אני לבדי, מול ההגה, מול הכביש, אולי גם מול מחבלים שלא רואים בעיניים. מחפשים טרף לצוד. להשמיד. להרוג. לאבד.
אומנם חיי קשים, אך אינני רוצה להיות טרף, בטח לא עכשיו, כשמיכאל קיבל תפקיד בסיפור חיי. אני מהרהרת, עוצרת בצד ומצלצלת אליו לשאול בשלומו, או נכון יותר, לשאול בשלומי.
ואני שואלת את המכשיר שרק צליל נשמע ממנו. מחכה לשמוע את קולו של מיכאל והוא לא עונה. אולי ישן, אולי מפחד, אולי מסנן. ישן? אני כמעט בטוחה שהוא שמע את החדשות, ומי ישן? מפחד? אז שיצלצל, אני מספיק חשובה, לא? מסנן. האפשרות הזאת מכה בי כמו חרב דוקרת בלב. לבטח האפשרות הנכונה, אני ממהרת להסיק, שכן הביטחון העצמי שלי אינו רב וקיומו מוטל בספק..
אך קול חדש שלא הכרתי עולה בתוכי, מסרב לאפשר לי להסיק זאת. הקול הזה נאיבי מדי, כך נראה לי. אך בכל זאת אני בוחרת להקשיב לו ושולחת למיכאל הודעה, ועוד הודעה ועוד אחת. עוברות השעות, והוא לא מגיב. לא עונה. ואני עדיין לא מבינה, כי בשתיקות שלו נמצאות המילים היפות ביותר.
אהבה שרק התחילה מסתבכת כשברקע קרבות המלחמה והאבדות בגוף ובנפש. בואו, צעדו יחד עם גיבורי הסיפור שנלחמים על אהבת הארץ, ובעיקר על אהבת עצמם. מלחמה ממנה הם יצאו מחוזקים וילמדו דרך הקשיים דבר או שניים על החיים.