הכותבים בגיליון זה הוזמנו להתרכז בעצמם. זהו גיליון “אני אני אני”, ברוח הזמן. כשניסה מגזין ‘טיים’ לפני כעשור להגדיר את דור ה־y, הוצגו הנתונים המחקריים: עלתה שכיחותן של הפרעת האישיות הנרקיסיסטית, של האובססיה לתהילה ולפרסום ושל הצגת ביטחון עצמי מופרז. והאם כל זה חדש לשירה, או שמא השירה תמיד הבליטה את דרכי ההתבטאות הנוכחוֹת־בַּכֹּל של האני? מיכאיל בחטין דיבר על “בעיית הליריקה כביטוי של העצמי”. זוהי שאיפה של משורר ללכת הלאה מן המילים שלו, כי באמצעותן לא ניתן לומר שום דבר מהותי. כשמשורר מחפש אחר שפה משלו, טען בחטין, הוא מחפש את העמדה שלו כלפי העולם. בגיליון זה עשרות חיפושים כאלה. אמירה הס מעידה שתמיד ראתה את המראות המרוסקים המתרסקים אל תוך הלב שלה. אורית נוימאיר פוטשניק שומעת קול ברור מתוך חלל הבטן שלה. ג’ון קיטס רואה בשמי הלילה סימנים להרפתקה. נדב נוימן מבטיח שהוא נשאר. ושרה כּוֹי מבטיחה: אני מקומֵךְ הבטוח ביותר.