פרולוג
עם שם משפחה כמו הופ, אפשר היה לחשוב שאהיה קרן שמש מדברת שמהלכת על פני האדמה. כולי אופטימיות תוססת ועליצות קלילה, רותמת את החיוך הנצחי שיתאים לשם כזה כאור באפלה.
ובכן, זה נכון.
אני כל הדברים האלה, אפילו בימים הרעים שלי... אפילו בימים הגרועים שלי.
במיוחד בימים הגרועים שלי.
אז, כשהאייקון האדום של סוכנות הנדל"ן קופץ לי בסרגל ההודעות ומודיע לי על בית חדש שהגיע לשוק, הבית הזה מדבר אליי בדרך שאני לא יכולה להסביר.
אני צריכה אותו, אני רוצה אותו, אני חייבת להשיג אותו.
אני נחנקת תוך כדי אכילת המאפין שלי, כשהלוגו של אתר השקעות הנדל"ן "האני בריקס" נועץ בי מבט בחזרה, והעור שלי מתלהט, מאדים כסלק, שולח נוריות אזהרה שדולקות מאחורי עיניי. הבטן שלי מתפתלת בעצבנות, כפות ידיי מזיעות ומוחי מסתובב כמו גלגל ענק ישן ורעוע שמסתובב שוב ושוב בשמיים.
אבל... תחושה אחרת גוברת. משהו אחר, משהו גדול יותר. הוא פורץ דרך חוסר הוודאות, דרך הזיכרונות האיומים, מצלצל בקול חזק יותר מהקול הקטן בתוך ראשי שצורח שזה ייגמר רע.
גלגל הענק הזה יקרוס וייפול, ויהפוך לגל הריסות לרגליי.
לא אכפת לי.
לא אכפת לי, כי כל מה שאני רואה הוא העבר שעומד להיכתב מחדש.
התחלה חדשה.
סיכוי אמיתי להפוך טרגדיה לקסם, קטסטרופה לתקווה.
בסופו של דבר, אני חושבת שזאת הסיבה בגללה אני עושה את זה.
אני חושבת שזה בגלל התקווה.
חמש דקות אחר כך, אני בטלפון עם הסוכנת שלי.
יום לאחר מכן, מוגשת הצעת מחיר.
חיים שלמים אחר כך, אני מתחננת, מבקשת, מתפללת שזאת לא תהיה הטעות הגדולה ביותר של חיי.
טעות או לא, אני עושה את זה.
אני מוצאת את דרכי בחזרה אליהם.
התקווה מנצחת.
פרק 1
"לוסי! הכלב שלך הקיא דילדו!"
אני עוברת לתנוחת ישיבה. קולה של אליסה מלווה ברעש ציפורני כלב הזקוקות נואשות לקיצוץ כשהוא שועט על פני רצפות העץ ברגע שדלת הכניסה נטרקת. אני ממצמצת, המילים שלה נקלטות אצלי. "מה?" נעמדת על רגליי, אני צועדת למסדרון, מוצאת את חברתי הטובה ביותר מבולבלת בסלון. "דילדו?"
פאי קי ליים ומרנג לימון — שתי כלבות הקורגי שלי — עסוקות בחקירת השטח החדש, בזמן שאליסה רועדת בבירור ונוחתת על הספה. "זה לא היה שלי."
"טוב, זה לא היה שלי."
"אני לא יודעת, לוסי, אבל זה נשמע כאילו קיקי ביצעה טקס גירוש שדים במושב האחורי. במקום לגרש שד, זה היה דילדו." אליסה מגששת בתיק הענק שלה ושולפת שקית ניילון, ובתוכה הראיה. היא מסובבת את צווארה ומסיטה את מבטה בעודה פותחת את השקית ומשמיעה קולות הקאה יזומים.
אני נבהלת מאוד כשאני מציצה פנימה, ואז גבותיי צונחות כשאני מזהה את החפץ. "ליס, זה מנשא לבננה."
"סליחה?" היא מצליפה בי במבט מלא תמיהה על פניה. "זה נשמע מגונה. ספרי לי על זה."
אני צוחקת. "אני משתמשת בזה כדי לשמור על הבננה שלא תימעך. זה לא צעצוע מין."
"עלוב."
פאי קי ליים — קיקי בקיצור — מקרטעת מעליי ברגליה העבות ונוחתת על רגליי. היא קצת כבדת משקל הודות לכל החטיפים שהיא מקבלת מאימה בגלוי מתחת לשולחן כל השנים, בעוד לימון קצת יותר תובענית בכל מה שנוגע לפינוקים. אליסה שינעה את הכלבות לבית החדש למעני בזמן שנהגתי ברכב הובלת הרהיטים והכנסתי אותם פנימה בעזרת דודי דן. עזרתה של אליסה הייתה חיונית לי כשעשיתי את המעבר לחיי החדשים.
"אז, זה המקום החדש, הא?" אליסה מניפה את קארה הבלונד שלה ומאשרת את המקום החדש בתנועת טאטוא בידה. "הוא מושלם בשבילך. אני שונאת את זה שאת עכשיו במרחק ארבעים דקות נסיעה ממני, אבל עדיין תנגני בבר היין בימי שישי, נכון?"
אני מתיישבת לידה על הספה בצבע קרם ומטה את ראשי. "כן. כל עוד אמצא עבודה שמסתדרת עם הלו"ז שלי."
צעד ראשון היה לעבור דירה.
צעד שני הוא להבטיח לעצמי עבודה שתשלם את החשבונות ואת הוצאות המחיה שלי.
הבית נקנה במזומן, הודות לכסף שירשתי מסבתא מייבל, והמכונית שלי הייתה מתנה מהוריי לפני ארבע שנים, אבל עדיין אני צריכה לשלם מיסים, דלק, חשבונות, אוכל וכל שאר העלויות שהן מחיר החופש והעצמאות. אני רוצה למצוא עבודה שתאפשר לי לחסוך קצת בכל חודש ללימודים עתידיים בקולג', כל עוד נותר לי קצת כסף מהירושה.
צעד אחד בכל פעם.
"טוב, אני חושבת שזה אדיר." אליסה שמחה. "יש חצר מגודרת לכלבים ומספיק מקום להוסיף את המאהב הבלתי נמנע שיגור איתך. ובואי לא נזלזל בפריבילגיה של מוסך צמוד."
הבטן שלי מתהפכת.
המוסך ישמש לאחסון.
לא אשתמש במוסך.
אני מכחכחת בגרוני, מזדקפת מהספה ומשחקת בשערי. "מאהב שיגור איתי, את קורעת."
"בלתי נמנע," היא חוזרת.
כל מה שאני יכולה לעשות זה להניד בראשי בעודי מתחמקת מההצהרה הנפיצה שלה. אני מבינה שאני לא טרולית, ואני מודעת לכך מספיק כדי להודות בזה.
אבל, אני גם מעט נוירוטית.
חריגה, קצת מוזרה, וכפי שכמה עלולים לומר, תוססת מדי.
אני אדם טוב, כן, נדיבה ונותנת — אבל גברים לא בהכרח רוצים לקפוץ למיטה עם אישה מגושמת ומסורבלת שלא מפסיקה לדבר. זה לא סקסי.
ואני גם מודעת לזה מספיק, כדי להודות בכך.
אני חיה בעקיפין דרך אליסה, וזה מספיק לי.
אחרי שאני עורכת לחברתי סיור היכרות בבית, אנחנו מתיישבות לחלוק בקבוק יין על הרהיטים המפוזרים, עם הכלבות בחיקנו וצחוק בגרוננו. זהו לילה ראשון נחמד שישתפר עוד יותר כשאעביר את עצמי לחדר שינה מוכר ואחשוף את הזיכרונות הקדושים שאני יודעת שממתינים לי.
אני נפרדת מאליסה כמה שעות לאחר מכן, וממהרת במסדרון הצר לחדר שהיה מכוסה פעם בווילונות בצבע לבנדר ובתחרה. הוא אפור כעת — אפור ומשעמם — ואני לא יכולה לחכות להפוך אותו לחדר מתוק, בעזרת אהבה ומברשת צבע.
בלב מקפץ, אני מתיישבת ברגליים משוכלות על רצפת חדר השינה ליד המיטה.
רצפת חדר השינה שלה.
לפני שאני מספיקה להרגיש נוח מדי, הטלפון משמיע קול מהכיס האחורי, כמו פעמון אזהרה שאומר לי להשאיר את העבר מאחור.
אלא שזה מאוחר מדי.
זה היה מאוחר מדי כבר ברגע שהרמתי טלפון, התקשרתי לסוכנת שלי ואמרתי לה שמצאתי את בית חלומותיי. חלומות ביעותים, בכמה מהלילות, אבל רוב הזמן, חלום חדש בהתהוות.
היא הופתעה, כן, אבל לא היה לה מושג עד כמה ההחלטה שלי חריגה באמת. לא סיפרתי לה שגדלתי בסמוך לבית החווה הדרדר הכחול. לא הזכרתי שהנכס בגודל 140 מ"ר היה למעשה הבית השני שלי במשך שמונה שנים נהדרות.
ומעולם לא הודיתי עד כמה להוטה הייתי לראות אם מקום המסתור הסודי של אמה עדיין טמן בחובו את אוסף האוצרות האבודים זה מכבר.
כשאני מסיטה את תשומת ליבי מרצפת העץ, אני שולפת את הטלפון שלי ומציצה במסך.
זאת אימי. הלם.
אימא: לוסיל אן הופ.
אני: השם המלא משפיע פחות כשהוא נכתב בווטסאפ, אימא.
אימא: פשוט תעמידי פנים שאת יכולה לשמוע את הטון המאיים שלי.
אני: אוקיי. אני מאוימת רשמית. מה קורה?
אימא: אני מתגעגעת אלייך.
אני מחייכת, מציפה אותה בלבבות ואמוג'י של דמעות לפני שאני משליכה את הטלפון על ארגז סמוך.
בגיל עשרים ושתיים עזבתי את בית הוריי.
לאחר שפחד בריאותיי ניפץ את חלומותיי לעזוב את הפרברים השקטים של מילווקי ולעבור לברקלי להתמחות בלימודי כתיבת שירים, ולאחר שמותו של אבי מנע ממני חיפוש עבודה במשרה מלאה, בשל האבל והיגון המשתקים של אימי, החלטתי לבסוף לטעום את טעם העצמאות. היה קשה להשאיר את אימי מאחור, אבל אני חושבת שזה היה אפילו קשה יותר עבורה. תמיד היינו קרובות, אפילו יותר לאחר מות אבי, אבל שתינו ידענו שהגיע הזמן שאפרוש את כנפיי ואעוף מהקן.
אלא שלא דמיינתי שהקן יהיה כאן.
ממש בחזרה להתחלה.
אנחה נפלטת ממני כשאני נשענת לאחור על כפות ידיי ובוהה למעלה לתקרה שהייתה פעם הבית של עשרות מדבקות זוהרות בחשכה ושל פוסטר ענק של להקת ואן דיירקשן. זאת אותה תקרה שנרדמתי כשאני בוהה בה, במהלך שמונה השנים של הרפתקאות השינה המשותפות שלנו.
נהגנו לפטם את עצמנו בסוכריות גומי — כשאני אוגרת את כל הירוקות, ואמה גונבת את כל האדומות — וכתבנו שירים שמעולם לא היה להם סיכוי להפוך למשהו, יותר מאשר תווים כתובים בתקווה על נייר.
אני שותה בנשימה עמוקה את היין, שרק מגביר את הריגוש שמסתנן לזרם הדם שלי, ומתיישרת בחזרה לישיבה. אחר כך אני מפרידה את לוחות הרצפה הרעועים, המסמרים קופצים, והשבבים מתפזרים עם ההסתייגויות שנותרו בי.
כשכל גופי רועד, אני מציצה פנימה.
ובזה אחר זה, אני שולפת את הפריטים משם.
היומן של אמה, כריכתו מכוסה שרבוטי טושים צבעוניים ומדבקות מתקלפות.
כמה דפי תווים.
הקלרינט הישן של קאל.
קאל, קאל, קאל שלי.
עיניי מתערפלות למראה כלי הנגינה האהוב, ואני מעבירה עליו את אצבעותיי, תוהה איך אבד מתחת לרצפת העץ, והאם הוא עדיין מנגן. ישנו סדק במרכז העץ, שאוחה בעזרת מעט דבק, מגלה לי שאמה עסקה בניסיון להחזירו לחיים.
היא תמיד הייתה הדבק.
היא תמיד הייתה הדבק שלנו.
אני מושיטה יד ליומן, מחזיקה אותו ברעד, לא יכולה למנוע מצריבת הדמעות לטשטש את ראייתי. עבר זמן רב מאז ששמעתי את קולה של אמה, אבל אני יודעת שהוא ידבר אליי, רם וצלול, כשאקרא את קטעי היומן. אני חושבת שאפילו שמעתי אותו כשהאייקון האדום של סוכנות הנדל"ן קפץ בטלפון שלי, והסיט את חיי לכיוון חדש לגמרי.
אני מניחה את היומן בצד לרגע, ממשיכה לחטט, מגיעה לתצלום קטן שקבור בין מזכרות יקרות ערך.
הנשימה שלי נעצרת כמעט.
זהו תצלום שלנו, של אנשי ההרפתקה שלי — תצלום שמעולם לא ראיתי בעבר.
אני, אמה וקאל, זרועותינו משולבות סביבנו, חיוכינו ארוגים בשמחה שאי אפשר לגעת בה. הלילה אפל, הגחליליות בהירות, זוהרות מפנינו. אני חבוקה היטב בזרועו של קאל העוטפת את צווארי, מושכת אותי לימינו, כאילו לא הייתי אמורה לעזוב מעולם. אמה בצידו השני, מתכופפת בצחוק.
אני זוכרת את הרגע.
אבא של קאל ואמה קרא, "מוכנים?"
לא היינו, אבל הוא צילם את התמונה בכל זאת.
ואז הוא שאל אותנו שוב, ושוב, ושוב, עד שהפכנו לעיסה של צחקוקים פרועים ונחירות, מועדים כמעט זה על זה.
לא היינו מוכנים מעולם.
היינו מוכנים מטבענו, מוכנים לנצח.
אני לוחצת אצבע לתצלום, עוקבת אחר הפנים שחיו רק בזיכרונותיי כמעט במשך עשור.
איפה אתה, קאלהאן בישופ? לאן הלכת?
הוא עשוי להיות אדם שונה לגמרי עכשיו. מישהו חדש, מישהו שבקושי אזהה, אבל עליי לדבוק בתקווה שהנער שאהבתי עדיין שם, היכן שהוא.
תקווה.
תקווה היא הסיבה שאני כאן — זהו שמי, אחרי הכול; זה בדמי.
אבל, אני מניחה שהבעיה עם תקווה היא שהיא אינה יותר מאשר רגש, ורגשות חולפים. שמות הם נצחיים, אבל רגשות אינם נשארים לנצח.
וגם אנחנו לא.
כל מה שאני יודעת הוא שאני עומדת לנצל את הזמן שנותר לי כדי לפצות על הזמן שאבד.
אני יודעת, עכשיו... אני צריכה למצוא אותו.
אני צריכה למצוא את חברי מפעם.
