“אני רוצה שתביני,” היא בוכה, “שאני כבר כלום. אני מבינה שהם רוצים בטובתי אבל הם לקחו ממני את כל הבחירות שלי. לעבור למרכז. אני כבר שישים שנה חיה בצפון, כל החיים שלי שם. הם מכרו לי את האוטו בלי שבכלל ידעתי,” היא משתנקת מבכי. “אני מרגישה שכל מה שאני כבר לא קיים יותר. מחליטים עליי, קובעים לי. אפילו זה שהחליטו שתהיה לי עובדת זרה בבית. את לא יודעת כמה זה פגע בי.”
“העולם שייך לצעירים”, האומנם? במפגשים עם אנשים, זוגות וגם משפחות אני מגלה שעולמם של המבוגרים הוא יפה כל כך ומלא בעושר ובעניין, כמו גם בקשיים ובהתמודדויות. היכולת הרגשית לעבד את החיים, להסתכל עליהם במבט לאחור, להניח או להעצים, להוציא אל האור או לשמור בבטן – היא יכולת מופלאה ומי שזוכה לכך יוצא נשכר.
החל מתקופת היציאה לפנסיה, הקן המתרוקן, סבאות וסבתאות, גירושים מאוחרים ואלמנוּת, טיפול בבן או בת הזוג החולה וגם פרידה מהחיים, זכיתי ללוות עשרות אנשים בדרכם בתקופת החיים המשמעותית, תקופת הזִקנה. אין מאושרת ממני שנפלה בחלקי זכות זו.
יעל חביב החלה את דרכה המקצועית בלימודי אומנות ומשם התפתחה ללימודי אומנות ככלי טיפולי. במשך השנים חרתה על דגלה את הובלת השיח הרגשי בגיל השלישי, והרחיבה את מיומנויות הטיפול המקצועיות בהתאמה לצרכיו של האדם המזדקן.
יעל פעילה במשרד לשיוויון חברתי, שותפה ויוצרת של הפודקאסט “את, אני והזִקנה” לקידום השיח החברתי, מנחת סדנאות פרישה, מעבירה הרצאות וסדנאות ובעלת קליניקה פרטית לטיפול פרטני, זוגי ומשפחתי לבני הגיל המבוגר. בעבר רכזת תחום גיל שלישי בקהילה, מכון אדלר.
זהו ספרה הראשון.