הערה מהמחברת...
בבית שבו גדלתי החזקנו במקרר גבינה שקנינו בתלושי מזון.
אם אין לכן מושג מה זה אומר, אספר לכן שתלושי מזון מאפשרים הסתמכות על המערכת להשגת חלק מהדברים הבסיסיים הנחוצים לקיום, כמו מזון. ואחד הדברים שהממשלה הייתה נותנת היה גוש עצום של גבינה העשויה מכל הטוב שהכימיה המודרנית יכולה להציע.
לעיתים קרובות, בחווה שלנו, באירועים מיוחדים היינו מתיישבים סביב שולחן האוכל הגדול והמרובע שלנו. חג המולד. ימי הולדת (ומאחר שהיינו משפחה בת שבע נפשות, היו לנו לא מעט כאלה). חג הפסחא. או סתם לשחק משחקים. רק כדי לבלות בחיק המשפחה.
בארוחות הערב האלה לא היינו אוכלים פילה מיניון. היינו אוכלים צ'ילי. נזיד. נתחי חזיר, תפוחי אדמה מטוגנים ותירס (גם התירס היה מטוגן, זה קטע באינדיאנה, ועכשיו אנחנו רואים בזה מעדן). מרק תפוחי אדמה ביתי. עוף וכופתאות.
אם רציתי לשמוע מוזיקה בסטריאו, הייתי מאזינה למערכת הסטריאו של אחותי.
אם רציתי לצפות בטלוויזיה לבדי, אם בכלל הייתה לי הזדמנות לעשות זאת, הייתי צופה בטלוויזיה הקטנטנה בשחור לבן בחדרו של אחי.
אם הם רצו לשמוע תקליט, הם היו מקשיבים לו בפטיפון שלי.
לא היה לנו הרבה.
אז חלקנו.
בדרכים רבות.
ידעתי שאין לנו הרבה.
ידעתי גם שהיה לנו כל כך הרבה יותר בהשוואה למשפחות אחרות.
זכורים לי לא מעט מקרים בהם סבתא שלי הייתה מתרווחת לאחור בכיסאה, הניצב בקצה אותו שולחן, מתבוננת במשפחתה באושר צרוף, ולא עושה דבר חוץ מלשבת ולבלות יחד.
זכורים לי גם לא מעט מקרים בהם, בזמן שהייתה מתרווחת לאחור בכיסאה, הייתה מחייכת חיוך שבע רצון ואומרת, "אני תוהה מה עושים האנשים העניים."
בתור ילדה, זה היה תמיד מבלבל אותי.
רק כשגדלתי הבנתי שהייתי אז הילדה העשירה ביותר בעולם, בדיוק כפי שאני היום.
תבינו, כשכולנו יחד, לא בחווה שלנו באינדיאנה, אלא באחד הבתים שלנו בפיניקס — אחי, אחותי, גיסי, האחיינים שלי — מדי פעם בפעם אחי או אחותי יתרווחו לאחור בכיסאם ויאמרו, "אני תוהה מה עושים האנשים העניים."
מעולם לא שכחנו את מה שאימא שלנו העניקה לנו באהבה והקרבה כאשר, מכורח הנסיבות, שלחה אותנו לגור אצל הסבתא והסבא שלנו.
היא העניקה לנו משפחה.
עושר ושפע במידה שלא תתואר.
ולכן, דפני פורסטר הבדיונית שלי לימדה את בנותיה, אלייזה ואדליין, עושר אמיתי מהו.
והיה לי לכבוד לכתוב את הסדרה הזאת, כך שאוכל להעביר לקוראות שלי את המסר הזה דרכן.
אני מקווה שתיהנו מהסיפור של טובי ואדי, הסוף של אור ירח ושמן מנועים.
ואני מאחלת לכן עושר מעבר לחלומותיכן הפרועים ביותר.
עושר מהסוג האמיתי.
תנו בראש.
הקדמה:
היא מתאימה לי בדיוק
טובי
לפני שלושים שנה...
טובי התיישב פתאום באמצע החדר ובהה סביבו.
ג'וני אחיו הגדול עמד ליד הרגל של אבא שלהם, טופח עליה.
אבאל׳ה ישב על הספה, רכון לפנים, ראשו בין כפות ידיו, כתפיו מתרוממות וצונחות.
הוא בכה.
טובי מעולם לא ראה את אבא שלו בוכה.
"אבאל׳ה," אמר אחיו הגדול, קולו נשמע מוזר.
אבא שלהם זקף את ראשו והביט באחיו הגדול של טובי, פניו אדומות.
ואז הוא הרים את אחת מידיו הגדולות וכרך אותה סביב צווארו של ג'וני.
"זה בסדר, בן," הוא אמר. גם קולו נשמע מוזר. "זה בסדר," הוא חזר ואמר.
עיניו נדדו אל טובי.
כשטובי הבחין בפנים של אביו, הוא הרגיש תחושה מוזרה בבטן ושפתו רעדה.
"כולנו נהיה בסדר," לחש אביו.
טובי לא האמין לו.
הוא לא האמין לו אפילו לרגע.
זאת הייתה המחשבה המודעת הראשונה של טוביאס דייוויד גאמבל.
זה היה גם הזיכרון הראשון שלו.
הוא היה בן שלוש.
ובכל הנוגע לאביו, מחשבותיו של טובי יתבררו כנכונות.
***
עשר שנים לאחר מכן...
"היא הרסה אותו," התפרצה מרגו.
טובי עמד להיכנס מהדלת האחורית.
זה היה אחרי בית ספר.
אבא שלו ואחיו היו במוסך.
אם לטובי לא התחשק לעבוד על איזו מכונית, ולפעמים לא התחשק לו, הוא היה הולך לסבתא וסבא שלו אחרי בית הספר.
זאת אומרת, אם הוא לא היה מתגנב אל הטחנה ומעמיד פנים שהוא נמלט מהמשטרה. או שוטר הרודף אחרי פושע נמלט. או מדען המגלה טחב מסוג חדש שבכוחו לרפא סרטן. או מלח שספינתו שקעה ונותר על אי בודד (ובו טחנה עם גלגל מים).
כולם איבדו את העשתונות אחרי הפעם הראשונה בה עשה את כל הדרך לטחנה לבדו, רק בשביל להתעסק בענייניו.
הוא היה בן שמונה.
עכשיו, אם רצה ללכת לשם, פשוט עשה זאת. ואם לא היו יודעים היכן הוא, היו הולכים לשם ומביאים אותו.
אבל סבתא וסבא טסו לחופשה בגרמניה, לבקר את משפחתה של סבתא.
מאחר שלא רצה ללכת למוסך, כפי שהיה עושה תמיד בזמן שסבא וסבתא שלו היו עסוקים, אחרי בית הספר הלך טובי לדייוויד ומרגו.
דייוויד היה החבר הכי טוב של אבא שלו.
מרגו הייתה אשתו של דייב.
היא גם הייתה חתיכת קוץ בישבן.
היא הייתה ממש נוקשה. תמיד הייתה אומרת, "ככה ג'נטלמן מתנהג," או "ככה עושה אדם הגון," או "קודם מציעים עוגייה לגברת, טוביאס, רק אז מחסלים חמש־עשרה עוגיות."
העוגיות שלה היו הכי טובות.
מי לא היה אוכל חמש־עשרה מהן?
ואם לפני שהייתם אוכלים מהן הייתם מציעים אותן לאיזו בת, היא כנראה הייתה אוכלת חמש־עשרה מהן, לא משאירה לכם אפילו עוגייה אחת.
אבל בסדר...
הוא לעולם לא יגלה לאיש, אבל הוא אהב את זה שמרגו הייתה מרעיפה על דייב חום ואהבה, שעיניה היו מתרככות, כאילו בנה איזשהו תותח גדול, כיוון אותו אל השמיים והבעיר אותו, ממלא את הרקיע כולו בכוכבים.
הוא היה רוצה שזה מה שאימא שלו תחשוב על אבא שלו.
אבל מצא חן בעיניו שמרגו העניקה את זה לדייב.
גם את זה הוא לא היה מגלה לאיש, אבל הוא אהב את הדרך בה פניה היו מתרככות לפעמים, כשהייתה מביטה בו אחרי שקיבל מאה באיזשהו מבחן, או אחרי שעזר לקבוצה שלו לנצח במשחק (והיא תמיד באה למשחקים שלו, גם דייב) או אחרי שהצחיק אותה.
והוא אהב כשהייתה מעבירה את גב אצבעותיה במורד לסתו.
אבל באותו הרגע, טובי לא הסתובב לעבר דלת הרשת ודחף אותה, הוא שמע את מרגו במטבח, משוחחת בטלפון.
הוא עמד לצד הדלת והקשיב.
מרגו תכעס עליו אם תדע שהוא עומד שם. היא הקפידה מאוד על נימוסים, ובהחלט לא הייתה חובבת גדולה של ציתותים לשיחות של אחרים. בסופו של דבר, הוא ייאלץ להתרחק משם לכמה דקות ולחזור מאוחר יותר.
אבל עכשיו הוא רוצה להקשיב.
"אני לא מצליחה להעלות בדעתי מה הבעיה ברייצ'ל, פרט לכך שהיא לא סיירה."
עיניו של טובי נעצמו וכתפיו נשמטו ברפיון.
אביו עמד לזרוק עוד בחורה.
זה היה מבאס.
היה נדמה שמצב רוחו של אביו משתפר בכל פעם שיש בסביבה אישה.
הפעם זה היה מדכדך עוד יותר מהרגיל, כי טובי באמת חיבב את רייצ'ל.
הוא למד לא לחבב אותן. הן מעולם לא שרדו.
רבות מהן עשו את מיטב המאמצים לשרוד זמן רב ככל האפשר, וטובי היה יכול לראות זאת במו עיניו. לאביו היה כסף. הוא היה בחור נאה. והיה לו קול נמוך שטובי שמע שאחת מהחברות של אבא שלו תיארה כ'סקסי'.
לאנס גאמבל היה מציאה.
רבות ניסו להגיע לליבו של לאנס דרך בניו.
רוב הזמן זה היה מחליא, וזה הציק לטובי ולג'וני בטירוף (העניין הוא שג'וני היה פשוט בחור מהסוג שלמד לסתום את הפה אם משהו הפריע לו, או למצוא זמן שבו הוא יוכל לדבר על זה עם אבא שלו, ככה שזה לא יעצבן את אבא שלו, אבל טובי?... לא כל כך).
אבל רייצ'ל הייתה אמיתית. היא הייתה יפה, היא הייתה מתוקה. היא שידרה אותנטיות.
והיא בישלה מדהים.
הוא רצה שהיא תישאר בסביבה.
התברר שהיא כבר לא תישאר בסביבה, וכרגיל כשמדובר באבא שלו ובחברות שלו, זה לא היה מבחירתה החופשית.
"אם האישה הזאת תחזור אי פעם, אחטיף לה סטירה מצלצלת," שמע טובי את מרגו ממשיכה. "זאת אומרת, לפני שאתלוש את השיער מראשה, אעקור את עיניה ואגרש אותה מפה בבושת פנים."
עכשיו מרגו דיברה על סיירה.
אשתו של אבא.
אימא של ג'וני ושל טובי.
למיטב ידיעתו של טובי, היא עדיין הייתה אשתו של אבא שלו.
אפילו שאבא שלו ניסה להסתיר זאת מהבנים, הוא ניסה לאתר אותה, אבל לא היה לה כל זכר. לפני מספר שנים, אחרי ניסיון כושל לאתר אותה, טובי שמע את דייב מציע לו להתגרש באופן חד־צדדי (מה שזה לא אומר). אבל אבא שלו אמר, "אתן לה עוד זמן. אם אני מכיר את סיירה שלי, היא לא תוכל להישאר רחוק מהבנים שלה לזמן רב."
הוא טעה, באותו הזמן כבר עברו שמונה שנים מאז שעזבה.
טובי עדיין לא חשב שאימא שלו צריכה עוד זמן. היא קיבלה ממנו די והותר. כבר חלפו עשר שנים מאז שעזבה.
היא עוד לא חזרה.
כנראה שלא הייתה לה כל כוונה לחזור.
וגם אם תחזור, איש לא היה מעוניין בחזרתה.
חוץ מאביו.
ומטובי.
הוא לא זכר ממנה הרבה. הוא היה צעיר מדי כשהסתלקה.
הוא זכר שהייתה יפה. הוא זכר שהדיפה ניחוח נעים.
הוא זכר עד כמה נוכחותה הסבה אושר לאביו.
אפילו שטובי כבר לא הרגיש מאושר במיוחד.
בעיקר מפני שעכשיו חיבב את רייצ'ל.
"אני לא יודעת," אמרה מרגו. "דייוויד ידבר איתו, אני בטוחה. אבל הוא לא יקשיב. נראה לי שהוא חושב שהוא צריך להיות זמין בשבילה, כשהיא תחזור הביתה. אבל האישה הזאת לעולם לא תחזור הביתה. דייב יודע את זה. אני יודעת את זה. כל מאטלוק יודעת את זה."
טובי הבין, שגם הוא ידע את זה.
"לא," אמרה מרגו בזעם. "אני אפילו לא יכולה להתחיל להבין מה היא חשבה. אבל אגיד לך מה, אנחנו נצחק אחרונים."
טובי הזדקף לשמע המשפט הזה.
איך ייתכן שהם יצחקו אחרונים, אם אימא שלו קמה ועזבה אותם?
מרגו הסבירה לו.
טוב, היא לא הסבירה לו, היא הסבירה לאדם שדיברה איתו בטלפון.
"ג'ונתן בן חמש־עשרה, והוא כבר אחד הגברים הכי משובחים שאני מכירה. גבר טוב. הגון. טוב לב. חזק. נחוש בדעתו ולא מהסס לדבר. חד כתער. והיא לעולם לא תדע איזה גבר נפלא צמח מהילד שלה."
כן.
טוב, ברור.
ג'וני היה אדיר.
כולם ידעו שג'וני אדיר.
כולם.
אפילו טובי, ולפעמים טובי רצה לשנוא את אחיו הגדול, אבל ג'וני פשוט היה הבחור הזה.
זה היה פשוט בלתי אפשרי.
איש לא היה מסוגל לשנוא את ג'וני גאמבל.
"וטוביאס..."
טובי זקר את אוזניו.
"הוא בכלל לא קולט את הפוטנציאל שיש לו..."
כמובן.
יש לו פוטנציאל.
"אבל כשיגלה את זה..." קולה דעך לרגע, לפני שהמשיכה. "אני שמה לב שאני מתקשה להתמודד איתו. צריך לרסן את כל האנרגיה המתפרצת הזאת? זה נכון למנוע מילד לטרוף את החיים? הוא כל כך נועז, ג'ודי, שלפעמים נשימתי נעתקת. בחיים אחרים, הוא היה הראשון לדרוך על הירח. הראשון להצליח לאלף את האש. ג'ונתן ימצא בחורה מתוקה, יעשה איתה תינוקות, יעבוד במוסכים של אבא שלו ויחיה חיים טובים, שקטים ומאושרים. טוביאס ימצא אישה פלפלית שתאתגר אותו ותטריף את דעתו, ויחד, הם יטרפו את העולם, רצים עם השוורים בפמפלונה או מגלים אוצרות כמוסים במצרים או משהו."
טובי מצמץ לעבר השמש.
מרגו חושבת את כל המחשבות האלה?
עליו?
"ואז מה אעשה?" שאלה מרגו את חברתה ג'ודי (שהעוגיות שלה לא היו טובות כמו אלה של מרגו, אבל היו לא רעות). "האחרון שלי, לא בשר מבשרי, אבל הילד האחרון שלי? איך אישה אמורה להתמודד עם זה שהתינוק שלה חוצה את האמזונס או צולל למעמקי הים כדי לחקור ספינות פיראטים ששקעו? אני פוחדת שאבלה את שארית חיי ליד הטלפון, רק לשמוע שהוא בריא ושלם. אלוהים אדירים, אני מקווה שהוא ימצא אישה שיודעת לשמור על קשר. לפחות היא תעדכן אותי."
בלי שיחשוב על כך, גופו של טובי החליק מטה על קיר ביתם של דייב ומרגו.
ממש עד למטה.
עד שישבנו פגש בקרקע.
כי היא חשבה את כל זה.
עליו.
"וסיירה לא זוכה לחוות את זה," היא המשיכה. "היא לא זוכה לחוות את הנחישות של ג'ונתן או את אומץ הלב של טוביאס. היא לעולם לא תחווה את זה. לעולם לא תעטוף בזרועותיה את הנכדים שג'ונתן יעניק לה. לעולם לא תשמע את ההתרגשות חסרת הנשימה של ילדיו של טוביאס מהצד השני של הטלפון כשיתקשרו לספר לה מה אביהם מעולל."
טובי הרגיש משהו מכווץ את בטנו, וזה לא היה הדבר שכיווץ את בטנו בכל פעם שמישהו הזכיר את אימא שלו.
זה היה משהו אחר לגמרי.
"אז אני מניחה שאני צריכה להודות לה," הכריזה מרגו. "כי היא עזבה ואני זכיתי בכל זה. היא עזבה וכל זה הפך להיות שלי. ואני מניחה שאני לא צריכה לכעוס על לאנס שהחליט להיפרד מרייצ'ל. מפני שאם הוא היה מוצא אישה, יכול להיות שהייתה רוצה להיות האימא של הבנים האלה. כי איזו אישה, חוץ מסיירה — שכלל לא נחשבת לאישה בעיניי — לא הייתה רוצה שהבנים האלה יהיו שלה? ואז מה יהיה עליי?"
שוב, בלי שיחשוב על כך, גופו התרומם, הניע את כפות רגליו ופנה אל דלת הרשת.
דבר מעולם לא נעלם מעיניה של מרגו.
לכן אף שעמדה ליד הדלפק במטבח ושוחחה בטלפון הצמוד לאוזנה, מפנה אל הדלת רק פרופיל, היא חשה בו והסתובבה.
טובי קפא במקומו.
הוא פשוט נעץ בה את מבטו, שערה אדמוני ונאה ועיניה גדולות, לבושה באחת משמלותיה היפות (היא תמיד לבשה שמלות יפות), והרגיש את אותה התחושה בבטנו.
"אני חייבת לזוז, ג'ודי. טוביאס חזר מבית הספר, ואם לא אכין לו משהו לנשנש, הקיבה שלו תאכל אותו מבפנים." היא השתתקה, ואז הוסיפה, "אוקיי. כן, כמובן. נתראה אז. צ׳או, ג'ודי."
ובדברים האלה, היא ניתקה את השיחה.
אבל טובי לא הצליח להתמקד בדבר, פרט לעובדה שאמרה שהוא חזר 'הביתה'.
והוא באמת היה בבית.
היו לו שלושה בתים.
הבית של אבא שלו.
הבית של סבתא וסבא שלו.
והבית של מרגו.
והוא ידע שהיא מתכוונת להכין לו נשנוש צוהריים מושקע, בקטע אחר.
כפי שעשתה תמיד.
כפי שעשתה בכל פעם שבא אליה, מאז שהוא זוכר את עצמו.
אימא שלו העניקה לו את זה. את כל זה.
והיא עשתה זאת כשנטשה אותו.
הוא נותר קפוא במקומו והתבונן בה מתקרבת אליו.
הוא זז רק אחרי שפתחה את דלת הרשת.
היא החזיקה אותה פתוחה ועמדה בפתח, בוחנת אותו במבטה.
"כמה שמעת, חמוד?" היא שאלה בשקט.
"הרבה," הוא השיב.
בפניה שוב הופיעה אותה רכות שאהב כל כך, לפני שהיא לחשה, "ילד."
טובי לא אמר דבר.
"אני יודעת שחיבבת את רייצ'ל, טוביאס, אבל —" היא פתחה ואמרה.
"אני מחבב אותך."
היא השתתקה. ממצמצת בעיניה.
ואז ידה התגנבה לפניה מנסה להסתיר את גרונה, ככה שלא יראה אותו זז בזמן שהיא מנסה לא לבכות מולו, מפני שנשים לא נכנעות לדמעות או להתקפי היסטריה מול אנשים אחרים. זו גסות רוח.
לדעתה של מרגו.
"כשאמצא לי אישה, היא תהיה כמוך," אמר לה טובי.
"ילד יפה שלי," היא אמרה בקול חרישי.
"אבל היא תצטרך ללבוש מכנסיים, אם היא תרצה לרוץ עם השוורים או משו."
פניה התרככו אפילו יותר, אך היא אמרה, "משהו, טוביאס. דבר יפה, אינך איזה בור כפרי."
"אני לגמרי בור כפרי. כל מי שגר בקנטאקי הוא בור כפרי, לא ידעת?"
פיה שוב עשה את מה שהוא עושה לעיתים קרובות כשהיא נמצאת בסביבתו. הוא החל לרעוד, כאילו היא מנסה לא לצחוק, ואז נקפץ בקו חמור סבר.
"אני נולדתי וגדלתי בקנטאקי ואיני בורה כפרית. וגם אתה לא בור כפרי," היא הצהירה.
"את מתכוונת להאכיל אותי, או מה?" הוא שאל.
"מרגו, אני גווע ברעב. את יכולה, בבקשה, להכין לי משהו לנשנש?" היא תיקנה אותו.
"אני בחיים לא מתכוון ל׳גיד את המילה המפונפנת הזאת, גווע," הוא אמר.
היא לא בדיוק הצליחה לכבוש את חיוכה לפני שהשיבה, "להגיד, טוביאס." ואז זזה הצידה, כדי שיוכל להיכנס, בעודה ממלמלת, "שאלוהים יעזור לי, ילד, מה אעשה איתך?"
"תאכילי אותי?"
היא גלגלה את עיניה, אך לפני שעשתה זאת, הוא קלט את החיוך שהבזיק בהן.
הוא נכנס פנימה.
היא הכריחה אותו לשטוף את ידיו ואז להוציא את הספרים מהילקוט ולהניחם על השולחן במטבח, בזמן שהכינה לו כריך רוסטביף עם גבינת מינסטר מותכת ושפע מיונז, לצד ערמה של חטיפי צ'יפס.
למעשה, היה שם כל כך הרבה צ'יפס, שהכריך כמעט היה מכוסה בהם. זה היה כאילו היא הכינה לו ארוחה מלאה, אפילו שכבר אכל ארוחת צוהריים ושארוחת הערב לא הייתה רחוקה במיוחד.
לא היה לו אכפת. זה היה אדיר והוא, ובכן... גווע ברעב.
הוא חייך בשביעות רצון וניגש להכין את שיעורי הבית בגיאומטריה, מפני שידע שהיא לא תניח לו לחזור הביתה לפני שיסיים להכין את שיעורי הבית שלו.
טובי כבר חיסל חצי מהכריך, ולא מעט מהצ'יפס, וכמעט סיים את שיעורי הבית בגיאומטריה כשהביט במרגו העומדת ליד הכיריים, עושה כל מיני דברים עם נתח הבשר הגדול שהיה במחבת ושתכננה להכין לדייב לארוחת הערב.
הבנים שלהם למדו בקולג'. ובכן, לאנס, הבן הבכור, עבד כמהנדס באורגון, אבל דייב ג'וניור ומארק למדו בקולג'.
מרגו ודייב נותרו לבדם.
בניה כבר לא היו תחת חסותה.
אבא אמר שזה העציב אותה. וטובי ראה את זה עליה בבירור.
וכשהיה רואה את זה עליה, גם אם סבתא או סבא היו בבית, או שהטחנה הייתה קוראת לו, היה חוזר אליה אחרי בית הספר, ולא רק מפני שהכינה לו נשנושים מפנקים (גם סבתא הכינה לו נשנושים מפנקים כאלה).
עכשיו נראה היה שמצבה השתפר.
זה שימח אותו.
ובכל זאת.
הוא הסתכל עליה מפני שהתחושה ההיא בבטנו התהפכה בעוצמה גדולה כל כך, שהוא היה חייב להוציא את זה החוצה.
"הדבר היחיד שחשוב לי..." הוא החל לומר.
מרגו הסבה אליו את מבטה.
"זה שלא תעזבי," הוא סיים.
היא הפנתה את גבה אל המחבת, מסתובבת אליו ומתמקדת רק בו.
"אני לא הולכת לשום מקום, טוביאס."
"אני מחבב את רייצ'ל," אמר. "ולא אכפת לי מאימא," שיקר. "אבל אני לא רוצה שתלכי לשום מקום."
"אני לא הולכת לשום מקום, חומד."
הוא נעץ בה את מבטו.
היא הניחה לו לעשות זאת, נועצת בו גם היא את מבטה.
וזה נמשך זמן מה.
כשזה נמשך זמן רב מספיק ואותה תחושה החלה להתפוגג, הוא הסב את מבטו בחזרה אל הספרים.
מרגו המשיכה להכין את האוכל.
כשדייב, אבא וג'וני חזרו הביתה (גם דייב עבד במוסך), מרגו התעקשה שבני משפחת גאמבל יישארו לארוחת הערב.
וכשמרגו התעקשה על משהו, הגברים בחייה צייתו.
לטובי לא היה אכפת.
הצלי שלה היה טעים כמעט כמו העוגיות.
ובמהלך ארוחת הערב הייתה לכולם הזדמנות לתת לה דברים, ולה הייתה הזדמנות להעמיד פנים שזה מפריע לה.
כמו תמיד כשמדובר במשפחה שלו, החוויה הזאת הייתה...
היא הייתה אדירה.
וכמו כל ביקור אצל מרגו ודייב, אחר כך הוא חזר הביתה עם בטן מלאה.
וזאת הייתה תחושה נפלאה.
***
חמש־עשרה שנים לאחר מכן...
טובי נשען בגבו על הלוח שלמראשות המיטה, הטלפון צמוד לאוזנו והוא הקשיב לצלצול.
השעה הייתה מאוחרת, והיה הבדל זמנים של שלוש שעות.
הוא ידע שהם יענו.
הם ענו.
ליתר דיוק, דייב ענה.
"הלו?"
"הי, דייב," השיב טובי בקול חרישי.
"בן, אתה יודע מה השעה?"
"תגיד למרגו שקיבלתי היום את רישיון הטיס שלי."
"אני לא מאמין!" מלמל דייב.
טובי חייך.
"מה?" הוא שמע את מרגו ברקע. "זה טוביאס? איפה הוא? הכול בסדר?"
"אני אתן לך לטפל בזה," אמר טובי לדייב, שעדיין שתק. "אוהב אתכם."
ואז הוא ניתק.
הוא העיף מבט בשעונו והחל למדוד את הזמן החולף.
כעבור דקה ושלושים ושתיים שניות הטלפון הנייד שלו רטט.
"הי, מרגו," הוא ענה בקול רפה.
"אני אראה לך מה זה —"
"השלמתי את כל שעות החובה. עברתי את המבחן בהצטיינות," הוא הבטיח לה. "המדריך שלי אמר שאני כישרון טבעי."
"גם כשלמדת להיות מורה לגולף, המדריך שלך אמר שאתה כישרון טבעי," היא השיבה.
"ובכן, זה נכון."
"וכשנסעת לאלסקה לעבוד כחוטב עצים, מנהל העבודה שלך אמר שעשית את זה בכזאת טבעיות, שהוא היה בטוח שנולדת בצפון, בעוד שנולדת וגדלת בדרום."
"נכון, גם זה קרה."
היא נאנחה בכבדות ואז הכריזה, "אני יכולה רק לומר שאני שמחה שאתה כבר לא עובד בזה. ידעת שחוטב עצים זה המקצוע הכי מסוכן באמריקה?"
הוא לא ידע.
אבל כאדם שבמשך שנתיים התפרנס מכריתת עצים, הוא לא היה מופתע.
היא לא שחררה.
"ויש לי תחושה שטייס נמצא במקום השני."
לא היה לו שמץ של מושג.
וגם לא היה לו אכפת.
"עוד תעשה לי התקף לב," היא הכריזה.
מזה היה לו אכפת.
"את תחיי עד גיל מאה ועשרים ותקפיצי את הנכדים שלי על הברכיים שלך," הוא אמר בקול שקט.
מרגו לא הגיבה.
"אל תספרי לאבא. אתקשר אליו מחר ואבשר לו את החדשות," ביקש טובי.
"אה, אז אבא שלך יזכה לקבל שיחת טלפון שלא נערכת אחרי השעה אחת לפנות בוקר?" השיבה מרגו.
הוא הנמיך את קולו עוד יותר, אך חיוכו עדיין ניכר בו. "אני בסך הכול מקפיד לעדכן את הבחורה שלי."
שוב מרגו לא אמרה דבר.
"בואי לפיניקס, אקח אותך לסיבוב," הוא הציע.
"זה יקרה כשהגיהינום יקפא, טוביאס."
טובי נאבק בפרץ הצחוק שלו.
על אף שלא הצליח לרסן צחקוק רפה שבקע בין שפתיו.
"עכשיו, משכבשת את השמיים, אני יכולה לקוות שביום מן הימים תתקשר אליי ותבשר שהקדשת את זמנך למצוא מישהי מיוחדת — והצלחת?" היא שאלה כשגיחך.
היא רצתה שיתבסס, יתמסד ויהיה מאושר.
טוב, אולי לא שיתבסס. עובדת היותו הרפתקן מצאה חן בעיניה (אף שלעולם לא תודה בכך בקול).
היא רק רצתה שיהיה מאושר.
"אני לא בטוח שזה רעיון טוב, יקירה. אני מתגעגע לירוק. אני חושב לקפוץ לטנסי. תמיד רציתי לבלות קצת בנאשוויל. אם אמצא לי שם אישה, לא אוכל לצפות ממנה שתיגרר אחריי לצד השני של המדינה."
"אוי אלוהים," היא מלמלה.
היא פשוט לא הצליחה לעכל את העובדה שעדיין לא מצא לו אף אחת.
ג'וני הכיר מישהי.
כמובן.
חלף זמן עד שמרגו למדה לחבב את שאנדרה, או לבטוח בה, וטובי עדיין לא היה בטוח אם היא מחבבת אותה ובוטחת בה באמת.
כמובן.
אף אחת לא הייתה טובה מספיק בשביל הבנים שלה.
אף לא אחת.
מצד שני, מבחינת טובי, היא צדקה.
הוא לא מצא מישהי טובה מספיק בשבילו.
כי אף אחת לא השתוותה למרגו.
אף לא אחת.
"אתן לך לחזור לישון," הוא אמר לה.
"זה יהיה נחמד מצידך," היא השיבה, אבל הוא שמע בקולה שאינה רוצה לשחרר אותו.
"בפעם הבאה אתקשר אלייך בשעה נורמלית."
"גם זה יהיה נחמד מצידך."
"אני אוהב אותך, מרגו," הוא אמר ברוך.
היא היססה לשנייה אחת בלבד, והוא ידע שהשנייה הזאת נועדה לתת לה אפשרות להתעשת, לפני שאמרה, "גם אני אוהבת אותך, ילד יפה שלי."
טובי ניתק את הטלפון, חיוך שבע רצון מרוח על פניו.
"אולי עדיף שלא תתקשר להתעדכן עם הבחורה שלך מייד אחרי שנתתי לך לזיין אותי פעמיים ואני מנסה לישון."
הקול שהגיע אל אוזניו היה ישנוני, וגם מכוער בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
טובי הביט מטה, באישה העירומה ששכבה לצידו במיטתו.
הם שתו (הרבה) ואז הזדיינו (הרבה).
הוא חשב שכבר התעלפה.
מצד שני, עושה רושם שזה בדיוק מה שקרה, רק לא למשך זמן רב, מאחר שהוא לא הספיק אפילו לכבות את האורות, אבל גם היה די ברור שהיא לא שמחה במיוחד שהעיר אותה, ולא הייתה לה שום בעיה לומר לו.
היה לה תחת נהדר. שיער יפה.
אבל לא.
ושוב...
לא טובה מספיק.
מהמילים שאמרה, מהאופן בו אמרה אותן — ניכר שחשבה שהוא בחור כזה שמסוגל לדבר עם אישה אחרת בזמן שלצידו במיטה שוכבת אישה עירומה — היא בהחלט לא הייתה טובה מספיק, אפילו לא קרובה לזה.
"אולי הגיע הזמן שאסיע אותך הביתה," הוא הציע.
היא מצמצמה והזעף בפניה התחלף בהבעה משדלת. "בייבי, אני רק רוצה לנוח קצת לקראת סיבוב מספר שתיים, או, הממ... במקרה הזה, סיבוב מספר שלוש."
"מצטער. אני צריך לקום מוקדם בבוקר." שקר. "אז אסיע אותך הביתה."
ובזה, מבחינתו, הסיפור תם ונשלם.
הוא קם והושיט ידיים למכנסי הג'ינס שלו.
"טובי —"
הוא לבש את מכנסי הג'ינס שלו והביט בפניה.
די יפה.
ובכל זאת, רחוקה שנות אור מלהיות האחת.
"דיברתי עם אימא שלי," הוא אמר לה.
"אה," היא לחשה, בעודה מתרוממת על מרפקיה. "אתה קורא לאימא שלך מרגו?"
הוא לא התכוון להיכנס לזה, אז הוא פשוט ענה, "כן."
"זה מתוק, אני מניחה."
"את יודעת שקרה היום משהו גדול," הוא הזכיר לה.
והיא אכן ידעה.
הם נפגשו באותו ערב בבר, ואחרי שסיפר לה הייתה להוטה לחגוג יחד איתו. החגיגה בעיניה הייתה שהוא יקנה לה הרבה אלכוהול, וגם ארוחת ערב מאוחרת, כי היא התכוונה להשתכר כהוגן והוא לא היה מעריץ גדול של נשים שיכורות ומרושלות. ואז היא תכננה לחזור איתו הביתה ולהמשיך בחגיגה בחדר המיטות.
"יצאתי לחגוג, פגשתי אותך, ועדיין לא הייתה לי ההזדמנות לספר למרגו," הוא סיים.
"כן, אוקיי. אבל זה לא מגניב לדבר בטלפון כשמישהו ישן לידך," היא השיבה. "אפילו אם מדובר באימא שלך."
זה גם לא מגניב לעשות מזה בלגן כמו איזו דרמה קווין, בהתחשב בעובדה שהיא ישנה אולי עשר דקות.
והוא דיבר בשקט. זה לא שהוא דיבר בטלפון במשך ארבעים דקות ונאלץ לצעוק כי האדם השני טס במסוק.
ואת כל זה הוא ביטא במילים, "בייב, תתלבשי."
"אבל לא ידעתי שזאת אימא שלך."
לא, היא חשבה שהוא מניאק מהסרטים ושהוא פטפט עם איזו אישה אחרת בזמן שהיא שוכבת לצידו, אחרי שזיין אותה במיטתו.
אבל לא הייתה לו כל כוונה להיכנס לזה.
הוא התכופף להרים את חולצתו, ואז זקף את גבו ואמר שוב, "תתלבשי. אסיע אותך הביתה."
הוא לבש את חולצתו בזמן שהיא החלה לומר, "טובי, בסך הכול —"
"את צודקת," הוא שוב קטע אותה. "זה היה גס רוח. הייתי צריך לצאת מהחדר לפני שהתקשרתי. לא עשיתי את זה. מצטער. ניסיתי לשמור על השקט. לא ידעתי שאת מתעוררת בקלות. אבל יש לי כל מיני חרא שאני צריך לעשות מחר, אני מניח שאת עובדת מחר, ואת ערה, אז עדיף שכבר אסיע אותך הביתה, ככה שלא נצטרך לקום מחר מוקדם בשביל שאסיע אותך הביתה לפני העבודה."
"אלוהים," היא רטנה בעודה מסיטה ממנו את מבטה ומחליקה לעבר קצה המיטה. "איזה שמוק. זה תמיד ככה עם כל החתיכים השווים. פאקינג מניאקים שאין דברים כאלה."
היא לגמרי לא הייתה האחת.
"את יודעת, אם את רוצה להישאר, לבלות איתי, לישון איתי ולהתעורר איתי, עדיף שלא תתנהגי כמו איזו כלבה אם אני מעיר אותך בטעות כשאני מתקשר לאימא שלי ומשתף אותה שהצלחתי להשיג מטרה שחשובה לי, ואחר כך עוד תקראי לי שמוק," הוא יעץ לה.
"מה אני אמורה לעשות?" היא התפרצה בעודה לובשת את תחתוניה. "להודות לך שהערת אותי כשדיברת בטלפון ממש לידי בזמן שישנתי?"
"זאת המיטה שלי, קריסטי," הוא ציין. "וישנת בקושי עשר דקות. זה לא שהערתי אותך משינה עמוקה לפני ניתוח המוח שאת צריכה לבצע מחר."
"וזה היה הכוס שלי שנתתי לך ללקק לפני שעה במיטה שלך, טובי," היא הטיחה בו בחזרה, בעודה לובשת את החזייה שלה בזעם.
והמילים האלה היו האישור הסופי.
היא באמת לא הייתה האחת.
"אתה יודע, כשאישה נותנת," היא המשיכה לרטון ולזעוף, "ג'נטלמן אמיתי לא מסלק אותה מהמיטה."
לשמע דבריה, הוא קפא במקומו בעודו חוגר את חגורתו.
מפני שמרגו חינכה אותו להיות ג'נטלמן מאז שהוא זוכר את עצמו.
וקריסטי לא טעתה.
"ושלא תעז לרדת עליי על זה שנתתי לך," היא המשיכה, לובשת עכשיו את חצאיתה הקצרה. "כי גם אתה היית שם וגם אתה נתת לי. אפילו שרוב הגברים לא רואים את זה ככה," היא הוסיפה בזעף.
"הכרנו לפני חמש שעות. ולאורך חמש השעות האלה, בייב, לא הבטחתי לך דבר," הוא הזכיר לה, והוא עשה זאת בזהירות, מפני שהוא באמת לא הבטיח לה דבר, אבל הוא באמת התנהג כמו שמוק (אף שזאת הייתה הגזמה קלה, אבל הוא הצליח להבין את נקודת המבט שלה. הוא לא היה חובב גדול של שינה, היו לו יותר מדי דברים שרצה להספיק לעשות, אבל הוא הבין שלאחרים השינה חשובה) ועכשיו היה משהו בדבריה.
"הו, לא. הם אף פעם לא רואים את זה ככה," היא רטנה.
רגע אחד.
"את נתת לי, אני נתתי לך, הבאתי אותך לאורגזמה פעמיים. תגידי לי, קריסטי, באיזה מצב זה מעמיד אותנו לדעתך?" הוא שאל. "אני לא מתכוון להתנהג כמו שמוק, בייב. אני באמת רוצה לדעת, כדי שלא איאלץ להתמודד עם החרא הזה שוב." הוא נופף בזרועו בכיוונה. "זאת אומרת, ברור שאת לא רוצה שאני אחשוב שאת קלה להשגה, בזמן שאני קל להשגה לא פחות ממך. אז אישה יכולה להשכיב גבר בקלות, אבל כשגבר משכיב אישה, יש מאחורי זה איזו הבטחה נסתרת?"
לא הייתה לה תשובה לשאלתו, והיא ביטאה זאת במילים, "לך תזדיין."
"נהדר," הוא רטן, בעודו מתכופף להרים את גרביו.
לעזאזל, הוא בהחלט ידע לבחור אותן.
בדיוק כמו אבא שלו.
הוא הסתובב בגבו אליה, התיישב על המיטה וגרב את גרביו.
"אתה יודע, אולי חשבתי שמתחיל בינינו משהו," היא דיברה לגב שלו.
הוא הסתובב להביט בה. "ואולי באמת היה מתחיל בינינו משהו, אם לא היית קוראת לי שמוק."
היא נופפה בידיה. "אז הגענו למצב הזה כי קראתי לך שמוק, ולא כי סילקת אותי מהמיטה שלך?"
הוא נעמד והסתובב אליה. "לא, זה מפני שאני באמת התנהגתי כמו שמוק ודיברתי בטלפון בזמן שישנת כי, תביני קריסטי, אני גר לבד, אני לא רגיל לישון במיטה עם אישה. במיוחד בהתחשב בכך שהאישה הזאת היא את, מאחר שהכרנו רק הלילה, ככה שלא חשבתי על זה, והייתי צריך לעשות את זה, כי זה היה מהלך גרוע מצידי. אבל זה לא שהתעוררת ואמרת, 'מי זה היה, בייבי?' ואז אמרת 'כמה מתוק שהתקשרת לאימא שלך בשביל לשתף אותה בהישג שלך, אבל בפעם הבאה, אפשר שלא תעשה את זה במיטה בזמן שאני ישנה? אני מתעוררת בקלות'. במקום זאת, את עושה לי סרטים כאילו התקשרתי לאיזו אישה אחרת בזמן שאני נמצא איתך במיטה, בגלל זה הגענו למצב הזה."
"תודה על השיעור בנימוסים, טובי. בפעם הבאה שבחור מתנהג כמו שמוק, אהיה עדינה ומנומסת, במקום פשוט לומר לו שהוא מתנהג כמו שמוק."
"מה שאני אומר, קריסטי, זה שיכול להיות שגבר לא יודע שהוא מתנהג כמו שמוק, או שאת חושבת שהוא מתנהג כמו שמוק, ככה שאולי אם תצייני את זה בפניו ברוגע, הוא ילמד איך להתנהג איתך ולא יחזור על טעותו."
היא לא אמרה עוד דבר.
ואז פתחה את פיה כדי לומר בזעף, "אתקשר לחברה שתבוא לאסוף אותי."
"לוקח אותך הביתה," הוא רטן, ואז הסתובב לשבת על המיטה והחל לנעול את מגפיו.
"אל תעשה לי טובות."
"לעזאזל," הוא אמר בזעף ונעל את מגפיו.
כשנעמד, ראה שהיא כבר לבושה.
הוא גם ראה את הבעת פניה, והבין שמצב רוחה השתנה.
"אתה יודע, אם אתה רוצה שלא אעשה לך חיים קשים כי התנהגת כמו שמוק, אולי כדאי שגם אתה תיישם את זה כלפיי. זאת אומרת, בכל זאת רק התעוררתי, טובי."
כן.
אחרי עשר דקות.
אלוהים אדירים.
היא נתנה לו, הוא החזיר לה.
"ואז קראת לי שמוק ועשית לי סרטים על זה שירדתי לך ואחר כך סילקתי אותך מהמיטה שלי. הייתי מספק לך הסבר מפורט, אבל זה פשוט קרה, ואת היית שם. את חושבת שכשאין לנו בכלל בסיס משותף, חוץ מכמה אורגזמות, ואחרי כל הדיבורים המכוערים האלה, נוכל עדיין לשקם משהו שבכלל לא היה שם מלכתחילה?"
"כנראה שלא," היא מלמלה.
בטוח שלא.
הוא פנה לדלת חדר השינה.
הוא כבר הגיע אליה בזמן שקראה אליו, "אתה יודע..."
טובי הסתובב וראה שהיא עדיין עומדת ליד המיטה, שלא זזה ממקומה כלל, רק הסתובבה להביט בו כשעמד ליד הדלת.
"... אני מבינה," היא השלימה את המשפט.
הוא כבש אנחה ושאל, "מה את מבינה?"
"אתה רוצה את הבחורות המתוקות. כל הגברים רוצים את הבחורות המתוקות שמתנהגות אליהם בהבנה, גם בזמן שהם מתנהגים כמו שמוקים, ושלא מציינות בפניהם שהן נתנו להם לרדת להן, שלא לדבר על לזיין אותן, פעמיים, וזה אומר שהיה חיבור. אתה לא יכול להתמודד עם זה שזה אמיתי. אומרים שבחורות רוצות אגדה. אבל בחורים רוצים את האגדה עוד יותר, ויש להם כוח, הבחורות צריכות להיכנס לפנטזיה הזאת בשביל לתפוס בחורים."
"לא, קריסטי, זה לא עובד ככה," הוא השיב. "זה אולי נכון לגבי חלק מהגברים, אבל לא לגביי."
"ואתה לא מסיע אותי הביתה עכשיו כי לא התנהגתי כמו שרצית?"
"כן, אני מסיע אותך הביתה עכשיו כי לא התנהגת כפי שאולי הייתי רוצה שתתנהגי. אבל זה הקטע, בייב. את מקימה מהומה, לא נרגעת ומנסה להתמודד עם הסיטואציה. אם אסבול את זה עכשיו, לא רק שאצטרך לסבול את זה בהמשך, אצטרך לסבול את זה גם בזמן שתתנהגי ככה עם הילדים שלנו, אם היינו מגיעים יחד רחוק כל כך."
ראשה נרעד ועיניה נפערו.
אבל טובי המשיך לדבר.
"וזה לא בסדר. האמת היא שאני לא רוצה בחורה מתוקה. אני רוצה בחורה שתתייחס אליי כמו שאני מתייחס אליה, שתעמוד על שלה, שתעמוד לצידי ושתעמוד לצידם של הילדים שנעשה יחד. וכשהמצב משתבש, ואני מודה שהתנהגתי כמו שמוק, אני ממש לא רוצה שהיא תסתום את הפה שלה ותסרב להודות שהתנהגה כמו כלבה, רק כדי שנוכל להמשיך מאותה הנקודה. זה מה שאני לא רוצה, קריסטי."
"אוקיי, התנהגתי כמו כלבה," היא הודתה.
"ומה אני אמור לעשות עם זה?" הוא שאל.
היא שוב הרימה את ידיה באוויר. "הרגע אמרת לי להודות."
עכשיו הוא הסתקרן.
"למה את נלחמת על זה?"
"מה נראה לך?" היא שאלה. "אתה חתיך בקטע אחר, חיה מטורפת במיטה."
הוא הניד בראשו.
"נו, באמת," היא אמרה בקול מתנגן. "אל תעמיד פנים כאילו אני פה לא בגלל המראה שלי או מפני שרצית להיכנס לי לתחתונים, שבעצם הזמנת אותי הנה כי אהבת את החיוך שלי, או איזה שיט אחר בי, וכי הצחקתי אותך."
באותו הרגע הוא הבין שהיא לא הצחיקה אותו.
עם המראה שלה, התחת שלה, הרגליים שלה וההתנהגות שלה, הוא התקשה לשלוט בזקפה שלו.
זאת הייתה הסיבה שהיא הייתה שם.
ועכשיו טובי התחיל להבין איפה טעה, עוד מהחברה הראשונה שלו, זו שהציע לה 'לצאת איתו', ועד לאישה שעומדת מולו כרגע.
היא לא סיימה לדבר.
"גברים שנראים כמוך לא הולכים על איזו כלבה שמנה שמבשלת טוב וסוגדת לאדמה עליה הם דורכים. גברים שנראים כמוך הולכים על בחורות שנראות כמוהם, שנראות מהמם, ועדיין סוגדות לאדמה עליה הם דורכים."
"כן, אני לגמרי רוצה שהאישה שלי תסגוד לאדמה עליה אני דורך," הוא אמר לה.
"רואה," היא השיבה.
"והיא תעשה את זה כי אני אהיה מוכן למות למענה."
קריסטי שוב השתתקה, פוערת את עיניה.
"והיא חייבת להרגיש אליי את אותו הלהט, בייב," הוא אמר לה. "וכן, היא כנראה תהיה שווה בטירוף, כי אני רוצה להרגיש את הלהט הזה בזמן שאני יורד לה. אבל זה," הוא החווה בהינד ראש על החדר, "סתם עושה לי כאב ראש."
קולה היה רפה בזמן שאמרה, "שמעתי אותך אומר לאימא שלך שאתה עובר לגור בנאשוויל, ושזה לא יהיה טוב להכיר עכשיו אישה ולגרור אותה לשם."
האמת יוצאת לאור.
למה היא לא התחילה עם זה?
למה להמטיר עליו את כל השיט הזה, בזמן שברור שהיא בקטע שלו יותר משידע, שרצתה שגם הוא יהיה בקטע שלה?
"סתם דיברתי שטויות, אבל לא אכפת לי לעבור לנאשוויל. זאת לא הנקודה. אין לך שמץ של מושג מה מערכת היחסים שלי עם מרגו או מה התוכניות שלי לעתיד — לא לעתיד הקרוב ולא לעתיד הרחוק. אבל רק שתדעי, שאם אהיה מוכן למות למען אישה, קריסטי, כשאפגוש אותה, מובן מאליו שאהיה מוכן להישאר בסביבה. ואם ארגיש שאני חייב לעוף, אהיה מוכן להשקיע מאמצים ולנסות לשכנע אותה להצטרף אליי," הוא הסביר את מה שבעיניו לא היה כלל צורך להסביר.
"ומן הסתם אני לא הבחורה הזאת."
היא יצאה מדעתה?
טובי לא התכוון להגיב על דבריה.
היא קראה את שתיקתו במדויק.
"טוב. נהדר. גם ככה כבר אין לי שום חשק להמשיך לבלות בחברתך. אז אתקשר להזמין מונית," היא התפרצה.
"אולי זה באמת רעיון טוב."
היא פסעה לעברו, תוך כדי שהיא מנענעת את מותניה בהפגנתיות כזאת, עד שחשש שתיכשל בצעדיה.
"בהצלחה במציאת הבחורה הדמיונית שלך," אמרה במרירות.
"תודה," הוא מלמל, וזז מדרכה.
הוא הניח לה לחלוף על פניו, עוקב אחריה במבטו.
הוא לא נעל את דלת הכניסה לאחר שטרקה אותה מאחוריה.
אבל הוא כן צפה מבעד לחלון, ראה אותה שולפת את הטלפון שלה מהתיק, מרכינה אליו את מבטה.
והוא המשיך לצפות בה בזמן שעמדה שם וחיכתה עד שמונית הגיעה לאסוף אותה.
הוא לא יצא החוצה ללוות אותה למונית ולשלם על הנסיעה, כשהיא הסתובבה אליו זוקפת אצבע משולשת דרך החלון, תוך כדי ששפתיה הוגות, ללא קול, לך תזדיין, חתיכת שמוק.
טובי נאנח שוב בכבדות.
כן, הוא בהחלט יודע לבחור אותן.
הוא המשיך להתבונן מבעד לחלון עד שהיא נכנסה לתוך המונית ונסעה משם.
היא תגיע הביתה בבטחה.
טובי הפסיק לצפות דרך החלון וניגש לנעול את הדלת.
הוא חזר לחדר השינה שלו וחשב לעצמו שמעכשיו יצא לדייטים אך ורק עם יד ימין שלו, לפחות בעתיד הנראה לעין.
אחרי שהוא התפשט ונכנס מתחת לשמיכות, כבר כמעט לא נותר במחשבותיו כל זכר לקריסטי.
כל הנשים שהגיעו לפניה, שהתנהגו כמו כלבות או נדנדו לו ללא הפסקה, שהחליטו שיתחתן איתן לפני שידע אפילו מה שמן האמצעי או איך הן אוהבות לשתות את הקפה שלהן, לא היו אלא זיכרונות עמומים.
טוביאס גאמבל היה נחוש בדעתו לא ללכת בדרכי אביו.
הוא לא התכוון לבחור באישה לא מתאימה ולצאת מזה שבור בצורה ששום אישה — או ילד, גם לא מדמו — יוכלו לתקן.
האישה שיבחר תהיה מדויקת בשבילו.
היא תאהב את הילדים שלהם יותר מכל דבר אחר בעולם.
היא תסגוד לאדמה עליה הוא דורך.
והיא תהיה כל כך מדהימה, הוא יהיה מוכן למות למענה בלי לחשוב פעמיים.
אז כן, קריסטי הייתה רק זיכרון.
ולטובי לא הייתה כל בעיה לשקוע שוב בשינה עמוקה.
המשך הפרק בספר המלא
