע הבא? אם אגיע לעשרים ושניים ימים ברציפות, זה אומר שעברתי חודש עבודה שלם בלי שהוטל ספק באינטליגנציה שלי, בהשכלתי או בכישוריי.
דלת חדר ההלבשה של הצוות נפתחה, ורייצ'ל עמדה בפתח. אוי, אלוהים. אל תהרסי לי את הרצף.
"היי, רייצ'ל." חייכתי חיוך מאולץ. "איך עבר היום שלך?"
"בסדר." הקול שלה היה שטוח. היא הייתה בסוף שנות הארבעים לחייה והייתה יכולה להיות יפה לו הייתה משתחררת קצת. לו הייתה מפזרת את שְׂעָרה. אבל בשלוש השנים שעבדתי עם רייצ'ל, שערה הבלונדיני, נגיעות של אפור ברקותיו, היה תמיד משוך לפקעת חמורת סבר.
הוא היה קצר? ארוך? לא היה לי מושג. אפילו בפעמים הבודדות שנתקלתי בה מחוץ לעבודה, שערה היה אסוף באותה הצורה. בגלל זה הייתה חמוצה כל כך? אולי הפקעת הזו עשתה לה כאב ראש? הזעף שלה היה תמיד נוכח, כמו התסרוקת שלה. היא בכלל חייכה אי פעם?
"יש לי בעיה עם איזה גיליון, טליה."
"אוקיי," עניתי בעצלתיים.
לא הייתה בעיה בשום גיליון. במשך שלוש שנים מחיי, שמעתי מהאישה הזאת אילו תיבות בדיוק לסמן, באיזה אופן היא רוצה שהרופאים יזינו הערות ובאיזה מקום האחיות שלה מחפשות את פרטי המטופלים.
לד"ר אנדרסון, ד"ר מרפי וד"ר הררה היו העדפות משלהם. הם סימנו את הגיליונות שלהם באופן שהם רצו. רייצ'ל הרצתה להם אי פעם על הגיליונות שלהם? לא. היא גם לא קראה להם בשמותיהם הפרטיים. אני הייתי הרופאה הנחותה בצוות, ורייצ'ל תמיד מצאה דרך להזכיר לי שאני רק מתמחה.
הייתי פשוט טליה.
הייתי הילדה שגדלה בעיירה הקטנה ההיא במונטנה, שאהבה אותה מספיק כדי לחזור אליה אחרי בית הספר לרפואה. חזרתי הביתה כדי להחזיר לקהילה שלי, ואולי ביום מן הימים, להרוויח את הכבוד שד"ר אנדרסון זכה לו במשך עשרות שנותיו כרופא האהוב על קווינסי.
הוא לא רק היה הבוס שלי, הוא היה גם האיש שהביא את חמשת האחים שלי ואותי לעולם. עמוד תווך מרכזי בעירנו. רייצ'ל הטרידה אותו לגבי גיליונות חולים לא מוקפדים? אני בספק.
"שנסתכל רגע?" החזרתי את הטוש למדף של הארונית, סגרתי אותה, והלכתי בעקבות רייצ'ל לתחנת האחיות הקרובה.
היא התיישבה, והקישה בזעם על גיליונות בית החולים בזמן שאני רוכנת מעל כתפה. היא מצאה את הגיליון המדובר, וזזה כדי שאוכל לקרוא את הכתוב על המסך.
זה היה הגיליון של ממפיס. גיסתי הגיעה היום אחר הצוהריים לבדיקת היריון שגרתית. סקרתי את המידע בחיפוש אחר משהו שאינו במקומו. תרופות שנרשמו? לא. בדיקות מעבדה שהוזמנו? רק בדיקת שתן סטנדרטית. קצב הלב של התינוק? רגיל. האחות הכניסה את מדדיה החיוניים של ממפיס.
"מה הבעיה?" שאלתי את רייצ'ל.
"ההערות שלך."
"מה לגביהן?" הוספתי כמה משפטים קצרים שקבעו שממפיס מרגישה בסדר, שמשקלה ולחץ הדם שלה בטווח התקין.
"אני לא יכולה לקרוא את ההערות האלה ולדעת אילו חששות נידונו עם המטופלת."
"את יכולה לקרוא את ההערות האלה ולראות שלמטופלת לא היו חששות לדון בהם." המשכתי לחייך, אבל לעזאזל, כמה שהאישה הזאת אהבה להציק לי. היא עושה זאת במשך שלוש שנים וזה מתחיל להימאס.
כל המפגש הזה בזבז את זמני. והיא שברה לי את רצף שלושה־עשר הימים.
למה היא תמיד חייבת לעשות את זה? זה כל כך נורא שרציתי שהיא תפרוש מוקדם? צוות האחיות שלה היה נפלא. תענוג לעבוד איתן, ואני מוכנה להתערב על המשכורת השנתית שלי שאף אחת מהן לא הייתה מרגישה שהוטעתה מהערות הסיכום הקצרות בגיליון של ממפיס.
אבל שום דבר שעשיתי לא הספיק לרייצ'ל. היא ראתה את בית החולים הזה כשלה, ואני הייתי הרופאה הצעירה מדי, הרופאה חסרת הניסיון ששוטטה במסדרונותיה, פולשת למגרש שלה.
"עוד משהו?" שאלתי "יש לי תוכניות לארוחת הערב."
ממפיס הייתה המטופלת האחרונה שלי באותו היום, ונוקס הצטרף אליה. אחי מעולם לא החמיץ דבר בכל הנוגע לאשתו ולילדיו. אחרי הבדיקה הם הזמינו אותי לארוחת ערב, ורק לעיתים רחוקות דחיתי את הבישולים של נוקס. הוא היה בעליה של המסעדה הטובה ביותר בעיר, ואף על פי שהארוחות ב'נאקלז' תמיד היו יוצאות מן הכלל, הקסם האמיתי התעורר לחיים בזמן שבישל לאהוביו בבית.
ארוחת הצוהריים היום הייתה חטיף גרנולה מעופש ושייק חלבון. בטני נהמה כבר במשך שעה. כאילו בהזמנה, היא שוב רעמה.
עיניה של רייצ'ל צנחו אל מותניי ושפתיה התעקלו.
זה היה מבחן, נכון? אולי רייצ'ל מעבירה אותי סוג של טקס חניכה לרופאים מתמחים. אולי היא רוצה לוודא שיש בי מה שצריך כדי להיות אחת מהרופאים של קווינסי. אחרת למה שתהיה כל כך מגעילה? מה לעזאזל עשיתי כדי לגרום לה לשנוא אותי כל כך?
כלום. התשובה הייתה כלום. זה חייב להיות מבחן.
טוב, טקס חניכה או לא, רייצ'ל תצטרך יותר מאשר הצקות וזעף. העבודה בקווינסי ממוריאל היא החלום שלי. בית החולים הזה שלי לא פחות משהוא שלה. משפחתי ייסדה את קווינסי, ולפני דורות, הייתה זו משפחת אידן שתרמה את הכסף כדי לסייע בבניית בית החולים הזה בעיר.
"שיהיה לך ערב נהדר, רייצ'ל." הטון שלי הכיל יותר מתיקות משקית ממתקים של ילדים בליל כל הקדושים. בהינף יד מהיר התרחקתי מהשולחן וחזרתי לחדר ההלבשה.
הוא היה ריק, אז פלטתי אנחה, סובבתי את קוד המנעול שלי ופתחתי את הדלת. אחר כך לקחתי את הבד ששמרתי על המדף ומחקתי את הספרות שציינו את הרצף.
אפס. "אוף."
אני מקווה שרייצ'ל תרפה ממני אחרי שההתמחות שלי תסתיים. זה מה שאני צריכה בשביל שהיא תתייחס אליי כמו לרופאים האחרים? רישיון רפואי רשמי?
הייתי קרובה. כל כך קרובה. התמזל מזלי אחרי לימודי הרפואה. בתי חולים רבים בעיירות קטנות לא הוסמכו לקלוט מתמחים, אבל ד"ר אנדרסון עשה את הבלתי אפשרי לפני שנים, והתאפשר לו לקלוט מתמחה מדי פעם. ד"ר מרפי היה הראשון. ואז הגשתי אני מועמדות, ד"ר אנדרסון לקח אותי תחת חסותו.
לא דיברנו על המועד שבו אגש להיבחן לקבלת הרישיון שלי, אבל הנחתי שזה יקרה באביב הקרוב. ואחרי כמה שנים נוספות, קיוויתי לעשות גם הסמכה ברפואת משפחה, בדיוק כמו ד"ר אנדרסון.
אם אעבור את ההסמכה, המטופלים יפסיקו להביט בי בתהייה בכל פעם שאני נכנסת לחדר הבדיקה? זה לא קורה כל הזמן. זה קורה פחות מאשר לפני שנה. אבל זה עדיין קורה. אני עדיין שומעת לחשושים ושאלות.
היא מבוגרת מספיק כדי להיות רופאה? אתה בטוח שהיא יודעת מה היא עושה? אולי אחד הרופאים האחרים זמין היום?
רוב הדחיות שקיבלתי היו מגברים, בעיקר מגברים מבוגרים. אפילו בגיל עשרים ותשע, חלק מוותיקי קווינסי עדיין רואים אותי בתור הילדה הקטנה של הריסון אידן.
אני רופאה טובה, נכון? ד"ר אנדרסון היה אומר לו הייתי עושה עבודה גרועה. הוא לא היה נותן לי לטפל באנשים לו חשב שאגרום להם נזק.
חוסר הביטחון שלי תמיד התעורר אחרי עימות עם רייצ'ל.
צבטתי את גשר אפי וספרתי בשקט. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. זהו, מסיבת הרחמים העצמיים נגמרה. לבשתי את מעיל הדובון השחור שלי מעל חולצת המדים הכחולה שלי, תליתי את התיק על כתפי ויצאתי לכיוון הדלת.
מה שאני צריכה זה ארוחת ערב משפחתית נחמדה. נוקס וממפיס חיכו לי בלובי, וארוחה חמה אצלם בתוספת שעה של זמן איכות עם אחייני דרייק בוודאי ירוממו את מצב רוחי.
במקום לצאת דרך המסדרון שהוביל ליציאת העובדים, פתחתי את הדלת ללובי. דלפק הקבלה היה ריק. ג'ני, האחות שעבדה בימי חול, עזבה כנראה בחמש בדיוק. הכניסה הזו הייתה בשביל פגישות מתוכננות וכניסות ארעיות של חולים. הדלתות יינעלו בקרוב, ואם חולה יגיע אחרי שעות העבודה, הוא ייאלץ לגשת לחדר המיון כדי לקבל עזרה.
נוקס וממפיס עמדו במרכז הלובי, משוחחים עם אדם שעמד בגבו אליי.
האיש היה בגובה של נוקס. כתפיו רחבות ומותניו צרים. אפילו קפוצ'ון לא הצליח להסתיר את המבנה השרירי של גופו. ולעזאזל, התחת שלו היה שווה מבט נוסף. אין הרבה בחורים בקווינסי עם מבנה גוף כזה, לפחות לא כאלה שלא מבני משפחתי. מי הבחור הזה?
"אני מחפש את הרופאה שעובדת פה," אמר הגבר. "טליה אידן."
קפאתי במקומי. לא. לא, זה לא קורה. לא יכול להיות שזה הוא. אבל הייתי מזהה את הקול הזה בכל מקום. אפילו אם לא שמעתי אותו שבע שנים.
בהלה השתלטה עליי ורצתי לעבר דלפק הקבלה, כמעט זינקתי מאחוריו. ברכיי פגעו ברצפה הקשה והמבריקה, ואני התכווצתי וחרקתי שיניים כדי לא להשמיע קול.
לעזאזל. מה הוא עושה כאן? למה הוא מחפש אחריי?
"אולי כדאי לך לנסות בחדר המיון," אמרה ממפיס. אחבק אותה על זה אחר כך, כי אני בטוחה שראתה אותי מהצד כשנכנסתי ללובי. "אולי הם יוכלו למצוא אותה בשבילך. פשוט צא מהדלתות ולאורך המדרכה לצד השני של הבניין. אי־אפשר לפספס את זה.״
התקרבתי לדלפק, נזהרת שלא לגעת בכיסא ולהשמיע קול.
"אני מעריך את זה." צעדים, ואז חריקת הדלתות הכפולות שנפתחו ונסגרו.
אוף. הוצאתי נשימה שהחזקתי, אבל ליבי נשאר תקוע בגרוני.
"השטח פנוי," קרא נוקס.
התרוממתי, עיניי בקושי מציצות מעל קצה הדלפק. "הוא הלך?"
"כן." נוקס הנהן. "רוצה לספר לי למה את מתחבאת מפוסטר מאדן?"
"לא." ממש לא. הייתה סיבה שלא דיברתי על פוסטר מאדן.
נעמדתי ועקפתי את הדלפק על קצות אצבעותיי, עיניי דבוקות לחלונות למקרה שפוסטר יופיע שוב. אבל הדבר היחיד שראיתי על המדרכות היה שלג. "כדאי שאלך."
"מה עם ארוחת הערב?" ממפיס שאלה.
"בפעם אחרת."
לפני שהם הספיקו לעצור אותי, ברחתי משם. ספרינטים מעולם לא היו הצד החזק שלי, מרוצים יציבים למרחקים ארוכים היו יותר הקטע שלי, אבל אין סיכוי שאסתכן בהיתקלות בפוסטר. אז טסתי דרך הלובי, ואחרי בדיקה מהירה לאורך המדרכה, רק לוודא שהוא איננו, המשכתי באותה המהירות עד הרכב שלי.
ידיי אחזו בהגה בעוצמה רבה כל כך שפרקי אצבעותיי הלבינו עוד לפני שיצאתי ממגרש החניה החשוך. בדקתי במראה האחורית שלי לא פחות ממאתיים פעמים כשנסעתי ברחבי העיר, מחפשת פנסים שאולי עוקבים אחריי הביתה. רק כשהייתי בתוך הבית, שעונה על דלפק המטבח עם כוס יין, הרשיתי לעצמי לנשום.
מה הוא עושה כאן? חייו היו בלאס וגאס, בדיוק במקום שבו השארתי אותו. בדיוק במקום שבו נשאר אחרי ששבר את ליבי. למה הוא חיפש אותי עכשיו? למה, אחרי כל הזמן הזה, הוא הגיע למונטנה?
בטני צנחה. לא רציתי לראות אותו. לא רציתי לשמוע את הקול הזה או להביט בעיניו הכחולות הסוערות. כבר עברו שבע שנים, ועדיין לא הייתי מוכנה להתמודד איתו שוב. אם אצליח להתחמק ממנו מספיק זמן, הוא יעזוב?
"לא," מלמלתי. אלא אם פוסטר עבר שינוי אישיותי, הוא יאתר אותי, בסופו של דבר. הוא כונה ׳אגרוף הברזל׳ מסיבה מסוימת. הוא היה עקשן ועקבי. בלתי ניתן לערעור.
אבל לפחות התחמקתי ממנו הלילה. הוא לא הצליח להפתיע אותי. לגמתי מכוס היין שלי, ואז לקחתי אותה איתי למעלה לחדר השינה, פשטתי את המדים והתקלחתי כדי לשטוף מעליי את היום.
שערי הכהה היה רטוב ואסוף בפקעת כשחזרתי למטבח. המדים שלי הוחלפו בטייטס וחולצה ארוכה ומרופטת של אוניברסיטת וושינגטון כשפתחתי את המקרר ושלפתי קרטון ביצים. זו לא הייתה ארוחה של נוקס אידן, אבל הערב, איאלץ להסתפק בחביתה. לו הלכתי לארוחת הערב, ממפיס ונוקס היו ממטירים עליי מיליון שאלות.
שאלות שלא הייתי מוכנה לענות עליהן.
אבא ידע על פוסטר, אבל רק מפני שהיה שם אחרי מה שקרה. הוא נסע ללאס וגאס לעזור לי לעבור וראה אותי בנקודת השפל. אימא ידעה כי אבא לא הסתיר ממנה דבר, אבל בפעם האחת והיחידה שהעלתה את שמו של פוסטר, התחננתי בפניה שלא תדבר עליו יותר לעולם.
זה היה בימים הקשים. מרבית פצעיי כבר הגלידו, אבל זה לא אומר שאני מוכנה לחיות מחדש את הכאב. זה היה קשה מדי. משפיל מדי.
למה הוא כאן? אחרי כל הזמן הזה, הוא לא שכח ממני?
הביצים לא היו מעדן לבטני המתהפכת, אבל הכרחתי את עצמי לאכול. את אותה הארוחה אני אוכל לארוחת הבוקר, ללא היין. בדיוק שטפתי את הצלחת שלי כשפעמון הדלת צלצל. מברשת הכלים החליקה מידי ונפלה לכיור.
זה היה הוא. לא יכולתי לראות את הדלת, אבל איכשהו ידעתי שזה פוסטר. פעמון הדלת צלצל שוב, ואז נשמעה דפיקה.
למה לא ייבשתי את השיער? למה לא לבשתי משהו אחר? מדים היו עדיפים מלעמוד מולו בפנים נקיות מאיפור וברגליים יחפות. יש חור בברך של הטייטס הזה, והחולצה הזאת הייתה מתאימה לאחים שלי בצורה רופפת.
אם לא אפתח את הדלת, הוא יעזוב? או שיישאר כאן כל הלילה, בידיעה שאני מתחבאת בפנים? אם אתעלם ממנו הלילה, הוא יגיע שוב לבית החולים? המקום האחרון שרציתי לדבר עם פוסטר היה בעבודה שלי.
אז הרמתי את הכוס שלי, רוקנתי את שארית היין שלי כמו מיץ אומץ. ברגע שבלעתי את הטיפה האחרונה, הזדקפתי והלכתי לכיוון הדלת.
ככל שאתמודד איתו מהר יותר, כן ייטב. אברר למה הוא כאן, ואשלח אותו לדרכו. עם קצת מזל, פוסטר ייעלם מקווינסי עד הבוקר.
ליבי הלם כל כך חזק שזה כאב. כל פעימה הדהדה באיבריי. הכנסתי אוויר לראותיי והחזקתי אותו בעודי נכנסת בצעדים שקטים לחלל הכניסה. כשהגעתי לדלת נעמדתי על קצות אצבעותיי והצמדתי את עיני לחור ההצצה.
פוסטר עמד בפרופיל, מבטו מופנה אל מעבר למרפסת המקורה. הוא גידל זקן. זקן נחמד. קצוץ קצר, ועדיין אפשר להבחין בלסתו החדה. אבל לפוסטר שלי לא היה זקן, רק זיפים בימים שבהם לא התגלח.
דקירת כאב פילחה את ליבי. זה לא היה פוסטר שלי. לא הייתה שום גרסה של פוסטר שהייתה שייכת לי. לא עוד.
הוא הרים אצבע ולחץ שוב על פעמון הדלת. אחר כך, העביר את ידו בשערו החום־שוקולדי, משהו שכנראה עשה הרבה הערב כי קצותיו בלטו בזוויות מוזרות.
צנחתי על עקביי וחיכיתי עוד שלוש פעימות לב מייסרות, אחריהן פתחתי את הדלת לפוסטר מאדן.
הגבר שאיתו יצאתי שנה, חודשיים ואחד־עשר ימים.
הגבר שאהבתי בכל ליבי.
הגבר שנשבעתי לשכוח.
הנוף הנשקף מחור ההצצה לא עשה עימו צדק. הוא היה חתיך כמו שזכרתי. אולי אפילו יותר, אחרי שגידל את הזקן הארור הזה.
הגיל רק העצים את חספוס תווי פניו. הוא היה גדול יותר מבעבר, במהלך השנים השחיז את גופו, הפך אותו למכונת לחימה מושלמת. הקפוצ'ון השחור שלו נמתח על חזהו הרחב, נצמד לכתפיו והדגיש את מתארן. מכנסי הג'ינס שלו היו תלויים על מותניו הצרים ושוליהם השתלשלו מעל זוג מגפי אופנוענים.
כמה פעמים עברו קצות אצבעותיי על הבליטה באמצע אפו? כמה לילות טבעתי בעיניים הכחולות העמוקות האלה? כמה נשיקות נשקתי לשפתיו הרכות?
"טליה."
אלוהים, הקול הזה. מחוספס ועמוק. שמי מעולם לא נשמע טוב כפי שנשמע מפיו של פוסטר.
"מה אתה עושה כאן?"
הוא בחן את פניי. "את לא מופתעת לראות אותי."
"לא." שילבתי את זרועותיי על חזי כשהצינה מבחוץ חלחלה לתוך בגדיי. "ראיתי אותך בבית החולים."
הוא הידק את לסתו. "ראית אותי."
"מה אתה עושה כאן?" חזרתי ואמרתי. "ואיך ידעת איפה אני גרה?"
לא היה קשה לאתר אותי. קווינסי לא בדיוק עברה לעידן המודרני, והעיתון המקומי עדיין הדפיס ספר טלפונים שנתי, וגם העלה את המידע לאינטרנט.
"עבר הרבה זמן," אמר. "מה שלומך?"
עבר הרבה זמן. מה שלומך? "שיחת חולין? באמת? אשתך יודעת שאתה כאן?"
הוא הרים את ידו השמאלית ונענע את אצבע הטבעת העירומה. "אני לא נשוי."
מתי הוא התגרש? זו הייתה הבעיה כשנשבעת לשכוח מישהו. זה אומר שבשבע השנים האחרונות לא הרשיתי לעצמי לחפש את פוסטר אפילו פעם אחת.
לא הצצתי בחשבונות המדיה החברתית שלו ולא הקלדתי את שמו בגוגל. לא צפיתי באף אחד מהקרבות שלו בשירותי המנויים, ואם שמו היה עולה ברשת ESPN, הייתי סוגרת את הטלוויזיה או יוצאת מהחדר. אחיי אהבו לראות קרבות UFC. שיקרתי יותר מפעם אחת על היותי בכוננות כדי להימנע מאחת המסיבות שלהם.
"למה אתה כאן?" הנהמה בקולי הפתיעה את שנינו.
כאב העיב על עיניו היפות. גרונו התנודד כשבלע, ואז הוא שמט את סנטרו.
למה ציפה? שאפרוש את זרועותיי ואקבל אותו חזרה לחיי?
הכאב בעיניו נעלם באותה המהירות שבה הופיע. כל שנותר הייתה נחישות מוחלטת. המבט הממוקד. עמוד השדרה הזקור. הלסת המקובעת. זה המראה שפוסטר עטה בזירת האגרוף, בדרך כלל לפני שניצח.
הוא דחף יד לכיס מכנסי הג'ינס שלו ושלף מפתח כסף יחיד. "קחי."
לקחתי אותו מידו, נזהרת לא לאפשר מגע בין אצבעותינו. הוא לא היה שלי לנגיעה. לא עוד.
"מה זה?"
"הבניין שלי."
"הבניין שלך." צמצמתי את עיניי. מקווה שהוא מדבר על בניין בנבדה.
ידו של פוסטר צללה שוב לתוך מכנסי הג'ינס שלו, והפעם יצאה עם פיסת נייר קטנה. הוא לקח את ידי השנייה ופתח אותה.
זרם מחשמל עלה בזרועי. קצות אצבעותיו שלחו עקצוצים על עורי.
עיניו נצצו, כאילו גם הוא הרגיש את החשמל. הוא הניח את הנייר בכף ידי, ושחרר אותה. "זאת הכתובת."
ראיתי את שם הרחוב וליבי צנח. "זה בקווינסי."
"כן."
"למה יש לך בניין בקווינסי?"
"בואי מחר ותגלי."
"לא."
הפעם הוא חפר בכיסו השני, שולף נרתיק קטיפה קטן בגוון מוכר של כחול. "אני מניח שזה מה שישנה את התשובה שלך ל'כן'."
"מה זה?" שאלתי כשהוא מסר לי אותו.
פוסטר לא ענה ולא חיכה שאפתח את הנרתיק. הוא סב על עקביו, צעד על המרפסת שלי ורץ כמה צעדים אל המדרכה. לאחר שעקף מכסה מנוע של רכב שטח שחור בוהק, התניע ונסע במורד הרחוב.
התרחקתי מהסף כשפנסיו האחוריים נעלמו וסגרתי את הדלת בבעיטה. בכל שנייה שחלפה, הנרתיק נעשה כבד יותר ויותר.
אל תפתחי אותו.
פוסטר הסתמך על סקרנותי. הוא לא ענה לאף אחת משאלותיי הערב, במקום זאת, הוא השאיר אותי עם יותר שאלות ממה שהתחלתי.
אל תפתחי אותו.
"אוף." מתחתי את חלקו העליון של הנרתיק והפכתי אותו, הפריט שבתוכו נפל לכף ידי, לצד המפתח.
טבעת. יהלום שני קראט בחיתוך אמרלד משובץ בפס זהב.
התנשפתי כשהיהלום נצנץ באור שמעליו. איך הטבעת הזאת הייתה אצלו? למה?
בידי השנייה קימטתי את הנייר לכדור, לחצתי עליו חזק ככל האפשר.
ואז קרעתי אותו לגזרים.
לעזאזל איתו. אני צריכה להתעלם ממנו. אני צריכה להעמיד פנים שהוא לא קיים. אבל בהתחשב בכך שלא הצלחתי לעשות את זה במהלך שבע שנים, ספק אם אצליח לשכוח את פוסטר מאדן עד הבוקר.
