ראשית דבר
"היא עושה מה?"
בתגובה לפצצה שאחותו הפילה עליו זה עתה, לאונידס סטנהופ פשוט שקע לתוך כיסא המנהלים שניצב מאחורי שולחן הכתיבה הענקי שלו, העשוי מזכוכית, כשבטנו מתהדקת וראשו כבר מתחיל לפעום בתחושה הנוראית והמוכרת הזאת.
"היא מזמינה ציור דיוקן של עצמה," שבה ואמרה דפני ביוונית, ללא שום הבעה, כשהיא מוסיפה לבהות מהחלון החוצה על לונדון שנפרשה תחתם, שטופה באור השמש של סוף חודש מאי. "בעירום. בשביל לאסלו. בתור מתנת יום-הולדת, לדבריה. הוא עומד להיות בן שבעים בשבוע הבא."
"שבעים?"
"אני יודעת," אמרה דפני. "אני רק יכולה לנחש שהוא ממש אוהב בוטוקס. אני לא מבינה למה היא לא יכלה להסתפק בשובר מתנה לכמה טיפולים קוסמטיים נוספים – ולהסתפק בזה."
"זאת גישה ממש מעודנת מדי בשבילה."
לאו עצם את עיניו בזמן שאחותו רטנה בהסכמה, וצבט את גשר אפו למרות שידע בוודאות מוחלטת שזה לא ישפר את הרגשתו. במשך שנים הוא נאלץ לכבות שריפות ולהילחם בסקנדלים שחוללה אימו מאז שהפך לראש המשפחה, אחרי המוות הפתאומי של אביו לפני שתים-עשרה שנים, כשהוא היה בן תשע-עשרה בלבד. חלק מהסקנדלים היו ענקיים, חלקם קטנים, אבל כולם ביחד היו לגמרי מתישים.
האם לא עמד להגיע שום סוף לדרמות שהאישה הזאת מחוללת? היא כבר הייתה כמעט בת שישים. באיזה גיל היא אמורה להיעשות מהוגנת ולהעניק לו קצת מנוחה? לא בעתיד הקרוב, כפי הנראה.
הוא נאנח ונלחם בדחף לחרוק שיניים, ואז התעשת והתאמץ להתמקד בחדשות האחרונות הללו. "חשבתי שהיא ולאסלו בכלל נפרדו."
דפני פנתה מהחלון וניגשה להתיישב מעברו השני של שולחן הכתיבה. "זה היה לפני חודשיים," היא אמרה בהשלמה ושקעה אחורה על ריפוד העור בצבע ויסקי. "הם כבר השלימו מאז. היא אמרה לי שהסקס היה חסר לה."
לאו העווה פנים.
"הדיוקן אמור להיות מוצג בתערוכה של ציירת אנגלייה צעירה ומבטיחה, בגלריית הטייט מודרן. בעוד שבועיים. שלושה ימים לפני החתונה שלי. אתה מסוגל להאמין?"
"לרוע המזל, כן, בהחלט," הוא אמר בהחניקו אנחה של קוצר רוח. "בקלות רבה מדי. היא לגמרי שקועה בעצמה. קשה לי להאמין שהיא בכלל חשבה על סמיכות הזמנים, או על כמה שזה לא ראוי."
"זה יגיע לתקשורת," המשיכה דפני, כשקולה רועד יותר ויותר, ועיניה הכהות מתחילות לבהוק. "עיתוני הרכילות יעשו מזה מטעמים. והצילומים... אלוהים, כולם בחתונה שלנו ידברו על זה וינעצו בה מבטים. כאילו שמה שהיא מתכננת ללבוש לחתונה אינו גרוע מספיק. זאת אומרת, ללבוש לבן. באמת, לא נראה לי שאוכל לעמוד בזה, לאו. אני לא יודעת מה לעשות. איך אנחנו עוצרים את זה? לארי אין שום השפעה ממשית עליה, ואתה יודע מה אימא חושבת עליו. הוא התחנן בפניה לפחות לדחות את זה בכמה שבועות, אבל היא אמרה שהיא לא נשמעת לפקודות של סתם מלצר, וניתקה לו את הטלפון בפנים.
"אני יכול לתאר לעצמי," הוא רטן ולסתו התהדקה.
"אז אתה יכול לעשות משהו בנוגע לזה?"
כמובן הוא יכול. פתרון בעיות וטיפול באנשים מהווים חלק גדול ממה שהוא עושה, הן כמנכ"ל של אימפריית הבנקאות והספנות של סטנהופ קאליס והן כאח הגדול, האחראי והמגונן של שבט גדול ואהוב.
אבל חשוב מכך, הוא בהחלט יעשה משהו, כי אפילו אם הוא לא היה את שני הדברים הללו, בשום פנים הוא לא היה יכול להתעלם מהמצוקה שנשמעה בקול של אחותו. הדמעות והכאב שהיא ניסתה לכבוש פילחו את חזהו כמו סכין, וגל לוהט של כעס מתוסכל עלה וגאה בתוכו.
דפני נאלצה להתגבר על כל כך הרבה כדי להגיע לרגע הזה. לפני שמונה שנים, בגיל ארבע-עשרה, היא אובחנה כחולה בלוקמיה קשה. בהמשך היא בילתה בבתי חולים יותר מאשר מחוץ להם. היא נאלצה לקבל עירויי דם ולהילחם בזיהומים. היא עברה סבבים רבים של כימותרפיה והקרנות וסבלה מתופעות לוואי נוראיות שנלוות לזה. הפרוגנוזה הראשונית שלה לא הייתה טובה, ולמרות זאת היא מעולם לא איבדה את האופטימיות. היא חייכה גם ברגעים הקשים ביותר.
וכך, למרות שבסופו של דבר היא גברה על כל הסיכונים והייתה נקייה מהמחלה כבר שלוש שנים, עם תחזית חיובית ככל שניתן לבקש, ולמרות שבשום פנים הוא לא היה מסוגל להבין את העניין שנקרא אהבה רומנטית, עם כל הרגשות המחרידים וכל הכאוס שחייבים כפי הנראה להתלוות אליה, לאו לא התכוון לתת לשום דבר להאפיל על היום שאיש לא חשב בכלל שהיא תזכה לחוות.
"תשאירי לי את זה."
1
מתחת לבוהק של מי הבריכה הצוננים והמענגים, ווילו ג'ייקובס הגיעה אל דופן הגרניט של הבריכה, ביצעה היפוך עצל והגיחה מהמים כדי להתחיל בריכה נוספת בשחיית חתירה נינוחה.
המים החליקו על גופה כמו מזור נוזלי לכאב. חום השמש של תחילת הקיץ היווני ליטף את עורה. המתח בכפות ידיה, שהתפשט אל מעלה זרועותיה, אל כתפיה וגבה בגלל עבודתה, החל להתפוגג עם כל תנועת חתירה. והדקירות והכיווצים שנבעו מישיבה ממושכת מדי בתנוחה אחת בלבד, התמוססו כמו צבעי מים בגשם עם כל בעיטה.
היא עבדה במשך החודש האחרון רק עם הפסקה אחת של חמישה ימים, שלא הייתה ממש הפסקה, אבל היא לא התמרמרה על ימי עבודה ארוכים בני עשר השעות. איך היא יכלה להתמרמר כשבתקופה הזאת היא יצרה את הציור הטוב ביותר שלה? מהרגע של מריחת הצבע הראשונה שלה על הקנבס, הקווים הגיעו במהירות, והאובייקט קיבל צורה באופן ממש אורגני, כאילו שידיה ואצבעותיה לא נדרשו לשום הנחיה מודעת מצידה.
ווילו ידעה שהאלכימיה הנדירה היקרה הזאת לא נבעה מסביבת העבודה שלה, מפוארת ונוחה ככל שזאת הייתה. היא לא נבעה גם מאיזה פרץ כישרון פתאומי, כי כישרון כבר היה לה בשפע. זה נבע אך ורק מהאוביקט של הציור, אישה שהייתה מקסימה ומרתקת בדיוק כשם שהייתה גם אנוכית לחלוטין.
לא רק שסלין סטנהופ שחורת השיער ובעלת העיניים הכהות, המלוכסנות קמעה, הייתה יפהפייה מדהימה בעלת גזרה מרהיבה שלא העידה כלל על גילה ועל ששת הילדים שהיא ילדה, היא גם הייתה אשת החברה הגבוהה של יוון שניהלה סגנון חיים זוהר והרפתקני. כשהיא לא רטנה בקשר לבנה הבכור, כמה הוא מאכזב ברצינותו ובהיותו עצור כל כך, שיעודו היחיד בחיים הוא להרוס לכולם את כל הכיף, היא אהבה להעלות זיכרונות. בפרטי-פרטים. הסיפורים שסיפרה הפכו אותה לזוהרת ותוססת, והאור הפנימי הזה שקרן מתוכה היה מה שהעניק לדיוקן הזה צבעוניות מיוחדת.
מהבחינה הזאת קצת חבל שהיא כבר קרבה לסיום העבודה, חשבה ווילו לעצמה בהגיעה אל הדופן ובבצעה היפוך נוסף. היא הייתה מסוגלת לשבת ולהקשיב לסלין לנצח. על מסיבות שבהן אנשים ממש התנדנדו על הנברשות, על חופשות באיים פרטיים בקאריביים, עם סלבריטאים זוהרים. על בגדים, פאר, גברים...
הסיפורים היו נועזים במידה מעוררת קנאה, ססגוניים ומלאי להט. מרירים-מתוקים לפעמים כי הם הציפו אצל ווילו זיכרונות על אימהּ שמתה כבר לפני עשור, והייתה בדיוק ההפך ממנה. ובעוד שהיא יכלה להבין איך הסיפורים הללו יכולים להקשות על חייו של בן רציני ועצור רגשית, הם כן העניקו לה הצצה מרגשת אל תוך עולם אקזוטי ואריסטוקרטי שבו ווילו התפרנית תמיד, בת המעמד הבינוני, לא תזכה לבקר לעולם.
מצד שני, השלמת הציור תביא עימה תשלום, הצגת הציור בתערוכה שהיא לא חלמה מעולם שתזכה להציג בה עבודה שלה.
הצגת עבודתה במקום כה בולט ונחשב היא גשר בין מעמד של אומן רעב ללחם ובין הצלחה. היא תביא בעקבותיה הצעות עבודה נוספות, אולי אפילו טובות יותר, שיבססו לה קריירה בתחום שהיא כל כך אוהבת ויעניקו לה גמישות שתאפשר לה להתמודד עם דלקת רירית הרחם שהשפיעה על חייה בצורה משמעותית כל כך.
כך שהעובדה שתקופת השהות שלה בווילה בקיפיסייה עומדת כבר להסתיים הייתה אמורה להוות מבחינתה סיבה לשמחה ולא לצער. לעד היא תהיה אסירת תודה לסאלין שגילתה בה עניין כשווילו הגישה לה צלחת של מתאבנים במהלך אירוע בלונדון שבו היא מלצרה לצורך השלמת הכנסתה. תודות לפתיחותה של לקוחתה העכשווית ולקשריה, עתידה של ווילו נגלה לפניה, בהיר ומלא תקווה יותר משהיה עד כה. אם לא תתחולל איזו קטסטרופה, עתידה היה כמעט מובטח. אחרי שנים של סבל, אחרי שהיא למדה איך להתמודד עם הסיוט החודשי שפוקד אותה, תוך מאמץ לחדור אל עולם האומנות המסוגר ולהצליח גם להתפרנס בו, הכול החל סוף-סוף להתחבר.
כשהמשמעות של זה חדרה להכרתה לראשונה כמו שצריך, תחושת הקלה מילאה אותה, עזה עד כדי כך שהדופק שלה האיץ וריאותיה התהדקו. ראשה הסתחרר ורפיון אחז את אבריה. מסוחררת על שאיבדה את כושר הציפה שלה, ווילו פספסה נשימה ושאפה ממי הבריכה. היא התעוותה, השתעלה, נופפה בזרועותיה וברגליה. היא הכניסה את ראשה תחת המים לרגע, אבל בדיוק כשעמדה לצוף החוצה ולהשתלט בחזרה על עצמה, היא נחבטה לפתע על ידי גל, נתפסה מאחור והוצמדה אל משהו קשה.
הלם ופאניקה הכו בה. אדרנלין הציף את גופה. אינסטינקטיבית היא התפתלה והתפרצה קדימה, חבטה במים ונאבקה לקחת נשימה. אך לא עלה בידה להשתחרר מחֶבק הפלדה שהקיף את אמצע גופה.
"עזוב אותי," היא התנשפה וליבה רעם בעת שמי שזה לא היה חיבק אותה מאחור החל לגרור אותה לכיוון הדופן.
"די להתנועע," אמר חרש קול גברי עמוק ליד אוזנה בשמץ של מבטא אנגלי. "אני מחזיק אותך."
אבל היא לא הייתה צריכה שיחזיקו אותה. היא הייתה לגמרי בסדר. "שחרר אותי ברגע זה," היא אמרה בהתנשמות, רועדת וחסרת אוויר, תוך מאבק נואש להשתחרר.
"די להיאבק. את רק עושה את זה גרוע יותר."
"אני עושה את זה גרוע יותר?"
"אני מנסה להציל אותך מטביעה."
"לא טבעתי."
"מזלך שהגעתי בזמן."
מזלי? הא! "שחרר. אותי. עכשיו."
ווילו חבטה באמת זרועו, בחריקת שיניים, אך למרבה זעמה וחרדתה המתמשכת, הטיפש העקשן התעלם ממנה לגמרי. הוא לא הרפה מאחיזתו, אפילו לא טיפה, לא משנה כמה היא התאמצה לנעוץ מרפק בצלעותיו או לשלוח עקב בבעיטה אל מבושיו. למען האמת, נראה היה שזרועו רק מתהדקת, מה שלמרבה האירוניה דווקא הקשה עליה את הנשימה עוד יותר מכפי שעשתה זאת קודם שאיפת המים.
אבל יכול להיות שהייתה איזו אמת במה שהוא אמר על כל ההשתוללות שלה. התנגדותה לא תרמה דבר מלבד בזבוז אנרגיה, שמוטב היה לה לשמור להגעתה אל קרקע יבשה. אם היא תיכנע זמנית לעוצמתו הפיזית ותניח לו לסיים את מבצע ההצלה המיותר הזה, זה יסתיים מהר יותר, מה שיהיה בהחלט רק לטובה.
בהשלימה עם ההיגיון ובוותרה על המאבק כדי לשמר את כוחה ושפיותה, ווילו הניחה לעצמה להתרפק עליו, מה שזיכה אותה כמעט מייד בנהמה של "זה כבר טוב יותר," בתגובה.
אבל בעת שהוא משך אותה, במה שנראה כמו תנועות חתירה גדולות ובטוחות, היא לא הייתה בטוחה לגמרי שזה אכן היה טוב יותר. נשימתה נעשה אולי קלה יותר, אך היא החלה לחשוב על כך שבעצם מעולם לא יצא לה להיות קרובה עד כדי כך אל גבר. לפחות לא צמודה בגבה אל חזיתו, כמו שהיא הייתה כעת.
ברור שיצא לה כבר להתנשק – בכל זאת, היא בת עשרים וארבע – אבל רחוק יותר מזה היא לא הלכה מעולם. עם מצבה הגופני, סקס אמור להיות סבל בלתי נסבל, לפי מה שהיא קראה, ולמען האמת, כבר היה לה מספיק כאב בחיים בלי שתבחר להוסיף עליו עוד סבל. לא רק שעצם המחשבה על הנושא הטילה עליה אימה, היא גם חששה תמיד שמצבה יסבך את העניינים והיא תיאלץ להסביר אותו. היא פחדה נורא שילעגו לה, ירחמו עליה, יכנו אותה לחוצה ופריג'ידית. ולמרות הנשיקות ההן – חלקן היו נחמדות מאוד – היא לא פגשה מעולם אף אחד שגרם לה לרצות להקריב את הקורבן הזה ולהסתכן עד כדי כך.
אבל האם החזה של כל הגברים קשה עד כדי כך? הזרועות בלתי סלחניות כל כך? כי הוא שינה את אחיזתו בה, ישבנה כבר לא נחבט בו, תודה לאל. אבל כעת, כשראשה נח על כתפו ונשימתו ליטפה את פניה, היא די התרפקה עליו – על גבר שהיא לא מכירה ובכלל אפילו לא ראתה – וזה היה לכל הפחות מדאיג למדי.
למרבה הקלתה, הם הגיעו אל דופן הבריכה תוך רגעים ספורים. בשנייה שבה חבק הפלדה סביב מותניה השתחרר קמעה, ווילו התרחקה מהאיש ותפסה בדופן הבריכה. היא לקחה נשימה עמוקה כדי להירגע, מחתה את המים מעיניה ואז הסתובבה לעבר מי שבא כביכול להצלתה, כשהיא לגמרי מוכנה לתבוע שיגיד לה מיהו ומה נראה לו שהוא עושה.
אלא שבראותה אותו, כל המילים יבשו על לשונה. ליבה החסיר פעימה וריאותיה התכווצו שוב. היו לו עיניים בצבע ענבר חום-אדמדם, עור שחום שהעיד על מוצאו היווני, ומבנה עצמות שהיה יכול לגרום למיכלאנג'לו לבכות. שערו הכהה היה דבוק אל ראשו, אך היא ידעה מהתמונות שהוצגו בפניה שהוא שחור מאוד, עם גוונים חומים בהירים יותר. הוא היה יפה מאוד, ונראה כה רציני. בדיוק כמו שתואר על ידי אימו.
ובהיזכרה בשפע התלונות של סאלין על בנה הבכור, בסיפורים על שתלטנותו ועל ההשפעה שהוא אוהב כפי הנראה להפעיל עליה בכל הזדמנות, ובאינסוף ההערות שלה על כמה שהוא בוודאי היה מתנגד לדיוקן הזה אילו היה יודע על דבר קיומו, ווילו לא יכלה לחשוב על דבר כשליבה הולם טיפה מהר מהרגיל, וחשש מסוים אופף אותה מלבד השאלה: איזה כיף בדיוק הוא מתכוון להרוס לה?
בזמן שווילו, הרותחת עדיין בבירור, פנתה לשחות לכיוון המדרגות, לאו ניער את המים משערו ומשך את עצמו מהבריכה החוצה בתנועה מהירה אחת, כשהוא עדיין מנסה להתאושש מאירועי חמש הדקות האחרונות.
הוא הגיע אל הווילה, באחד הפרברים האקסקלוסיביים והיקרים ביותר של אתונה, לפני רבע שעה בערך, בוער מתסכול בשל חוסר הצלחתו עד כה לעמוד בהבטחתו לאחותו. ברגע שדפני עזבה את משרדו, אתמול אחרי הצהריים, הוא נכנס מייד לפעולה. אבל המנהל של גלריית הטייט מודרן לא נענה, כפי שהוא צפה, לדרישתו לבטל את התערוכה הזאת, וגם לאסלו ואימו לא ענו לטלפונים שלו. פניה ישירה אל הציירת הייתה האופציה האחרונה שעוד נותרה לו, מה שגרם לו לקחת את מטוס הסילון הפרטי של המשפחה ולטוס הבוקר מלונדון. אחרי שמצא את סאלין בטרקלין והסביר לה מה הביא אותו לכאן, הוא בדק היכן ווילו נמצאת, ומייד פנה לצאת החוצה לטראסה. הבזק של תנועה גרם לו לפנות לעבר הבריכה. בדרך הוא הבחין בספר ובכוס שתייה גדולה על השולחן שלצד כיסא-נוח שעליו הונחה מגבת, והוא חשב לעצמו בציניות שאחרי החודש שבו היא שוהה כאן, כשהיא עובדת לכאורה על דיוקנה של אימו, היא כבר מרגישה ממש בבית כאן, בווילה המפוארת עם צוות המשרתים המלא.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
