מבוא


תופעת המלחמה ריכזה אליה תשומת לב רבה בספרות ההיסטורית והתאורטית. רבות נכתב על גורמיה, מהלכיה ודרכי סיומה. מתקבל הרושם שהאלימות היא בטבע האדם והמלחמה היא אחת מגילוייה, ואילו השלום הוא אירוע זמני וחריג. לכן תשומת הלב למנהיגי מלחמה הקסימה וריתקה חוקרים רבים ואילו חקר השלום נותר עלום במידה רבה. כך למשל סקירת הספרות המחקרית תגלה עיסוק נרחב במלחמות ישראל, ואילו להסכמי השלום ניתנה תשומת לב מועטה. יוצאים מכלל זה מספר מצומצם של ספרים שיצאו לאור בשני העשורים האחרונים.[1] כתוצאה מכך לא ניתנה תשומת לב מחקרית ראויה לאופן שבו הושגו הסכמי השלום עם מצרים, ירדן והפלסטינים, ולא נלמדו הלקחים ההיסטוריים מהצלחת השלום ומידת הרלוונטיות שלו לתקופתנו.


ספר זה הוא ניסיון צנוע להדגיש את חשיבות הסכמי השלום, ואת מנהיגי השלום: מנחם בגין ויצחק רבין, תוך תיאור וניתוח סגנון מנהיגותם והגורמים הקשורים להצלחתם. אציג שתי פרספקטיבות תאורטיות, המסייעות לנו להבין נושא זה: התיאוריה של המנהיגות האפקטיבית והתיאוריה של קבלת החלטות מורכבות במעבר ממלחמה לשלום.


התיאוריה האפקטיבית מתארת סדרה של תבחינים למנהיגות, שאם יתקיימו תהיה דרך פעולתו של המנהיג יעילה ותשיג את מטרותיה מבלי לחרוג ממכלול האינטרסים הלאומיים. בהקשר זה צוין כושר השכנוע של המנהיג, יכולותיו התקשורתיות, הקוגניטיביות, הפוליטיות והרגשיות. ככל שהמנהיג עושה שימוש יעיל יותר לשכנע את עמיתיו ואת הציבור הרחב להתגייס, וככל שהוא מצליח באמצעים ארגוניים לגבש יעדים ברי השגה, ולעשות להם תומכים באמצעי התקשורת הציבוריים, וככל שהוא בעל יכולות קוגניטיביות לעבד מידע, וככל שהתנהגותו אינה מוטה בהטיות רגשיות, ניתן לצפות למידה רבה יותר של אפקטיביות בהתנהגותו.[2]


הפרספקטיבה התאורטית השנייה, שבאמצעותה נתבונן על הסוגיה ההיסטורית הנדונה, גורסת כי המעבר ממלחמה לשלום מציב בפני מעצבי מדיניות בכירים בעיות מורכבות המקשות עליהם לקבל החלטות. מנהיגי השלום, בגין ורבין, פעלו למען השלום בתקופת המעבר שבין מלחמת יום הכיפורים וחתימת הסכמי השלום עם מצרים וירדן, והיה עליהם לגבש הכרה והבנה נכונה על המצב החדש, שהשלום אפשרי להשגה, ולשנות עמדות בסיסיות וערכים כדי להפחית אי ודאות ומורכבות ערכית הנלווית לעשיית ויתורים למען השלום, וכן לגבש לגיטימציה רחבה בציבור ובניית קואליציה פוליטית למען השלום.


אם לשלב בין שתי הפרספקטיבות הללו, ניתן להניח שמנהיג אפקטיבי אינו רק מי שניחן בתכונות מסוימות, כפי שציינתי, אלא גם שניחן בהבנת השינויים המתרחשים בסביבתו ומגבש אסטרטגיות לפעולה כמו השהייה, לקיחת אחריות, הדרגתיות ועוד, שעליהן נלמד בהמשך.


שתי התיאוריות מניחות שתכונות מנהיגותיות נרכשות ונלמדות מלקחי העבר של המנהיג. הן יוצרות את הפריזמות הרגשיות והקוגניטיביות להבנה ולפעולה במצב אופרטיבי נתון. מתוך היגיון זה אנו דנים בלקחיו המוקדמים של מנחם בגין ומנתחים את סגנונו והחלטותיו לאור הנחות היסוד של שתי הפרספקטיבות. דרך דומה אני נוקט לגבי יצחק רבין.


מטרתי היא לא רק לתאר מציאות הקשורה בהם ובתקופתם, אלא לנסות ולהבין מכך על הקשיים שבהם מנהיגים נתקלים בניסיונם להביא להסכמי שלום מאז ועד עתה. קיסינג'ר, בספרו האחרון, מביא את תשובתו של צ'רצ'יל לכתב העיתונות, השואל כיצד יכול פוליטיקאי להיות מנהיג. תשובתו הייתה: "הכול מצוי בספרי ההיסטוריה".[3]


הערות


[1] ראו לדוגמה: קנת שטיין, מדינאות אמיצה: סאדאת, קיסינג'ר, קרטר ובגין והחתירה לשלום ערבי־ישראלי, תל־אביב: מערכות 2003. סטיוארט אייזנשטאט, ג'ימי קרטר, ישראל והיהודים, חבל מודיעין: כנרת, זמורה, דביר 2021. דניס רוס, דוד מקובסקי, חזק ואמץ: ההנהגה הישראלית לפני ההכרעה הגורלית ביותר מאז הקמת המדינה, ראשון לציון: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2020. איתמר רבינוביץ', סף השלום: ישראל וסוריה 1992-1996, תל אביב: ידיעות אחרונות, 1998. איתמר רבינוביץ', יצחק רבין: חייל, מדינאי, מנהיג, חבל מודיעין: כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2017. יעקב בר־סימן־טוב, המעבר ממלחמה לשלום: המורכבות בקבלת החלטות – המקרה הישראלי, רמת אביב, תל אביב: אוניברסיטת תל־אביב, מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, 1996.
[2] Fred I. Greenstein, The Presidential Difference, Leadership Style from FDR to Barack Obama, Princeton University Press, NJ, 2012.
[3] מרטין אינדיק, בתחבולות תסיים מלחמה: הנרי קיסינג'ר והחתירה לשלום במזרח התיכון, ישראל: משכל, 2023.


חלק א


מנחם בגין: אסטרטגיה של ריאליזם מתון


1


שנים מוקדמות


מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, נולד ב־16 באוגוסט 1913, בשבת "נחמו", חודש אב, להוריו דב זאב וחסיה, כאח צעיר לאחיו, רחל והרצל, בעיר בריסק, בפולין. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נאלצה המשפחה לנדוד לעיירה קוברין ולחיות שם בעוני רב, והיא חזרה לבריסק ההרוסה ב־1918.


האב, דב זאב היה יהודי שומר מסורת, ציוני נלהב, מנהיג ציבור וחובב השפה העברית, ידוע ככותב תזכירים, שולט בכמה שפות, נואם מוכשר וחובב שחמט. חסיה הייתה אשתו השנייה, יפת מראה וצעירה ממנו בעשור לפחות, נחבאת אל הכלים, מרבה לקרוא ולהרחיב אופקים, שפתה היחידה יידיש. בנעוריה רצתה ללמוד תיאטרון ולשחק את דמותו של בר־כוכבא, אך המציאות כפתה עליה לזנוח את חלומה ולהיות אם ורעיה בביתה.


במאפייני בית גידולו, שאליהם התוודע בגין עם השנים, הייתה סמליות רבה. ביום לידתו בחודש אב מקוננים היהודים על מר גורלם ומציינים את חורבן בית המקדש. הפטרת "שבת נחמו" נפתחת במילות תחינה ובקשה שהעם היהודי ינוחם מכל צרותיו. אחיו הגדול ממנו בשלוש שנים נקרא הרצל על שמו של חוזה המדינה, כדרישת אביו. ההוויה הדואלית של ציונות ויהדות מסורתית ליוותה את חייו של אביו והוא הטיפה לילדיו. מנחם זכר עירוב של סמלים דתיים מסורתיים לצד סמלים ציוניים למכביר. את השפה העברית שדיבר אביו כדי לעודד את ילדיו לדבר בה, את הציווי המוסרי לעלות בבוא העת לציון, את הגאווה להיות יהודי המגן על אחיו מפני עריצות הגויים, את המסורת לקיים את מנהגי השבת והחגים היהודיים, את לימודי "החדר" ובהמשך את לימודי הגימנסיה והאוניברסיטה.


התלאות האנטישמיות שאותן חווה בגין, ששום ראש ממשלה לפניו ואחריו לא חווה, היו מטלטלות ורבות השפעה על ראייתו את ההיסטוריה היהודית ואת העולם. התקופה הראשונה בחייו של בגין הייתה קשה אפילו ביחס לאחיו. הוא נולד שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה וחווה את אכזריותם של הקוזקים ואת המאבקים שהתחוללו בין חיילי הקיסר וחיילי הצאר. הוא ראה בתים שרופים ואדמה חרוכה, ואת עיר הולדתו בריסק עולה באש ומשוקמת. הוא חווה תלאות נדודים, היעדרות אב וחרפת רעב, אך מכל הזוועות שראה זכר במיוחד את אביו האמיץ והגאה. לימים כתב: "לא, לא אלך עוד ל'בריסק', אך בריסק ‘תלך' תמיד עמדי. כי שלושה דברים עיקריים נטלתי, אם בחדווה ואם ביגון, מבית אבא ואימא, ואשאם בלילות מגור, בימי מסה, בשעות מבחן ואלה הם: לאהוב יהודים. לא לפחד מפני גויים. ושלישית: טוב לגבר כי יישא עול בנעוריו".[4]


האירועים האנטישמיים שחווה בילדותו ובנעוריו היו חקוקים עמוק בתודעתו: אביו המוכה עד זוב דם על שהגן על רב יהודי מפני השפלתו בגיזוז זקנו בידי חיילים פולנים; הכפייה בבית הספר לכתוב בשבת; הטרפה שהביאו אל פיו ילדים גויים; אביו שיצא להגן ביער על יהודים שהוכו בידי פולנים חוגגים. אך אולי יותר מכל השפיעה עליו הידיעה כיצד נרצחו הוריו ואחיו הרצל בשואה. ואז נדר "לא עוד!" וקיבל את הצו המוסרי להיות שליח העם היהודי.


יחסיו של מנחם עם הוריו היו נטולי קונפליקט. הוא גדל ובגר מבלי שעבר תהליך של היפרדות מהוריו. הערצתו לשניהם הייתה רבה. את אומץ ליבה של אימו העריץ. לימים זכר כיצד גוננה עליו בגופה מפגזי הגרמנים המזנבים בהם בבריחתם מזרחה. לאביו דמה במראהו ובתכונותיו ואותו העריץ הערצה רבה. האב הקנה לו ערכים של יהדות מסורתית ולא אורתודוקסית, המשלבת גם השכלה כללית ואוניברסלית, לצד ציונות אמיצה וגאה. לא רק בהטפה אלא גם, ואולי בעיקר, במעשים. מנחם ראה את אביו המפגין את מנהגי היהודים בפרהסיה, מגן בגופו על יהודים מוכים מהגויים המכים אותם, חוגג את חגי היהודים בהתרגשות, כותב תזכירים לשלטונות להגן על זכויותיהם ואף מעודד את בנו לנאום ולחדד את שכלו במשחק השחמט.


אימו חסיה הייתה למנחם אם מסורה, ענווה ואמיצה. היא פתחה לו צוהר להכרת קורות היהודים בעת העתיקה וידע שהיא משענת רגשית, הבן היקר לה, המבינה אותו ללא מילים. כשנתבקש מנחם בגין לתאר את דמותה, הוא זכר אותה כאישה פסיבית, דאגנית, אך לא מדריכה ומכוונת: "אימא תמיד סבלה מבלי להתאונן ובכך שימשה לנו מופת, לא הייתה שתלטנית, לא התערבה, לא שאלה שאלות מביכות. הרגשנו מאוד חופשיים בבית. היא הייתה משענת, לא שליטה: מנחמת, לא מקנטרת".[5]


במנחם בגין התמזגו לימודי קודש וחול. חינוכו הפורמלי כלל לימודי קודש בחדר, לימודים יסודיים כלליים, עממיים ותיכוניים, ולימודיו האקדמיים במשפטים באוניברסיטת ורשה. חינוכו הלא פורמלי כלל ידענות מופלגת בתנ"ך שאותה רכש בבית אבא. קריאה מרובה של כ־150 עמודים ביום של היסטוריה כללית ויהודית ובעיקר ביוגרפיות פוליטיות, ונאומים מכוננים שחלק מהם זכר בעל־פה.


לימים תיאר את השפעת הוריו ואירועי ילדותו. מאבי למדתי, אמר, לאהוב יהודים ולא לפחד מהגויים. אימו הייתה הדמות היציבה ביותר בחייו, שהגנה עליו בגופה, פתחה לו צוהר לעולם הספרות. אירועי התקופה היו לו צו יעוד. הוא קשר את עתידו כמגן העם היהודי.


כמיהה לאומית נשזרה במסכת חייהם של יהודים מסורתיים רבים כמו במשפחת בגין. בני המשפחה המשיכו לשמור על השבת והלכו לבית הכנסת וחגגו את החגים היהודים, אך הלכה וגברה אצלם התחושה שאלוהים אינו עושה הרבה להצלת יהודי אירופה, והפיוט "והיא שעמדה" שקרא זאב דב בבכי בערב פסח, אינו ערובה מספקת לביטחון העם היהודי מאויביו.


הציונות של מנחם בגין החלה בהשפעת אביו, שעודד את ילדיו לדבר עברית ולא פולנית ולראות בה שפת אם, ונמשכה עם ניסיונו של האב להשריש בילדיו תקווה ואמונה לעלות לישראל ולהיות שותפים בהקמתה של מדינה יהודית. בגין ראה באביו מקור ראשון ועיקרי לציוניותו. בספר זיכרונותיו כתב: "משחר נעורי חונכתי על ידי אבי, אשר בשעת מבחן הלך, כפי שנמסר לי, לקראת המוות יחד עם אחיו היהודים כשקריאת ‘שמע ישראל ושירת התקווה נשמעות חליפות מפיו – משחר נעורי חונכתי בהכרה כי עלינו לשוב לארץ ישראל; לא ללכת ולא לנסוע ולא לבוא, כי אם לשוב לארץ אבותינו".[6]


את מושג הלאומיות הכיר מנחם בגין מהגימנסיה הפולנית שבה למד. אביו, דב זאב, רשם את שלושת ילדיו לגימנסיה זו כדי להבטיח שתעודת הבגרות הפולנית תקנה להם אישור כניסה ללימודים אקדמיים באוניברסיטת ורשה, ואכן שלושת ילדיו סיימו את לימודיהם האקדמיים. רחל למדה הוראה, הרצל מתמטיקה ומנחם משפטים.


הלאומיות בגימנסיה הפולנית פיעמה בעוז בלב הפולנים ששאפו להשתחרר מהכיבוש של כוחות זרים. הפולנים לחמו בגבורה על עצמאותם, וסיסמאות של אהבת המולדת, גאווה, השתייכות ואמונה בנצחיות של האומה מילאו את חלל האוויר. רוח לאומית פולנית זו מצאה הד בליבו של מנחם, שלמד מאביו על החלום להקים מדינת לאום לעם היהודי בארץ ישראל. הוא מצא בשיריו הלאומיים של המשורר, מורהו הנערץ, היהודי המתבולל, אדם מיצקוביץ', ביטויי רגש של הערצה ללאומיות הפולנית, שרבים משיריו ידע לצטט והרבה להזכירו בנאומיו.[7] הלאומיות הפולנית ומבשריה היו עבור מנחם דוגמה לאופן שבו הציונות יכולה להתפתח ולהתנער משליטי הארץ הזרים. הלאומיות הפולנית התפתחה, אומנם, באותה עת לכיוון לא מעשי, ואילו הלאומיות הציונית בהנהגת בנימין זאב הרצל התפתחה לאפיקים פוליטיים ממשיים.


בשנת 1929, כשמנחם בגין היה בן שלוש עשרה, בא לעיר הולדתו בריסק אורח חשוב, זאב ז'בוטינסקי. הוא נשא נאום שעבור מנחם היה מכונן. המפגש קבע לימים את השתייכותו של בגין לתנועה הרוויזיוניסטית, לאצ"ל ולהקמת מפלגת חירות. שש שנים קודם לכן כתב ז'בוטינסקי את מאמרו, "קיר הברזל" ובו קבע את עיקרון שתי הגדות לירדן, הענקת זכויות פוליטיות ואזרחיות לערביי ארץ ישראל במדינה היהודית, ובתפקיד הכוח הצבאי כגורם מרתיע ומקדם שלום. בספרו כתב מנחם על אותו מפגש ראשון עם ז'בוטינסקי: "אתה יושב למטה ומקשיב לאיש וחש בכל עצמותיך כיצד הוא מעלה אותך מעלה מעלה. האם נכבשת? לא למעלה מזה. נתקדשת... הריני מקודש לתמיד".[8] חבר ילדות שלו ציין בנימה דרמטית, "ז'בוטינסקי נעשה לו אלוהים".[9]


בתורתו של ז'בוטינסקי היו כמה מרכיבים שבגין הנער יכול היה להזדהות עימם. לאור התנסויותיו המוקדמות, מרכיב העוצמה החסר לעם היהודי בגולה היה הגורם העיקרי ליחס המשפיל והאכזרי אליהם. ההיסטוריה מלמדת שעמים ללא עוצמה נרמסו בגלגלי ההיסטוריה ונכחדו. היד היהודית המושטת לשלום, הבנויה על שוויון זכויות מלא במדינה יהודית שאליה שב העם היהודי, מושתתת על עיקרון הצדק והמוסר, אך אם תגדע יד השלום, תפעיל ישראל כל עוצמתה הצבאית עד אשר יבינו הערבים שאין דרך אחרת אלא להשלים עם קיומו של העם היהודי, השב למולדתו, ויחתרו לדו־קיום ושלום.


בגין העז לחלוק על דרכו המדינית של ז'בוטינסקי ביחס לבריטים בטענה שהיא אינה מתאימה לעולם חסר ערכים וללא כל מצפון וחמלה לחלשים. מכאן הסיק שעל התנועה הרוויזיוניסטית להמעיט בציונות הדיפלומטית ולכוון את כל מרצה לכיבוש הארץ בכוח צבאי. באותו כינוס הציע בגין לתקן את נדר בית"ר למתגייסים החדשים ולהכליל בו את המשפט: "אכין זרועי להגנת עמי ולכיבוש מולדתי, ולא רק להגנתו".[10]


ז'בוטינסקי דחה את טיעוניו של בגין וכינה אותם "חריקות" מיותרות של דלת חורגת, אולם הסכים בסופו של דבר עם התיקון בנדר בית"ר, ומינה בשנת 1939, שנה לפני מותו הפתאומי, את מנחם בגין לנציב בית"ר בפולין. המתחים בין השניים עלו מדי פעם בפעם, אף על פי שבגין כינה את ז'בוטינסקי "מורי ורבי" וראה בו דמות אב, שאת ציוניותו שלו קיבל בירושה ואחר כך עיצב ושינה אותה.[11] נוצרה תחושה שקם לרוויזיוניסטים מנהיג חדש, נואם רהוט ומלהיב. חלוץ ומוביל דרך.


שלושת המקורות; האב, המשורר הפולני, וז'בוטינסקי, והרקע של התלאות האנטישמיים, יצרו אצל בגין תחושת מחויבות עזה לעם היהודי, שערכיה הם: שלילת המצב היהודי חסר ההגנה בגולה; קיום אמיץ וגאה של העם היהודי במולדתו הקדומה במתכונת טריטוריאלית רחבה; זכויות פוליטיות ואזרחיות למיעוט הערבי; התקוממות בכוח כנגד כל גורם זר או מאיים; הסתמכות עצמית ועליונות המשפט.


הערות


[4] מנחם בגין, ראש הממשלה השישי, מבחר תעודות מפרקי חייו [1913-1992], ארכיון המדינה, ירושלים: המדפיס הממשלתי, תשע"ד, עמ' 109
[5] אביעזר גולן ושלמה נקדימון, בגין, ירושלים: עידנים, 1978, עמ' 12. מצוטט אצל אבי שילון, בגין, 1992-1913, תל־אביב: עם עובד, 2007, עמ' 15.
[6] מנחם בגין, המרד, זיכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, ירושלים: אחיאסף 1962, עמ' 11. מצוטט אצל דניאל גורדיס, מנחם בגין: המאבק על נשמתה של ישראל, ירושלים: כתר, 2015, עמ' 22.
[7] Ned Temko, To Win or to Die, William Morrow and Company, 1987 p. 318. מופיע אצל גורדיס, 2015, עמ' 22.
[8] מנחם בגין: בלילות לבנים: סיפור מאסרו וחקירתו של מנחם בגין, ירושלים: דביר, 1995, עמ' 58. מצוטט אצל גורדיס, 2015, עמ' 32.
[9] טומקו, 1987. מצוטט אצל גורדיס, 2015,עמ' 32.
[10] מבחר תעודות, תשע"ד, ע"ע 11-9.
[11] גורדיס, 2015, עמ' 39.