1
אלכסנדרה מוס השקיפה על המרחבים של סנטרל פארק, ועיניה בלעו בשקיקה את הסימנים המשמחים שהעידו על כך שהאביב סוף-סוף הגיע: דשא ירוק, פריחה ורדרדה של עצי דובדבן, מדרכות מלאות רצים, רוכבי אופניים ומשפחות. החורף החזיק את ניו-יורק בצבתות הקרח הקשות שלו עד לסופו של חודש מרץ. אבל עכשיו, סוף-סוף, השמש שבה להבקיע מבין העננים האפורים, ובמשך השבוע החולף הגיע האביב במלוא תפארתו הססגונית.
אצבעותיה של אלכסנדרה התהדקו על העור השחור של קלסר קטן שהיא אחזה בידה. זאת הייתה ממש הדקה התשעים כשהמסמר האחרון עמד להינעץ בארון הקבורה שלה. בעל הבית העלה את שכר הדירה של החנות הקטנטונת שלה בסוהו בדיוק ביום שבו הלקוחה הגדולה ביותר שהייתה לה, כלה שאימהּ הייתה כוכבת אופרת סבון מצליחה, החליטה לברוח ולהינשא בחטף תוך ביטול הזמנה ענקית של סידורי פרחים. זאת הייתה מכה פיננסית חזקה עד כדי כך שהיא נאלצה לפטר את סילביה, שעבדה אצלה במשרה חלקית, מה שחייב אותה לעבוד מזריחה ועד שקיעה, להכין את סידורי הפרחים, לעקוב אחר ההזמנות באינטרנט, לנהל את המדיה החברתית ולפקח על כל שאר העניינים שכרוכים בניהול חנות פרחים בעיר ניו-יורק.
עשרת אלפים דולר, מינוס אלף דולר של המקדמה, נעלמו כהרף עין. ונוסף לכך אבדה לה גם ההזדמנות להפגין את היכולות של "פרחי בל" להתמודד עם אירועים יוקרתיים ואקסקלוסיביים כל כך, מה שהיה אמור לסייע לחנות להמשיך להתקיים.
היא סובבה את גבה לחלונות הענקיים והביטה מעבר לשולחן הישיבות הענקי והריק כרגע, שהיה עשוי ממהגוני ממורק. עדיין בלי כיסאות או כל רהיט נוסף אחר. קבוצת פירסון שעלתה לגדולה לאחרונה הייתה באמצע המעבר אל הקומה השישים וארבע של מגדל קרלסון, בניין אקסקלוסיבי שאירח חברות יחסי ציבור, משרדי פרסום וארגונים פיננסיים מסוגה של קבוצת פירסון.
כשחברתה פמלה, שעובדת כמנהלת בחברת קייטרינג יוקרתית, הציעה לה לנסות לזכות בחוזה תאגידי, אלכסנדרה היססה בהתחלה. כשהייתה סטודנטית היא עבדה קצת עם חברות כאלה, כמתמחה ללא תשלום, אבל בדמיונה היא ראתה תמיד חתונות, מסיבות לקראת לידה וימי נישואים, כשחשבה למי "פרחי בל" תעניק את שירותיה. אך בחשבה על זה יותר כעת, על האתגר שהיה כרוך בזה ועל השינוי בעבודה, היא החליטה לנסות ללכת על זה. פמלה העבירה לה רשימה של חברות שהיו צפויות לערוך אירועים בקרוב.
הדבר הראשון שאלכסנדרה עשתה היה לעבור על הרשימה ולחפש אם יש בה שמות מוכרים כלשהם. שבע שנים עברו מאז שאביה, דיוויד וולדסוורת', נשלח לבית סוהר אחרי התמוטטות עסקת הפירמידה שהוא הריץ. רוב הקורבנות היו אנשי צווארון כחול ומשפחות ממעמד הביניים. עובדה שבה התקשורת לא חדלה מלהשתמש כדי לרסק כליל את משפחתה, עם כותרות, כגון "לא ייתכן שהם בכלל לא היו מודעים למעשיו," שרדפו אותה לכל מקום שאליו היא הלכה לאורך כל המשפט שלו. היא החלה לקנות בגדים בחנויות יד שנייה שבוע אחרי תחילת המשפט, כי לא יכלה לשאת את המחשבה שכל חולצות המשי והשמלות האלגנטיות שלה נקנו מכספי הפיצויים של נכי מלחמה מסכנים, או ממעות הפנסיה של סבתות זקנות. רוב הרכוש שלה ושל משפחתה, כולל הפנטהאוז, המטוס הפרטי והבתים בהאמפטונס ובמרת'ס ויניארד נמכרו כדי לכסות את החובות של אביה ולהקים קרן לפיצוי הקורבנות. קרן שנותרה עדיין רחוקה כמאה מיליון דולר מהסכום שאביה גנב.
אימהּ החורגת זעקה חמס, אך אלכסנדרה דווקא חשה הקלה, ובעיקר הכרת תודה על כך שנלקחה מהם התזכורת התמידית למעילה של אביה.
כעת, אחרי תשע שנים שבהן היא בנתה את עצמה מחדש, היא שוב מצאה את עצמה עומדת לאבד הכול.
אבל את לא תאבדי, היא אמרה לעצמה בנחישות, תוך לקיחת נשימה עמוקה. את תשיגי לעצמך חוזה נוסף. והחנות "פרחי בל" תהיה סיפור הצלחה.
היא הייתה מלאת חשש בפנותה אל קבוצת פירסון. הקבוצה נשמעה בדיוק כמו סוג החברה שאביה ניסה להקים בזמנו, רק שהוא ניסה לבסס אותה על עבודתם הקשה של אנשים תמימים אשר נתנו בו את מבטחם. וזאת רק כדי שמשפחת וולדסוורת' תוסיף להימנות עם החברה הגבוהה של ניו-יורק, אחרי שהוא בזבז את כל ההון שעבר במשפחה מדור לדור.
אנשים רבים בחוגים הגבוהים הללו עוד זכרו את הסקנדל. אבל פמלה אמרה לה שהמנכ"ל החדש של החברה הזאת הגיע לניו-יורק לאחרונה מלוס-אנג'לס, כך שהיא הייתה חייבת ליטול סיכון. במקרה הנורא ביותר היא עמדה למצוא את עצמה מלווה החוצה על ידי אנשי האבטחה של הבניין. במקרה הטוב ביותר היא יכלה לזכות בחוזה גדול מספיק כדי להציל את העסק שלה, ובתוך כך גם לזכות באפשרות להציג את יכולותיה בפני אנשים בניו-יורק לפני שמתברר להם מיהו אביה, ולפני שהם מבטלים אותה מראש.
דבר שקרה לה כבר פעמים רבות מדי, כולל בעת שהיא חיפשה חלל בשביל "פרחי בל". המקום שהכי מצא חן בעיניה, חנות פינתית בקרבת חנות הספרים של גיסתה, היה ממש חלומי, והיא אספה פרוטה לפרוטה והחזיקה אצבעות בתקווה שהוא עדיין יהיה פנוי כשהיא תהיה מוכנה לפתוח את העסק שלה.
איכשהו, בדרך נס, המקום היה פנוי. עד שהתברר לסוכנת הנדל"ן מי היה אביה, והיא סיפרה שאבא שלה הפסיד את כל חסכונותיו כשהשקיע בקרן וולדסוורת'.
אלכסנדרה הדפה הצידה גל חום של בושה, שנקוותה בבטנה כל פעם שהיא נזכרה בהבעת המיאוס המוחלטת על פני סוכנת הנדל"ן ההיא, כשהיא הצביעה על הדלת. היא מיקדה את מבטה כעת בזֵר שהביאה עימה, ובחנה את הפרחים בעין ביקורתית. רשימת האירועים הקרובים של קבוצת פירסון כללה בראנץ' בספרייה ניו-יורקית אקסקלוסיבית, סדרת ארוחות בבתים פרטיים בהאמפטונס וקבלת פנים רשמית במוזיאון המטרופוליטן לאומנות.
"הם מארחים ומפנקים משקיעים פוטנציאליים," סיפרה לה פמלה כשהן שתו קפה ביחד, בשבוע שעבר, מסורת שעליה הן שמרו מאז הקורס המשותף שהן לקחו במכללה הקהילתית. "לפי מה ששמעתי, הם מתמקדים בלקוחות שכותבים עליהם במגזין פורבס. מי שהם לא יהיו, החברה לא חוסכת מאמציה להרשים אותם. הם הלכו על אפקט המסתורין וחשפו רק מספר קטן של אנשי קשר משמעותיים, לפני ההשקה הרשמית. ממש שוּ-שוּ כזה, אבל זה מצליח להם. כולם מדברים עליהם. ההזמנות שהם שלחו לאירועים הקרובים שלהם הן הדבר המבוקש ביותר בעיר עכשיו."
היא החליטה להכין סידורי פרחים לדוגמה, בשביל הבראנץ' הראשון. העיצוב הפשוט שהיא יצרה כלל ורדים לבנים, פרחי אניס סגולים ותפרחות של לבנדר, כך שהתקבל שילוב אביבי ואלגנטי. לא במידה מוגזמת שתאפיל על חשיבות הדיונים הפיננסים שמתנהלים סביב השולחן, אך באופן ייחודי מספיק כדי להוות נושא לשיחה ולהעיד שבן-אדם אחד יכול להיות מסורתי וגם חדשן בעת ובעונה אחת.
היא שלחה יד וליטפה את עלי הכותרת הקטיפתיים של אחד הוורדים, ותחושת המרקם המשיי העלתה זיכרון מלא ניחוחות. איך היא פקחה פעם את עיניה, ופרפרים מרוגשים השתחררו בעורקיה כשגופה הפך להיות כבד מרוב תשוקה, איך הן נפקחו לראות את פניו בקרבתה כששפתיו המלאות מרחפות מעל שפתיה.
"זה מה שאת רוצה?" הוא שאל, ונימת הנהמה של קולו הסגירה את התשוקה שבערה בקרבו. אם כי הוא עדיין הוסיף להתאפק, כי הוא לא רצה להכאיב לה, לא רצה לדחוק בה.
והיא אהבה אותו על זה. היא לא חשבה שבכלל יהיה אפשרי לאהוב אותו יותר מכפי שהיא כבר אהבה אותו, אבל אהבתה גברה והתעצמה ברגע זה עד כדי כך שהיא נכנעה לפרץ של ביטחון עצמי, הטתה את ראשה לכיוונו ונישקה אותו כשאצבעותיה מסתבכות בשערו השופע, ומותניה החשופים מתרוממים לעבר מותניו.
היא משכה את ידה בבהלה מהוורד. שמונה וחצי שנים. תשע, בספטמבר הקרוב. בדרך כלל היא הייתה טובה יותר בכליאת הזיכרון הזה.
יכול להיות שהוורדים לא היו רעיון מוצלח כל כך.
לפני שהיא הספיקה לעשות משהו אווילי, כמו לנסות לסדר מחדש את הפרחים תוך השלכת הוורדים לפח האשפה, דלת חדר הישיבות נפתחה. האישה הדקיקה בחצאית העיפרון השחורה וחולצת המשי האדומה, זו שהכניסה אותה קודם לחדר, ניצבה כעת בפתח. שערה הבלונדיני הכסוף היה תלוי על גבה, מוחלק ומסופר בשלמות כך שמִסגר את פניה. אלכסנדרה תחבה, במתח, תלתל חום סורר אל מאחורי אוזנה. כשמשפחת וולדסוורת' הייתה משפחת וולדסוורת' של מנהטן, אביה ואשתו השלישית, סוזן, לחצו עליה להעניק קצוות זהובים לשערה "החום והפשוט" כדי שידגיש מעט את עיניה החומות. כיום, כל דבר שמעבר לתספורת הבסיסית ביותר היה מעבר לתקציב שלה.
אולי כדאי היה לה להוציא קצת יותר על הופעתה החיצונית לפני בואה ללא שום הזמנה אל בניין כמו מגדל קרלסון, ולפני שהיא מבקשת לשוחח עם האחראי על האירועים של קבוצת פירסון החדשה. באתר החברה הוזכרה ארוחת צהריים רשמית שאמורה להיערך שבועיים מהיום, ונאמר שגופים מעוניינים צריכים לפנות אל מזכירתו של המנכ"ל, ג'סיקה אליוט. למרבה המזל, פמלה עבדה עם לורה ג'ונס, האחראית על האירועים בקבוצת פירסון. קל היה לאתר את לורה ג'ונס, מארגנת האירועים העסקיים של החברות המובילות בתפוח הגדול. כתבות השער שהיא קיבלה במגזין פורצ'ן כללו שפע של תמונות מהאירועים האחרונים שהיא ארגנה לכל מיני חברות מפורסמות מאוד, ובהן ניתן היה לראות אישה לבושה בשיא האלגנטיות, עם תסרוקת אדמונית אופנתית, חיוך צחור בוהק ומבחר עצום של בגדים איכותיים ואופנתיים.
גרונה של אלכסנדרה התכווץ. מוטב היה לה להתאמץ קצת יותר בלבושה היום, להשקיע קצת כסף בבגדי מותג ראויים.
"המנכ"ל יראה אותך כעת."
ליבה החסיר פעימה. היא בלעה בניסיון להתגבר על הגוש הגדול שעמד בגרונה.
המנכ"ל?"
"כן."
"מה לגבי מיס ג'ונס?"
עיניה של ג'סיקה הוצרו מעט בחשדנות. "את דיברת ישירות עם מיס ג'ונס?"
לא. אחרי ניסיונותיה, שכללו מיילים ושיחות טלפון, לקבוע לעצמה פגישות עם נציגי חברות אחרות ברשימה של פמלה, היא החליטה להשליך את יהבה על קבוצת פירסון ולהופיע בלי תיאום מוקדם כדי להראות את יכולותיה למיס לורה ג'ונס. מוטב לעשות ניסיון אחרון אחד ולסגור את החנות שלה בידיעה שהיא עשתה כל מאמץ אפשרי, מאשר לתהות במשך כל חייה מה היה קורה אילו.
היא רק לא ציפתה שיהיה עליה להציג את עבודתה בפני המנכ"ל המסתורי.
"הנחתי שמאחר שהיא האחראית על ארגון האירועים – "
"רוב אנשי הצוות שלנו נמצאים השבוע בסמינר הכשרה תאגידי בשנחאי."
אוקיי. היא מסוגלת להתמודד עם זה. אם כי לא היה לה שום מושג מה פתאום בכלל יעניין את המנכ"ל להיפגש עם בעלת חנות פרחים כושלת. אבל במקום לפקפק במזלה הטוב, היא הייתה חייבת לתפוס בשתי ידיים את ההזדמנות שנקרתה בדרכה.
"בסדר. נדיב מאוד מצידו להקדיש לי מזמנו."
גבה אחת, מעוצבת בשלמות, התרוממה אל-על, ומשהו דמוי הבעה משועשעת חלף על פניה של ג'סיקה. "זאת לא נדיבות. את עוררת בו עניין."
"בדרך טובה, אני מקווה."
כתף צחורה התרוממה וצנחה במשיכה אלגנטית. "זה יתברר בהמשך, כפי הנראה. יש לו חמש דקות." היא הציצה בשעונה, כסוף ומעוטר יהלומים אם לשפוט על פי האופן שבו הוא בהק באור. קרטייה, כפי הנראה. "החל מעכשיו, ולא שנייה אחת יותר. בואי איתי, מיס מוס."
אלכסנדרה זקפה את גבה, תחבה את הקלסר תחת זרועה, נטלה את סידור הפרחים וצעדה לכיוון הדלת בעקבות המזכירה.
זה הכי רחוק שהצלחת להגיע במשך כל השבוע הזה. אל תוותרי עכשיו.
שיחת העידוד הפנימית הקטנה הזאת נועדה להתמודד עם הסחרחורת הקלה שתקפה אותה בנסותה לעמוד בקצב צעדיה המהירים של ג'סיקה לאורך המסדרון שנמתח בין קירות זכוכית ומשרדים ריקים מצד אחד, ונוף מרשים של קו הרקיע הניו-יורקי מהצד השני. איך הצליחה האישה הזאת לצעוד מהר כל כך, כשהיא מיתמרת על עקבי סטילטו של עשרה סנטימטרים לפחות, היה לגמרי לא מובן לאלכסנדרה. אפילו בנעלי הסירה השחורות, השטוחות והפשוטות שלה היא בקושי הצליחה לעמוד בקצב שלה.
תחושת המתח שלה הרקיעה לרמות בלתי נתפסות כשהמזכירה הגיעה אל פנייה במסדרון ונעצרה אחריה, לפני דלתות מהגוני כפולות, ממורקות בשלמות. האם ליבו של בן-אדם יכול באמת לפעום מהר כל כך בלי שהוא יתעלף? כל עתיד החברה שלה היה תלוי במה שהיא עמדה לעשות ברגעים הבאים.
אין לחץ. ממש לא.
"הוא ממתין לך."
"אוקיי. תודה. ואיך קוראים לו?"
"הוא כבר יגיד לך."
אלכסנדרה מצמצה בתדהמה. "מה..."
ג'סיקה נעצה בה מבט נוסף, ברחמים כמעט, ואז חלפה על פניה וצעדה בחזרה במסדרון שבו הן באו, כשעקביה נוקשים על הרצפה בצליל מבשר רעות, עד היעלמה מעבר לפינה.
לאט-לאט, אלכסנדרה הסתובבה בחזרה אל הדלתות הכפולות. היא פגשה לא מעט מיליונרים אקסצנטריים אנוכיים במהלך עשרים השנים שבהן הייתה ידועה כאלכסנדרה וולדסוורת'. הגבר שהמתין לה מאחורי הדלתות הללו רק נהנה, כפי הנראה, לחוש חזק ושולט בסיטואציה.
הטיעון הרציונלי לא הפיג כלל את המתח שהידק את עמוד השדרה שלה כמו צבת פלדה בעת שהיא הקישה על הדלתות.
"יבוא."
הקול המעומעם, עמוק, עם שמץ של מבטא, עטף אותה סביב. זה נשמע כמעט כמו...
תתרכזי.
היא לקחה את הזיכרון שדחף אותה להצליח, אז, לפני שנים: אביה בסרבל האסירים הכתום שלו, מביט בה בזעם מבעד לזכוכית העבה של תא הביקורים. ורגע אחד אחר כך, היא כבר קמה ופנתה ללכת בעודו מטיח בה את העלבון האחרון שלו:
לעולם לא תצליחי. לא בלעדיי!
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
