“על הספר הזה שמעתי מאיזה כותרת בעיתון הארץ. תרגום ראשון של סופר יהודי רומני די מוכר? הייתי רוצה לראות במה מדובר, רק שהתוכן קצת הרתיע אותי. חלומות? הזיות? "ספרו של מקס בלכר נקרא כמו הזיית אל אס די"? אני לא חסיד גדול של הסגנון המעופף שמיטיב לתאר תופעות מטאפיזיות או: "אפיזודות של אי ממשות" כל זה נשמע לי קצת כבד ולא מעניין, לכן השארתי את הספר הזה בחלקת התעניינות נמשכת.

בשבוע הספר האחרון, בחלקה של ההוצאות העצמאיות נתקלתי בו, שהרי הוא תחת ההוצאה של "הבה לאור" ועם הרצון לקנות משהו פניתי למוכר שם, לוודא איתו באמת מה הסיפור של הספר הזה. טוב, הוא כן ניסה למכור לי אותו, אבל התעקשתי לשאול אותו אם יש תוכן בספר, אם יש משהו להיאחז מלבד חלומות ותיאורים לא ממשיים, ואיכשהו הוא גם אמר לי שכן. התלבטתי עוד, אבל אז שיכנעתי את עצמי לקנות, כי אחרי הכל הספרון\חוברת הזה נכנס אצלי תחת ספרי הכיס לנסיעות, האלה שקוראים בחטף פה ושם.

אז מה המסקנות שלי? לא ממש טעיתי, באמת רוב רובו של הספר עוסק בתיאור אפיזודות של אי ממשות, אבל הצלחתי לתפוס בו גם תוכן שאני אוהב, תוכן שיצדיק את מה שאני מחפש בספר.

הספר כתוב בסגנון ממואר, ובלכר מתאר הרבה חוויות ילדות שלו. כן, יש הרבה פעמים שהוא נכנס לדמיונות שיכולים להרים גבה ולרצות לנער אותו, אבל בחלק גדול מהסיפורים יש הרבה תחושת נוסטלגיה לא ברורה, מין תחושת הזדהות, כי אחרי הכל הוא מתאר מבט של ילד ומשהו בתמימות הזאת ובזיקה למקום האולי מדומיין והלא מציאותי, יש בזה משהו יפה. יש גם סיפורים שמאוד אהבתי, אבל זה מה שאהבתי בספר. הרגיש לי שמאוד מכוונים את הקורא לאהוב את הספר מסיבות שלא ממש הבנתי, אבל אני אהבתי אותו כמו שהוא.”